אחד המשתנים המובנים פחות במלחמה עם איראן הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

את האייתוללות קל להבין: הצמרת הנגזמת של ההנהגה באיראן מקפידה לאיים ולקיים - להכות בבריונות בכל מדינות הסביבה, לחסום את מצרי הורמוז, להזיק ליריבותיה ולהתיש אותן עד תום המלחמה.

גם המנהיג שלנו צפוי. לכל ישראלי ואיראני ברור שבנימין נתניהו מייחל להפלת המשטר, וגדיעת יכולותיה הצבאיות של איראן היא מבחינתו רק השלב הראשון. לקראת חג הנורוז השבוע הוא אפילו קרא לאיראנים: "צאו לרחובות, זהו רגע האמת שלכם. אל תתנו למשטר לגנוב לכם עוד שנה של עוני ודיכוי".

על המנהיגות האירופית אין מה לדבר. היא רק רוצה לעבור את האירוע בשלום - בלי מהומות מצד האוכלוסייה המוסלמית המתעצמת שם או פיגועים של סוכנים איראנים.

היחיד שנדמה הפכפך הוא טראמפ. בשבת שעברה הוא הציב אולטימטום של 48 שעות לשלטון האיראני: לפתוח את מצרי הורמוז, או להתכונן להתקפה כוללת על בתי הזיקוק, תחנות הכוח ורשת החשמל הארצית שלהם. אחרי קצת פחות מ־48 שעות הוא ציין בנינוחות נונשלנטית שמצא אוזן קשבת אצל האיראנים, ולפיכך דחה את האולטימטום בחמישה ימים. עד יום ראשון הוא מקווה ללבן את העניינים ולסיים את המלחמה. ביום שלישי טראמפ אף טען שבמשא ומתן הוא קיבל מהאיראנים "מתנה משמעותית", שאינה קשורה לגרעין אלא "לנפט וגז", שיבח אותם ואמר שנדמה ש"מדברים סוף־סוף עם האנשים הנכונים".

את רצונו של טראמפ בעסקה רוב העולם מפרש כחולשה או כאי מחויבות למטרות המלחמה. אחרי הכול, וינסטון צ'רצ'יל לא ביטא פעם אחר פעם בקול רם את רצונו בעסקה עם אדולף היטלר. במלחמות נגד רשע מוחלט אנחנו לא מצפים ממנהיגינו לגלות אדיבות ופתיחות לשיח עם הצד השני. כשזה קורה, זה מבלבל - ובצדק. על זה בדיוק טראמפ בונה.

כי האתגר של הנשיא במלחמה עם איראן אינו צבאי אלא פוליטי. אחרי הכול, הפער האיכותי והכמותי בין צבא ארה"ב וצה"ל ובין משמרות המהפכה וצבא איראן מבטיח השגה של כל מטרה צבאית. למעשה, הדבר היחיד שעשוי לפעול נגד טראמפ הוא הזמן - או ליתר דיוק, רוחב החור שמחיר הנפט פוער בכיסו של הצרכן בארה"ב.

בשביל האמריקנים, מלחמות המתנהלות מחוץ לגבולות ארה"ב הן לא יותר מתוכנית ריאליטי. הם לא שומעים אזעקות, טילים לא מתפוצצים באדמתם, ולרובם גם אין בני משפחה מדרגה ראשונה או שנייה בחזית. אלא שרוב האמריקנים מחזיקים רכב ונוהגים בממוצע הרבה יותר מאיתנו - כ־23 אלף קילומטרים בשנה, לעומת הישראלי הממוצע שנוהג רק כ־16 אלף קילומטרים בשנה. האמריקני פוגש את המלחמה כשהוא משלם על בנזין.

שר ההגנה פיט הגסת' נלחם באיראנים, טראמפ נלחם בספקולנטים. הוא מנסה להותיר את מחיר הנפט נמוך ככל האפשר לזמן ארוך ככל האפשר. כיצד? דרך ניהול הציפיות של סוחרי הנפט. אם הם יחשבו שהמלחמה קרובה לסיומה, הניסיון של האיראנים לסגור את מצרי הורמוז כדי לדחוק מעלה את מחיר הנפט לא יצלח.

אז מי מנצח? מחיר חבית הנפט צנח בחדות אל מתחת לרף 100 הדולרים עם הודעתו של טראמפ על הארכת האולטימטום. בבוקר יום חמישי הוא עלה מעט, לרמה של 104 דולרים. אבל לפני הודעת טראמפ מחיר חבית הנפט היה 110 דולרים.

החיסכון הזה נראה חסר חשיבות מול המטרות הגדולות של המלחמה, אך בשביל האמריקנים - ולכן בשביל טראמפ - זה הישג גדול. זה לא ניצחון כמו עריפת ראשו של משטר האייתוללות והחלפתו במשטר פרו־אמריקני שישנה את מאזן הכוחות הגלובלי, אך השליטה במחירים מאפשרת להמשיך "לגלגל" פוליטית את המלחמה למען השגתה של מטרה זו ממש.

המעשים של טראמפ רועמים יותר מהמילים שלו. הפרפורמר הגדול ביותר שישב אי פעם בבית הלבן הוכיח פעם אחר פעם מאז תחילת כהונתו השנייה כי הוא מחויב להבסת איראן וגרורותיה במזרח התיכון. אלא שבניגוד לישראל, הוא מחויב גם לבייס פוליטי שאינו מעוניין במלחמה כזו, ואוחז ביכולת פלאית להתל במציאות ולעצב אותה באמצעות מילים ומחוות.

אם אנו רוצים להבדיל בין המילים לכוונות, מוטב שנלמד ממעשיו ולא מהצגותיו. ההצטרפות של ארצות הברית בפעם השנייה בתוך שנה למלחמה של ישראל באיראן מעידה כי טראמפ מבין את האיום שמשטר האייתוללות מאיים על שלום העולם.

הוא לא יבחל באמצעים כדי להביס אותו - טילים, פצצות, נושאות מטוסים, ואם צריך גם הצגה של משא ומתן שתסייע לו למשוך עוד שבוע במערכה שתסתיים במציאות חדשה.