המחקר שממליץ להימנע מאידאולוגיה סובל מכמה כשלים בסיסיים

מזה שנים רבות, וביתר שאר לאחר מלחמת העולם השנייה, מוקדש מאמץ מחקרי רב־תחומי להבנת האופן שבו אידיאולוגיות רֶשע קנאיות מחלחלות ומשפיעות על הפרט והחברה.

בשונה מגישות אקדמיות, שחקרו תנועות אידיאולוגיות כזרמים היסטוריים וכתופעות סוציולוגיות, ד"ר ליאור זמיגרוד מבקשת לגשת אל האידיאולוגיות כתופעה פסיכולוגית, כפי שהן באות לידי ביטוי אצל האדם הפרטי. לטענתה מדובר במדע חדש, המגלה כי "עמדותינו הפוליטיות אינן שטחיות, הן... נוכחות בתאי גופנו". לתפיסתה, "המדע יכול לעזור להבין למי יש פוטנציאל לנהות אחר אידיאולוגיות קיצוניות, ומדוע מוחות מסוימים פגיעים בעוד שאחרים גמישים וחסינים יותר". בנוסף, חקירה מדעית כזו יכולה לפתח דרכים חדשות לשפוט אידיאולוגיות, "על בסיס מה שהאמונה עושה לגופם ולמוחם של בני אדם".

ההגדרה של אידיאולוגיות, על פי זמיגרוד, היא "תיאורים של העולם במונחים מוחלטים ובלוויית הנחיות כיצד עלינו לחשוב, להתנהג, ולבוא במגע עם אחרים... אידיאולוגיה אינה סובלת סטייה מכלליה". השאלות המרכזיות שנידונות בספר הן האם תכונות קוגניטיביות וביולוגיות מסוימות מובילות אנשים מסוימים להימשך להשקפות עולם קיצוניות, ומהצד השני, האם אימוץ אידיאולוגיות דוגמטיות יוצר שינויים עמוקים בתודעה האנושית.

הספר כולל סקירת מחקרים, שלרבים מהם הייתה המחברת שותפה, וכן התייחסות להיבטים היסטוריים ופילוסופיים של הנושא. כל אלה מובילים אותה להסיק כי "נטיות נוירוקוגניטיביות מסוימות דוחפות אנשים לזרועותיהן של אידיאולוגיות נוקשות", וכי "אימוץ נלהב של אידיאולוגיות נוקשות יכול להשפיע על הסגנון הקוגניטיבי". וגם: "המוח האידיאולוגי הוא... נוקשה קוגניטיבית, בלתי מווסת רגשית, פחות רגיש פיזיולוגית לחוסר צדק ולפגיעות באחרים, ונוירוביולוגית הוא פתוח להתמכרות לטקסים ולקטגוריות בינאריות". ומכיוון ש"אידיאולוגיות מעוותות את דפוסי החשיבה", האידיאל שיש לשאוף אליו הוא "מוח אנטי־אידיאולוגי... נפש חופשית מאידיאולוגיה".

מבחן הכרטיסים של ויסקונסין

בעידן פוסט־האמת שבו אנו חיים, היכולת להסכים על עובדות, קל וחומר בנוגע לפרשנותן, הופכת נדירה יותר ויותר. העולם האקדמי, בית היוצר של הידע האנושי, היה אמור להיות המעוז האחרון שבו משתמרת נקיות הדעת הנדרשת כדי להבחין בעובדות ולהפריד בקפדנות בין עובדה לפרשנות.

למרבה הצער, גם מעוז זה נפרץ. דעות מוקדמות עשויות להטות מחקרים במגוון דרכים, כולל בעיצוב שאלות המחקר והשיטות שלו, באופן ניתוח הממצאים, ולבסוף במתן הפרשנות להם. היכולת להתעלות מעל עמדות מוקדמות תלויה בסקרנות אמיתית, ישרות אינטלקטואלית ונחישות אתית. בהיעדרם, במודע או שלא־במודע, מחקר עשוי להפוך לקרדום שימושי להוכחת עמדות מוקדמות.

כאשר ספר מבסס את טענותיו על חקירה מדעית, קריאה ביקורתית צריכה לבחון את היחס שבין עמדות היסוד של הסופרת ובין ממצאי מחקריה. האם ניתן למצוא פוטנציאל של הטיה בעיצוב מתודולוגיית המחקרים, בדרך הצגת תוצאותיהם או בפרשנות שניתנה להם? האם מופגנת ביקורתיות עצמית מספקת ביחס לממצאי המחקרים? ולבסוף, האם הידע המדעי מתוּוך לציבור הרחב, שמוגבל ביכולתו לבקר את המחברת, ביושר ובהגינות?

לא יהיה זה מפתיע אם תרנגולת אקדמית שדוגלת באנטי־אידיאולוגיה, תביא לעולם אפרוח אנטי־אידיאולוגי. לצד זאת, תהיה זו טעות להתכחש לאפרוח באופן אוטומטי, רק על בסיס הדמיון לאימו. לפיכך, במצבים שבהם מתגלית התאמה בין התרנגולת לאפרוחיה, יהיה לגיטימי לגלות חשדנות בריאה ולבחון לעומק את תהליך הטלת הביצים, תנאי הדגירה והמאפיינים המדויקים של האפרוחים. מפאת קוצר היריעה אתמקד בהתייחסות נקודתית מייצגת, למחקר אחד שהמחברת שותפה לו.

ההבטחה ל"מדע חדש" של המוח האידיאולוגי, יוצרת ציפייה למצוא בספר התייחסות מעמיקה למחקרים חדשניים שנעשו על מוחות של אידיאולוגים קיצוניים. ואולם רוב המחקרים המצוטטים לא נעשו על נבדקים שמשתייכים לקבוצה אידיאולוגית קיצונית. בנוסף, רוב המחקרים לא התמקדו בביולוגיה מוחית, אלא הושתתו על מבחנים נוירו־פסיכולוגיים ישנים למדי, כגון "מבחן מיון הכרטיסים של ויסקונסין", שמקורו בשנת 1948.

במבחן זה, הנבדק נדרש להתאים כרטיס אחד לכרטיס אחר, מבין מספר כרטיסים שמוצגים בפניו, על בסיס דמיון קטגורי שאינו ידוע לו, ושאותו עליו לחשוף בהתאם למשוב שהוא מקבל על בחירותיו (למשל, צליל עליז והופעה של סמיילי לאחר ביצוע התאמה מוצלחת). לדוגמה, כרטיס עם שני משולשים אדומים, יכול עקרונית להתאים לכרטיס עם שלושה משולשים כחולים על בסיס הדמיון בצורה (משולש), לכרטיס עם ריבוע אדום על בסיס הדמיון בצבע (אדום), או לכרטיס עם שני כוכבים ירוקים על בסיס הדמיון בכמות (שניים). לנבדק נאמר מראש שקטגוריית ההתאמה עשויה להשתנות. וכך, לאחר שהנבדק מצליח למצוא את ההתאמה ״המוצלחת" (למשל, על בסיס צבע), ומבצֵע מספר התאמות נכונות על פי קטגוריה זו, הקטגוריה ״הנכונה״ להתאמה משתנה מבלי שהנבדק מודע לכך (למשל, מצבע לצורה). הגמישות המחשבתית נמדדת בהתאם ליכולת של הנבדק למצוא את כלל ההתאמה החדש. נבדק עם חשיבה נוקשה ביותר ימשיך לנסות להתאים את הכרטיסים לפי הצבע שוב ושוב, ולא יהיה פתוח לנסות כיוון אחר שיחשוף את הקריטריון החדש.

במקביל להערכת הנוקשות הקוגניטיבית, שאלון דיווח־עצמי "מדד" את מידת הסכמתם של הנבדקים להיגדים "אידיאולוגיים", כגון "אני מוכן להקריב את חיי אם זה יציל מישהו מבני עמי", בסולם עולה בין 1, שמשמעותו אי־הסכמה מוחלטת, ל־7, שמשמעותו הסכמה מלאה, וממילא עמדה אידיאולוגית קיצונית.

באחד ממחקריה של המחברת נמצאה זיקה בין נוקשות קוגניטיבית (במבחן ויסקונסין ודומיו) ובין הקצנה אידיאולוגית. ואולם מחקר מייצג זה לוקה בכמה מגבלות מרכזיות. ראשית, התשתית העובדתית של מחקר זה ודומיו התבססה על שאלוני דיווח־עצמי דיגיטליים, שמולאו מרחוק על ידי נבדקים שגויסו מתוך מאגר "כוח אדם" תמורת תשלום. כלל לא מדובר על חברי קבוצה אידיאולוגית קיצונית כלשהי. יצוין כי המגבלה המתודולוגית של שאלוני דיווח־עצמי נזכרת בספר, אך לצורך הבלטת הערך של מחקר אחר, שאין בו שימוש בשאלונים (עמ' 134). בנוגע למחקרים הרוויים במידע שמקורו בשאלוני דיווח־עצמי, לא מובעת הביקורתיות הנדרשת.

שנית, מחקרים שמצביעים על זיקה בין משתנים – במקרה זה, נוקשות קוגניטיבית ואידיאולוגיה קיצונית – אינם מסוגלים לומר דבר בנוגע לקיומו של קשר סיבתי. דהיינו, לא ניתן לקבוע על בסיסם שנוקשות קוגניטיבית גורמת לאידיאולוגיה קיצונית, או להפך, שאידיאולוגיה קיצונית גורמת לנוקשות קוגניטיבית. בכל זאת, בספר נטען שישנו קשר סיבתי דו־כיווני בין השניים, באופן שאינו הולם את המתודולוגיה והעובדות.

שלישית, מחקרים פסיכולוגיים מסוג זה אינם מעידים על הביולוגיה המוחית. ואכן, במאמר שבו פורסם המחקר הנ"ל נזכרה המילה "מוח" פעם אחת בלבד במסגרת הדיון, אך לא כנקודת ייחוס שהחוקרים התיימרו לומר משהו לגביה. למרות זאת, לאורך הספר מתוארים ממצאי המחקרים הפסיכולוגיים באופן פומפוזי כחשיפה מדעית חדשנית הנוגעת לנוירונים במוח.

אזרחית העולם

זיהוי נוסף של הקצנה אידיאולוגית במחקר המדובר נעשה באמצעות השאלה האם הנבדק מוכן להקריב את חייו עבור הצלת חמישה מבני עמו, וכן מידת הוודאות שלו בנוגע לכך. בהקשר זה נקבע כי ״אנשים הנכונים יותר למות למען הקבוצה שלהם... מראים יותר נוקשות קוגניטיבית במבחני גמישות".

יודגש כי הנבדקים לא נשאלו בנוגע לנכונותם להקריב את חייהם עבור הצלת אדם שאינו בן־עמם. לכן, גם אם ישנה זיקה בין חשיבה נוקשה ובין נכונות להקריב חיים למען בן־עמך, אין לדעת האם בקרב אותם נשאלים קיימת נכונות דומה להקריב את חייהם גם עבור מי שאינו בן־עמם. דהיינו, נוקשות קוגניטיבית עשויה להיות תכונה של אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען הזולת, אף אם אינו בן־עמם. במילים אחרות, עד שלא יוכח אחרת, הממצאים שהמחברת מסתמכת עליהם יכולים להצביע על זיקה בין נוקשות קוגניטיבית ואלטרואיסטיות, שאינה קשורה לאידיאולוגיה לאומנית קיצונית.

נקודה זו מובילה לנקודה נוספת, משמעותית ביותר, שעליה ניתן ללמוד מהניסוח הבא: "גמישות קוגניטיבית מגינה מפני נטיות להקרבה עצמית״. יש לשים לב שהנטייה להקרבה עצמית – אף מבלי לפגוע בזולת – מתוארת כשלילית, וכמשהו שיש ״להגן״ מפניו. בהמשך היא אף מתוארת כ״אלימות״ של האדם כלפי עצמו. זוהי הערכה ערכית־סובייקטיבית, החורגת מהנתונים האמפיריים. ניסוח זה מביע במובלע את העמדה שלפיה לנבדקים בעלי הגמישות הקוגניטיבית, שהצהירו כי לא היו מוכנים להציל חמישה מבני עמם במחיר חייהם, יש יתרון מוסרי על פני אלה שנכונים למות עבור הצלת הזולת בן עמם, וזאת מבלי שהוקדשה לעמדה זו הצדקה רעיונית.

ניתן להבין עמדה מוסרית שמבכרת נכונות להקרבה עצמית עבור כל אדם, גם מי שאינו בן עמך. אבל גם לפי גישה זו, קשה להבין כיצד עשירית הכוס הריקה של הנכונות להקרבה עצמית רק עבור בני־עמך, עולה על תשע עשיריות הכוס המלאה של התנהגות זו בדיוק, והיא הנכונות של האדם להקריב את חייו עבור הזולת בכלל. וכי מדובר במעשה כה מגונה מוסרית, עד שיש צורך "להגן" מפניו?

הדבר דומה לגינוי תורמי כליה המגבילים את התרומה לחולים מבני עמם. אכן, תרומת כליה אלטרואיסטית מוחלטת, לכל נזקק באשר הוא, ראויה לכל שבח. אולם זהו עיוורון מוסרי לגנות תרומת כליה אלטרואיסטית למחצה, המוגבלת לבני עמו של התורם, ולשלול ממנה את הממד האלטרואיסטי. טענה זו צורמת שבעתיים כשהיא מועלית על ידי מי שחש עליונות מוסרית על האלטרואיסט למחצה, בעודו משמר את שתי כליותיו לעצמו. נקודה זו ממחישה כיצד "עובדה" או עמדה מסוימת (נכונות להקריב חיים לטובת הצלת בן עמך) עשויה להיתפס מבחינה מוסרית באופן מנוגד לחלוטין, בהתאם לנקודת המבט של החוקר.

המחברת איננה חושפת פרטים בנוגע לזהותה, ובוחרת להגדיר עצמה ״אזרחית העולם״. הגדרה עצמית זו, שמצביעה על שמירת ריחוק מכוון מזהות אתנית, לאומית או פוליטית, עולה בקנה אחד עם הקול שבוקע מממצאי מחקריה, ומהאופן הבעייתי שבו היא מבקשת להרחיב את משמעותם. נראה כי המחברת שמה לנגד עיניה את הצורך להיאבק באידיאולוגיות־רשע קיצוניות, כמו הנאציזם והאסלאם הפונדמנטליסטי, אך איננה מבחינה די הצורך בין רבדים וגוונים שונים של חשיבה אידיאולוגית. כתוצאה מכך היא יירטה כמעט כל ניחוח של אידיאולוגיה, אף אם היא רחוקה באופן מובהק מתפיסות רשע קיצוניות.

ענווה אינטלקטואלית

הספר מתמקד בנושא חשוב ורלוונטי מתמיד לחברה הישראלית רוויית האידיאולוגיות, והמוקפת באויבים המחזיקים באידיאולוגיות קיצוניות. חקירת הנושא מזווית פסיכולוגית ובאופן אמפירי היא עניין חיוני, והספר מציג באופן רהוט מחקרים בתחום, לצד היבטים היסטוריים ורעיוניים. הישגיה המחקריים של המחברת, במיוחד נוכח גילה הצעיר, הם מרשימים. נראה כי עמדותיה היו יכולות לעמוד כספר עיון רעיוני; אולם בעיניי, בחירתה להציג את עמדותיה בפאתוס כאמת מדעית־ביולוגית, התעלמותה מהפער שבין טענות מסוימות בספר ובין המחקרים ששימשו בסיס להן, לצד ההפלגה בנוגע למשמעויות של המחקרים, פוגמים ביצירתה. חיבור המבקש למצב את עצמו כקול מדעי, גם אם הוא פונה לקהל הרחב, חייב לדבוק בביקורתיות עצמית וענווה אינטלקטואלית, שהמחברת מטיפה להם לאורך הספר.

עמדותיה של המחברת גלויות וחבויות בהנחות היסוד ובמתודולוגיות המחקר שלה, בפרשנות למחקר, ובמגוון התייחסויות חד־צדדיות לנושא. אף שהיא קוראת לפרש את המציאות במנותק מדעות מוקדמות, היא נוטה שלא לעמוד בקריטריון הזה. נראה ש"נפש חופשית מאידיאולוגיה" היא גם סוג של אידיאולוגיה שמטשטשת את המציאות. מוחותיהם של השותפים לאידיאולוגיה האנטי־אידיאולוגית, יאהבו כנראה את הספר "המוח האידיאולוגי".