ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי נחת כאן השבוע בפעם השנייה, אחרי עשור כמעט ללא ביקור רשמי בישראל. ביקורו ההיסטורי ב־2017 סימל שינוי דרמטי במדיניות החוץ ההודית והסרת התמיכה האוטומטית בפלסטינים. הפעם היחסים בין שתי המדינות הדוקים כבר ומבוססים, והביקור נושא אופי תכליתי ומעשי.

סדר היום השבוע כלל רכיבים שלא היו ב־2017: נאום בכנסת ואירוע חדשנות בירושלים שהתמקד בשיתופי פעולה בבינה מלאכותית, במחשוב קוונטי ובטכנולוגיות מתקדמות.

הנאום של מודי בכנסת פרט על כל המיתרים של הנפש הישראלית. היו שם הזדהות עם הטראומה הישראלית בטבח 7 באוקטובר, גינוי חד־משמעי לטרור, אזכור יהדות הודו שלא סבלה אנטישמיות והביאה לתת־היבשת את אחד המצביאים המזהירים שלה, הבטחה לחיזוק היחסים הטכנולוגיים והכלכליים, הזמנה של מודי לצעירי ישראל להגיע להודו - וגם מילות הסיום "עם ישראל חי". מודי ומקבילו הישראלי בנימין נתניהו, בדיוק כמו לפני עשור, הפגינו את הידידות שלהם, והתקשורת ההודית חגגה את האהבה הישראלית להודו ולראש ממשלתה.

מודי ונתניהו של 2026 הם כבר לא המנהיגים שהתחבקו ב־2017 ברגליים יחפות במי הים התיכון, בתמונה האיקונית מחוף אולגה. מודי היה אז באמצע הכהונה הראשונה שלו, ועדיין שרר חוסר בהירות סביב השאלה אם ניצחונו הסוחף בבחירות 2014 מבטא את קטיעת שלטונו הממושך של המרכז־שמאל ובניית אליטה ימנית חדשה, או שזו רק הפוגה בת כהונה אחת.

חודשים ספורים קודם לכן, במאמץ להיאבק בהון השחור, ביטלה ממשלת הודו במפתיע את השטרות של 500 ו־1,000 רופי, שהיו כמעט 90 אחוזים מהמזומן במחזור. המהלך גרם לכאוס כלכלי חסר תקדים: תורים ארוכים בבנקים, האטה חדה בצמיחה, אובדן פרנסה למיליוני הודים שעובדים בשחור - כלומר, רוב ההודים - ודיווחים יומיומיים על מקרי מוות כתוצאה מהלחץ והתורים. דו"ח של הבנק המרכזי של הודו חשף כי 99.3 אחוזים מהשטרות חזרו למערכת הבנקאית, כהוכחה שהמהלך נכשל במטרתו המרכזית להוציא את הכסף השחור מהשוק.

הביקור של מודי בישראל התרחש בזמן שהמגזר החקלאי ההודי היה במשבר, קצב צמיחת המשרות היה איטי, ורבים מבוחריו היו מאוכזבים מביצועי הממשלה.

בישראל של 2017, מנגד, כיהנה הממשלה היציבה ונטולת הדרמות - באופן יחסי, כמובן - האחרונה בטרם זעזועי העשור שלאחר מכן. נתניהו ביסס את מעמדו כמנהיג ללא תחליף, עם שקט ביטחוני יחסי, צמיחה כלכלית ותחושת יציבות פנימית.

כיום, בשנת 2026, המצב הפוך. מודי נמצא עמוק בכהונתו השלישית, והסקרים מראים שאילו התקיימו עכשיו בחירות הוא היה מנצח בהן בנוחות, ללא צורך בשותפויות קואליציוניות. נתניהו מתמודד עם מצב פוליטי פנימי מאתגר בהרבה. כך גם מדינת ישראל כולה, שיכולת התמרון שלה מול תכתיבים אמריקניים פחתה מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן בפעם השנייה.

גם המצב האזורי השתנה ללא היכר. ישראל עדיין נמצאת בשלהי המלחמה שנכפתה עליה בטבח שמחת תורה, ואילו הודו נאלצה לפקוח עיניים לרווחה בעקבות המלחמה הקצרה שלה עם פקיסטן במאי שעבר, והידרדרות היחסים המהירה עם ארה"ב וממשל טראמפ מיד לאחר מכן.

ריבונות לא קדושה

מה כל צד הביא לביקור? נתניהו הציע פרדיגמה חדשה של הסדר העולמי החדש, ובמרכזה הודו וישראל. במסגרת "משושה הבריתות" שנתניהו מדבר עליו לאחרונה, להודו ולישראל יצטרפו מדינות הסכמי אברהם, קפריסין ויוון, מדינות אוהדות באפריקה ומדינות במזרח אסיה שנתניהו לא הזכיר.

כדי לתת סימנים ברעיון האמורפי מעט של נתניהו, נביט במציאות הממשית במזרח התיכון. בעיני נתניהו, האתגר של סוריה וטורקיה הוא דוגמה קלאסית לבעיות חדשות שנוצרו דווקא מתוך עמעום הבעיה הוותיקה של איראן. ההתקרבות של טורקיה לפקיסטן דרדרה את יחסי אנקרה־דלהי, והיא פותחת חלון הזדמנויות נדיר לשיתוף פעולה הודי־ישראלי מול הקיצוניות השיעית והסונית כאחד. מבחינת הודו הפניית הזרקור של נתניהו לאתגר הסוני היא בשורה מרעננת, שכן הודו מעולם לא חלקה עם ישראל את התפיסה שאיראן מסכנת את שלום העולם.

טורקיה מחזקת את הקשר בין הודו לישראל בתפקידה כשוטר הרע שעוין את שתי המדינות. איחוד האמירויות עושה אותה הפעולה בתור שוטר הטוב. האמירויות הן חלק מחזון המשושה, אך ערב הסעודית, שעד לא מזמן הייתה כלולה בו, כבר לא נמצאת שם.

האמירויות וערב הסעודית פועלות שתיהן מתוך רצון להפחית את תלותן הכלכלית בנפט: האמירויות משקיעות באופן אסטרטגי במסחר ימי, תחום מומחיות מסורתי שלהן, בעוד שסעודיה השקיעה מיליארדים במיזמי ענק כמו העיר ניאום. המיזמים הסעודיים סובלים מעיכובים קשים, קיצוצים דרמטיים ועלויות מנופחות, במיוחד על רקע ירידת מחירי הנפט.

גם מבחינה דמוגרפית שתי המדינות בנויות באופן שונה. אזרחי האמירויות הם מיעוט בארצם, בין 11 ל־12 אחוז מהאוכלוסייה, והכלכלה נשענת במידה רבה על עובדים זרים מקצועיים - רבים מהם הודים - מה שמאפשר גמישות ויעילות. בערב הסעודית, לעומת זאת, הרוב הוא סעודי, מה שמגביל את הגמישות השלטונית ודורש התאמות חברתיות־כלכליות מורכבות. השוואה בין המדינות מלמדת שהאמירויות בחרו בנתיב יציב ורווחי יותר, בעוד שהגישה הסעודית שאפתנית ומסוכנת יותר, ונתקלת בקשיים ובחובות כבדים.

כיצד כל זה רלוונטי לפרדיגמת המשושה של נתניהו ויחסי הודו־ישראל? בחודשים האחרונים נפרדו דרכיהן של ערב הסעודית והאמירויות. ריאד חתמה על הסכם הגנה עם פקיסטן, והחריפה את גישתה לישראל. במדינה בעלת הרוב הסעודי שולטת דעת קהל שמרנית המחויבת לאתוס הערבי והמוסלמי. הצטרפות לברית ישראלית־הודית היא אגוז קשה מבחינתה.

העימותים בתימן ובעניין סומלילנד חשפו את הפערים בין המדינות. ריאד ניסתה לשמור על השלמות הטריטוריאלית של סומליה ותימן, בעוד שהאמירויות עודדו בדלנות. בגישה שלהן אין קדושה לריבונות של מדינות סוררות שמעודדות כאוס ופוגעות בסחר העולמי החופשי, שהופך את דובאי ואבו־דאבי למה שהן. לפיכך האמירויות יתמכו בכוח צבאי ומדיני מקומי שייתן להן שליטה על נמלים אסטרטגיים, או לכל הפחות יהיה בעל אינטרס דומה בסחר חופשי.

ברית אסטרטגית בין האמירויות, הודו וישראל - שכבר כיום חברות באופן רשמי במרובע המזרח־תיכוני I2U2 (פעמיים I, הודו וישראל, ופעמיים U, ארה"ב והאמירויות) - היא מתכון מצוין להחלשת הכוחות הקיצוניים במרחב שבין הודו לישראל. ערב הסעודית עלולה בוודאי לטרפד בשלב הזה את יוזמת המסדרון הכלכלי (IMEC) בין הודו לאירופה דרך חיפה, אבל אם היא תסטה מדי לכיוון טורקיה ופקיסטן - היא עלולה לגלות שהגאונות העסקית של האמירויות, בשילוב העוצמות של הודו וישראל, ייצרו בריתות חדשות עם גופים מקומיים שאינם מוכרים כמדינות באו"ם, אבל בפועל הם ישויות עצמאיות בעלות פוטנציאל להזיק למרקם הסעודי הרגיש.

כבר היום רואה ערב הסעודית כיצד השליטה של האמירויות בנמל אחד בקרן אפריקה – נמל ברברה בסומלילנד – מורידה לטמיון חלק ניכר מההשקעה הסעודית באזור. ריאד גם רואה כיצד התמיכה של האמירויות בגוף תימני בדלני עלולה להצית מחדש את הגבול הארוך בין תימן לערב הסעודית. כדי לדמיין את הפוטנציאל הגדול של המשושה מבחינת ישראל, מספיק לראות כיצד השותפות האסטרטגית השקטה בין הודו, האמירויות וישראל מצליחה לשנות את כללי המשחק בקרן אפריקה ובחצי האי ערב.

נתניהו הציע למודי חזון גיאו־אסטרטגי סוחף. מנגד, מודי הגיע אלינו עם רשימת הצעות מעשיות. ההודים רוצים שישראל תביע את אמונה בידידות בין המדינות בעזרת הנמכת חומות הייצוא של הידע הישראלי בתחומים רבים, ובהם מערכות הגנה אווירית ומערכות נגד טילים, כטב"מים, פצצות מונחות מדויקות, בינה מלאכותית, סייבר ואבטחת מידע.

המלחמה בין הודו לפקיסטן נעצרה לפני שהיא התחילה, והודו רשאית לחוש שידה הייתה על העליונה. אבל מעשית, הודו קלטה לפתע שההגנה האווירית שהספיקה בקושי מול הפקיסטנים לא תספיק בשום אופן להגן על אזרחי הודו במלחמה עתידית עם סין.

ההודים מציעים לישראל לא לחשוש מהפקדת סודותיה הטכנולוגיים בידיהם, וליהנות מיכולות הייצור האינסופיות והזולות יותר שלהם. המאמץ הישראלי לשמור על שמיים נקיים מאיומים בשנתיים האחרונות פקח להודים את העיניים בנוגע לגודל האתגר בשטח העצום שלהם – הגדול פי 150 מישראל – וכן לצורך המיידי בשיתוף פעולה הדוק יותר עם ישראל.

לא חזקים בדיבורים

הימין ההודי לא חזק בדיבורים כשמדובר ביחסים עם ישראל. מודי לא מיהר להגיע לכאן מאז הביקור האחרון שלו. הוא גם לא נסוג מהעמדה ההודית הרשמית, התומכת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. ב־18 בפברואר 2026 הודו הצטרפה גם להצהרה משותפת של מדינות באו"ם שגינתה את התרחבות ההתיישבות ביהודה ושומרון. הרצון ההודי להוביל את הדרום הגלובלי, מה שפעם כונה העולם השלישי, לא יניח למודי לשנות בגלוי את המדיניות כלפי הפלסטינים. הוא גם הזכיר את הסוגייה הפלסטינית בנאומו בכנסת.

אבל בפורומים ביטחוניים וסמויים מהעין הודו מטפחת את הקשרים עם ישראל - ואף מושיטה יד לעזרה כשאנחנו זקוקים לה. ניו־דלהי עזרה לישראל למלא חוסרים במלאי הכטב"מים, בעיקר הרמס 900, ברגעים הקשים ביותר של המלחמה - כטב"מים שיועדו במקור לצבא הודו. הודו גם שלחה אלפי עובדים לישראל כדי להחליף עובדים פלסטינים, בעיקר בבנייה ובחקלאות. האופוזיציה ההודית טוענת השכם והערב שבשיח הגלוי ממשלת הודו תומכת בזכות הפלסטינים למדינה, אולם חונקת את הרעיון בפועל באמצעות הידוק היחסים הביטחוניים עם ישראל.

השדרוג של יחסינו עם הודו לרמת "יחסים אסטרטגיים מיוחדים", בדומה לגרמניה וארה"ב, מאפשר לישראל פתיחות רבה יותר במתן גישה הודית לטכנולוגיה של מערכות רגישות, כגון מערכת ההגנה בלייזר "אור איתן" וכך גם טכנולוגיות רגישות יותר.

זה לא מובן מאליו, לפחות בשני מישורים. ראשית, ישראל חוששת מזליגה של ידע ופטנטים ישראליים לחברות הודיות. למעשה, הקושי לחתום על הסכם סחר חופשי בין המדינות זה יותר מעשור וחצי קשור גם בחששות ישראליים מהיעדר תום לב הודי. הנכונות הישראלית להעביר ידע ולשתף את הודו בפיתוחים מעידה על שדרוג האמון, ומרמזת שגם הסכם הסחר החופשי ייחתם עוד השנה.

יש עוד מהמורה קבועה בנוגע לשיתוף הידע: היחסים בין ישראל לארה"ב הדוקים מתמיד, אך ממשלי מודי וטראמפ מלקקים את הפצעים אחרי שנה איומה ביחסי שתי המדינות, ולא ברור עד כמה ארה"ב – מממנת מרכזית של "אור איתן" – תסכים למהלכים כאלה. השתלבותה של ישראל בסודראשן צ'אקרה, מערך ההגנה הרב־שכבתי של ההודים נגד טילים, רחפנים ורקטות, מלמדת שגם בתוך מלחמת הסחר המכוערת בין ארה"ב והודו, ועל אף התבטאויות אנטי־הודיות אומללות של טראמפ עצמו, פעלה במקביל פקידות צבאית משותפת לשתי המדינות ודאגה שהסכסוך לא יזיק בשיתוף הפעולה הביטחוני בין המעצמות. האיום הסיני על שתי המעצמות סייע לשמור על ערוצים פתוחים.

אם החזון של נתניהו יפגוש את ההצעות המוחשיות של ראש ממשלת הודו, ביקור מודי ייזכר לא רק כאירוע דיפלומטי, אלא כצעד ממשי לבניית ציר חדש שעשוי לשנות את מאזן הכוחות מדרום אסיה ועד המזרח התיכון.

אם ישראל והודו ימשיכו להעמיק את האמון ההדדי – דרך הסכמי סחר, העברת טכנולוגיה והתמודדות משותפת עם איומים – הן יוכלו לא רק להגן על עצמן, אלא גם להפוך למופת לשותפויות בעולם רב־קוטבי.

העתיד תלוי לא רק במודי ונתניהו, אלא גם ביכולתן של שתי הדמוקרטיות הגדולות – ארה"ב והודו – לשים בצד את המחלוקות ביניהן, ולקדם מערכת בריתות חדשה שתצמצם את כוחם של סוכני הכאוס והקיצוניות.

לב ארן הוא מומחה להודו וחבר הוועדה המייעצת של כתב העת ההודי margasia