ארה"ב יוצרת מאחז צבאי-אסטרטגי סמוך לרוסיה

משחק הניחושים נמשך גם השבוע: תהיה תקיפה או לא תהיה? לאן מועדות פניו של דונלד טראמפ? שני אירועי קצה בשני קצוות של המזרח התיכון חושפים ברזולוציה קצת יותר מעמיקה איך נראה ה"מודוס אופרנדי", תוכנית הפעולה של ממשל טראמפ באזור. שני האירועים משקפים חתירה ליישום על ידי ממשל הפועל בהנחיית נשיא בעל גישה עסקית קשוחה ודרישה להישגים מהירים וברורים, מתוך עמדת כוח וראייה אסטרטגית רחבה.

נתחיל מביקורו של ג'יי־די ואנס השבוע בארמניה. סגן הנשיא נחת בבירה ירוואן, מלווה במשפחתו הפוטוגנית, אשתו אושה ושלושת ילדיהם. לא פחות מעניינת הייתה רכבת האוויר הלוגיסטית שקדמה לה: 21 מטוסי תובלה צבאיים – תריסר נחתו בארמניה, תשעה חונים בשטחה של השכנה אזרבייג'ן. זה הרבה מעבר למה שדרוש לליווי לוגיסטי של ביקור דיפלומטי רגיל. אבל הימים אינם ימים רגילים, וכך גם הביקור. ארמניה ואזרבייג'ן חולקות גבול משותף עם איראן. ובימים שבהם כל תזוזה בשטח נבחנת בזכוכית מגדלת, כך נעשה גם בנוגע לביקור הזה.

על פי הנתונים שסיפק "ספוטניק ארמניה", כלי תקשורת ותעמולה בבעלות רוסית שנתוניו התבררו הפעם כמדויקים, הרכבת האווירית האמריקנית לדרום הקווקז כללה מטוסי בואינג C-17 גלובמאסטר III כבדים, המסוגלים לשאת עד 77.5 טונות של ציוד כגון רכבים משוריינים, מסוקים או מערכות טילים. אך בנוסף להם זוהו בשטח גם מטוסים מסוג MC-130J Commando II. אלו מטוסים המופעלים על ידי פיקוד המבצעים המיוחדים האמריקני AFSOC, ותפקידם להחדיר כוחות לשטח אויב, לבצע חילוץ תחת אש, ולתדלק מסוקי תקיפה בגובה נמוך. המשמעות הנגזרת: ארה"ב לא רק ערכה השבוע ביקור דיפלומטי בקווקז, אלא השתמשה בו כדי להקים נמל בית לוגיסטי. פריסה כזו מאפשרת לארה"ב להפעיל כוח צבאי בטווח זמן אפסי מול צפון איראן, באזור שעד כה היה מחוץ לטווח הפעולה הישיר של הבסיסים האמריקניים במפרץ הפרסי.

בטהרן לא עברו על כך לסדר היום. סוכנויות הידיעות "פארס" ו"תסנים", המקורבות למשמרות המהפכה, פירשו את הרכבת האווירית לירוואן ולבאקו כשינוי בדוקטרינת הביטחון האמריקנית בקווקז, והגדירו אותה כ"פריסה קדמית" נגד איראן. הפרשנות התמקדה בעיקר בנוכחותם של מטוסי הגלובמאסטר. כלי תקשורת איראניים הדגישו כי מדובר ב"סוס העבודה" של הכוחות המיוחדים האמריקניים, שנועד לחדירה חשאית ולחילוץ תחת אש. על פי הנרטיב האיראני, המטוסים הללו נחתו באזור כדי להכין את התשתית למבצעי קומנדו חוצי גבול או לחילוץ טייסים וסוכנים במקרה של תקיפה אווירית על מתקני הגרעין. ואכן, צילומי לוויין שפורסמו השבוע מראים כי האיראנים דאגו לכסות בעפר את מתקן ההעשרה באספהאן ולסתום את פתחיו בבטון, בעיקר כדי למנוע פשיטת קומנדו קרקעית על אתרי הגרעין. במקביל, מטוסי הגלובמאסטר הכבדים תוארו כ"מחסני נשק מעופפים". בתקשורת האיראנית אף העריכו כי הם הביאו עימם רכיבים של מערכות הגנה אקטיביות, שנועדו להגן על הנכסים האמריקניים החדשים בקווקז מתגובה איראנית.

הזעם בטהרן הופנה לא רק כלפי וושינגטון אלא גם כלפי המדינות המארחות, ארמניה ואזרבייג'ן. מאמר מערכת בעיתון "כיהאן", המקורב למנהיג העליון חמינאי, הבהיר כי "הסתמכות על כוחות זרים שמגיעים במטוסי תובלה לא תביא ביטחון, אלא תהפוך את ארמניה לשדה קרב". ואילו אזרבייג'ן הואשמה בשיתוף פעולה עם "הציונות והאימפריאליזם" להקמת בסיס קדמי נגד איראן. מבחינת טהרן, המטוסים האמריקניים הם "האקדח המעשן".

מה אפשר לגזור מכל זה לגבי הכוונות האמריקניות? ההיקף הלוגיסטי מוכיח שארצות הברית אינה מסתפקת בגיבוי דיפלומטי, אלא יוצרת מאחז צבאי־טכנולוגי פעיל בקווקז. פריסת הציוד מהווה ראש גשר שנועד להרחיב את יכולותיה המודיעיניות ולהרתיע את איראן.

אבל החשיבה האמריקנית האסטרטגית באזור היא הרבה יותר רחבה, ועם זאת קונקרטית ומוכוונת הישגים. לביקורו של ואנס בארמניה השבוע היו שתי מטרות עיקריות: לחזק ולייצב את הסכם השלום בין ארמניה לאזרבייג'ן בתיווך הממשל האמריקני, ולקדם את "נתיב טראמפ לשלום ולשגשוג בינלאומי", הידוע בכינויו TRIPP. זהו אחד ההסכמים שטראמפ מתגאה בהם וטוען שמגיע לו בעבורם פרס נובל לשלום. גאוגרפית, הנתיב הקרוי על שמו נועד ליצור גשר יבשתי רציף המחבר את ה"סטניות" של מרכז אסיה לאירופה דרך הים הכספי, אזרבייג'ן וארמניה, תוך עקיפת השטח הרוסי מצפון והשטח האיראני מדרום. קיומו של המסדרון לא היה אפשרי לפני כן בגלל מצב המלחמה המתמשך בין ארמניה לאזרבייג'ן, אך כעת הדברים השתנו. וככל שזה קשור בטראמפ, התוכנית תתמקד בשיקום ופיתוח מסדרונות לוגיסטיים של מסילות רכבת וצינורות אנרגיה בקווקז, כדי להפוך את האזור לצומת סחר עולמי בשליטה ומימון אמריקניים. באמצעות TRIPP, ארה"ב שואפת בעצם להקים חגורת שגשוג מערבית על גבולותיהן של מדינות עוינות כמו רוסיה ואיראן, ולהתחרות ואולי אף לייתר את יוזמת "החגורה והדרך" הסינית.

היבט מרכזי נוסף של נתיב TRIPP הוא התוכנית האמריקנית לעצמאות אנרגטית של ארמניה, שנועדה להחליף את התלות בגז איראני ובחשמל רוסי באמצעות אספקת טכנולוגיית גרעין אזרחית. התוכנית, שעוגנה במהלך ביקור ואנס, מעניקה לארמניה גישה לטכנולוגיית כורים מודולריים קטנים ולדלק גרעיני אמריקני. כך מתווסף לביקור ואנס מסר אירוני ופסיכולוגי חריף, המיועד לתושבי איראן. על פי המסר הזה, בעוד איראן היא מדינה מצורעת הנתונה לסנקציות משתקות ובידוד בינלאומי, ואזרחיה סובלים מחיים של פחד ומחסור תחת משטר אימים קלריקלי, ארה"ב מעניקה לארמניה, החולקת גבול משותף עם איראן, תוכנית "גרעין למטרות שלום" על מגש של כסף, בעקבות נכונותה לשחק על פי הכללים שאיראן מסרבת להם. סוגיה נפרדת היא מה כל זה עושה לפוטין, ומדוע הוא שותק, לפחות בינתיים, בזמן שטראמפ הופך את הקווקז, החצר האחורית של רוסיה, למגרש המשחקים החדש שלו.

מחלקים את העוגה

עד כאן ניסינו לנתח את תוכנית הפעולה האמריקנית בקצה המזרחי של המזרח התיכון. כעת נחצה את טורקיה ואת הים התיכון ונרחיק 3,000 קילומטר מערבה, אל הקצה השני של המזרח התיכון, כמעט על גבול אפריקה ואירופה גם יחד. הגענו ללוב, והאירוע המדובר הוא חיסולו בשבוע שעבר של סיף אל־אסלאם קדאפי, בנו הבכור של שליט לוב המיתולוגי מועמר קדאפי, שהופל ונרצח ב־2011. מלחמת האזרחים שפרצה שם לא הסתיימה עד היום. לוב הייתה ונותרה מדינה עשירה עם מרבצי נפט אדירים, קרובים וזמינים במרחק יריקה מאירופה, אך מפולגת בין ממשלה במזרח שבירתה בנגזי, בראשות הגנרל ח'ליפה חפתר, וממשלה במערב המדינה שבירתה טריפולי ובראשה עומד עבד אל־חמיד דבייבה, איש עסקים מושחת וערמומי ששורד שנים למרות כל התהפוכות.

במהלך השנים נעשו ניסיונות לאחד בין שני חלקי לוב, לשווא. האדם היחיד שנקשרה סביבו הילה מסוימת כמי שיוכל אולי לשוב ולאחד את לוב, היה סיף אל־אסלאם קדאפי. למרות עברו הבעייתי וריחוקו ממרכז העניינים, הוא נהנה ממעמד ייחודי. בעיני חלקים נרחבים בציבור הלובי הוא סימל יציבות וכמיהה לסדר ולביטחון של עידן אביו, אך בלי הדיכוי האלים שאפיין אותו. זוהי ראייה נוסטלגית ורומנטית שספק אם היה לה בסיס במציאות, ובכל זאת היא גרמה לכך שקדאפי הבן נתפס כמי שמסוגל להציב אלטרנטיבה למאבק הכוחות הבלתי נגמר בין הממשלות היריבות, האיש שיוכל לאחד את לוב ולהזניק אותה לשגשוג, ולכן היריב המשותף של בנגזי וטריפולי גם יחד.

ב־3 בפברואר, סמוך לשעה 2:30 לפנות בוקר, נרצח קדאפי הבן בביתו שבעיירה זינתאן במערב לוב. חוליה של ארבעה חמושים רעולי פנים פרצה למתחם המגורים, לאחר שנטרלה את מצלמות האבטחה, ורצחה אותו ביריות מטווח קצר. ימים ספורים לאחר מכן, ב־6 בפברואר, הוא הובא לקבורה בנוכחות אלפי תומכים. פרשנים פוליטיים בלוב העריכו כי המוטיבציה מאחורי הרצח הייתה הצלחתו הגוברת לאחד סביבו פלגים שונים לקראת הבחירות המתוכננות להמשך השנה. גורמים פוליטיים יריבים ראו בו איום ממשי שעלול "לגנוב" את הקולות בזכות שמו המיתולוגי. יש מי שרואים בכך הפרזה בנוגע לכוח שיוחס לו, ואולם איש לא מתכחש לכך שגם לגנרל חפתר בבנגזי וגם לראש הממשלה דבייבה בטריפולי היה עניין להיפטר ממנו. בינתיים נפתחה חקירה של התובע הכללי בטריפולי, אך הסיכויים לפתרון התעלומה קלושים.

איך כל זה קשור להתנהלות של ממשל טראמפ בלוב? ובכן, פרשנים נוטים לקשור את חיסולו של סיף אל־אסלאם קדאפי לפגישה חשאית שנערכה בארמון האליזה בפריז פחות משבוע לפני החיסול, בתיאום צרפתי־אמריקני. מסתבר שלמרות כל חילופי העקיצות בין טראמפ למקרון, מאחורי הקלעים שיתוף הפעולה נמשך. באותה פגישה נכחו שני נציגי הדור השני של השלטון בלוב: סדאם חפתר, בנו של ח'ליפה חפתר מהמזרח, ואבראהים דבייבה, יועצו הקרוב ואחיינו של ראש הממשלה עבד אל־חמיד דבייבה. הפגישה נוהלה על ידי המיליארדר מסעד בולוס, מחותנו של הנשיא טראמפ, שבנו מייקל נשוי לטיפאני, בת הזקונים של טראמפ. עם היבחרו מינה טראמפ את בולוס ליועצו הבכיר לענייני מדינות ערב ואפריקה. לצידו נכח בפגישה המתווך הצרפתי פול סולר, שליחו המיוחד של הנשיא מקרון ללוב.

מטרת הפגישה הייתה לקיים דיון על חלוקת העוגה הפוליטית והכלכלית בין ממשלות מזרח ומערב לוב, באמצעות הקמת ממשלה מאוחדת שתתבסס על שיתוף פעולה בין משפחות חפתר ודבייבה, תוך הדרת השחקנים הישנים מהמפה הפוליטית. זה בדיוק מה שמעורר כעת את תיאוריית הקשר. על פי הפרשנים המקומיים, סיף אל־אסלאם היה השחקן היחיד שאיים על הדואופול של חפתר ודבייבה. חיסולו ניקה בעבורם את המגרש לקראת ההסכם שהתגבש לכאורה בפגישה החשאית בפריז, ובלם את האופציה של חזרת "הירוקים", תומכי קדאפי, לשלטון. כל זה לא אומר דבר על הפגישה, רק על הפרשנות שניתנה לה, ולפיה בפריז ניתן אור ירוק להסרת המכשולים הפוליטיים, מה שבדיעבד הוביל לחיסול בזינתאן. כל זה לכאורה, אבל תיאוריית הקונספירציה פורחת.

דבר אחד בטוח: הפגישה בפריז אכן התקיימה. מסעד בולוס בעצמו אישר זאת, אך הדגיש כי היא נועדה רק לקידום שלום, אחדות ויציבות ארוכת טווח. אז כן, עקיצות לחוד ומדיניות שקטה לחוד. ואף שטראמפ כבר עשה ממקרון כמעט סחבה בפומבי, כשזה מגיע לטיפול באחד ממקורות האנרגיה הזמינים ביותר לאירופה, ארץ בעלת פוטנציאל עשיר בטירוף - שלא לדבר על האפשרות להפוך את רצועת החוף הלובית לריביירה – ארמון האליזה מוחל על כבודו.

אז כן, בראייה אסטרטגית רחבה, בין טהרן, ירוואן וטריפולי מחברים אותם עקרונות אסטרטגיים לפתרון בעיות, ובהם חשאיות, פעולה מתוך עוצמה, דחיקת היריבים, ושימוש אינטנסיבי ביועצים וקרובי משפחה.