השבוע לפני 47 שנים שב האייתוללה חומייני לטהרן ממקום גלותו בצרפת, וההפיכה השיעית באיראן הושלמה. היסטוריונים יגידו לכם שהיא התחילה להתגלגל עוד כשבע שנים קודם לכן, דווקא כתוצאה מאחד ממפגני העוצמה של השלטון המלוכני: אירועי חגיגות 2,500 שנה לייסוד האימפריה הפרסית. כמעט כל שועי עולם, ממש כך, התאספו בסתיו 71' לעצרת הפתיחה ליד קברו של כורש, מצפון לשירז. השאה מוחמד רזא פהלווי נשא דברים כשלצידו ניצבו אשתו הקיסרית פארה ויורש העצר, הנסיך רזא, שהיה אז בן עשר, וכיום מתאמץ לתפוס טרמפ על המרד נגד יורשי חומייני.
"כורש הגדול, מלך המלכים, אציל האצילים, התאספנו היום למרגלות מקום מנוחתך כדי לומר לך: נוח בשלום, לעולם נשמור על מורשתך הנעלה", הבטיח השאה. הוא הזכיר שארצו "מעולם לא נכנעה, בכל 2,500 שנות קיומה". בסעודת השחיתות שהתקיימה בתום הטקס הוגשו לאורחים, בין השאר, 90 טווסים צלויים שהוטסו ממסעדת מקסים בפריז, וכשמינית מתצרוכת הקוויאר העולמית במשך שנה. נפתחו גם רבבות בקבוקי יין. בעיתונות הגדירו את האירוע כ"מסיבה הכי גדולה מאז המסיבות של נירון קיסר". חמתה של האופוזיציה בערה בה. סטודנטים איראנים שהפגינו ליד נציגויות פרס בעולם טענו, כאילו חיו בימינו, כי "המשטר מוציא על חימוש יותר מאשר על חינוך, בריאות הציבור ושיכון גם יחד, ועוד מחייב את הפועלים לתרום שכר שלושת ימים למימון החגיגות".
האייתוללה חומייני. | צילום: גטי אימג'ס
ומי לא הוזמן לחגיגות באיראן? מנהיגי האומה העתיקה לא פחות – ישראל. באותם ימים רחוקים הייתה אומנם שגרירות ישראלית בטהרן, אבל היחסים היו צוננים בהרבה ביחס לתיאור הנוסטלגי המקובל כעת. האיראנים, שנקראו אז פרסים, מעולם לא אהבו אותנו יותר מדי. כשנבחרת ישראל בכדורגל העפילה ב־1968 לגמר גביע אסיה, והתמודדה בטהרן עם הנבחרת המקומית, קידמה אותה ביציעים "אווירה של טירור", כהגדרת שליח הארץ, או "הגיהינום של טהרן", כהגדרת עורכי מעריב. אחיו של השאה צפה במשחק "שבו קידשו כל האמצעים את המטרה". כמעט שישים שנה אחר כך, עיני איראנים רבים נשואות לישראל, לא רק לאמריקנים, כדי שתושיע אותם מהשלטון השיעי. תשוקתם לחופש עולה בקנה אחד עם האינטרס הקיומי שלנו. יש לנו אויב אכזר משותף. אבל מעבר לכך לא כדאי להתבלבל. גם טהרן שלאחר המהפכה המיוחלת לא תצטרף להסתדרות הציונית. לכל היותר היא תאהב אותנו כמו מצרים וירדן לאחר הסכם השלום.