לראשונה מאז שעזבתי את איראן בשנת 2016 אני מרשה לעצמי לחוש תקווה שאולי עוד אשוב לשם יום אחד. השבוע לפני עשר שנים נלקחתי מתאי בפעם האחרונה, כשעיניי מכוסות, והוסעתי החוצה מכלא אווין בטהרן. הוחזקתי שם כבן ערובה כמעט שנה וחצי, ושוחררתי בעסקת חילופי אסירים שהייתה חלק מהסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אבל כל זה כבר שייך להיסטוריה. היום, כשאיראן רועשת במחאות ענק שמתפשטות בכל רחבי המדינה, אני מוצא את עצמי מייחל לחזור לטהרן — העיר שבחרתי לחיות ולעבוד בה, העיר שנישאתי בה, ושבה תכננתי להישאר שנים רבות.

החיים שלנו התהפכו, אך דבר לא יוכל למחוק את החיבה וההשתאות שאני חש כלפי המקום הזה ואנשיו. הצפייה במאבק האמיץ של האיראנים נגד מדינה סמכותנית חמושה היטב, שהוכיחה כי לא תירתע משימוש בכל האמצעים כדי להשתיק ולדכא אותם, מעוררת השראה ושוברת לב. מפגינים רבים נהרגו, וסביר להניח שהקטל יחריף בימים הקרובים.

אני מכיר היטב את הסיפור הזה. התחלתי לסקר את איראן בשנת 2001. במשך השנים דיווחתי על שלוש מערכות בחירות לנשיאות, על מאבקי כוח פוליטיים פנימיים ועל סדרת תנועות מחאה. כתבתי על ההשפעות ההרסניות של ההידרדרות הסביבתית ושל העיצומים הכלכליים, אך גם על אומנות, קולנוע, ספורט ואוכל. ראיינתי פוליטיקאים, אומנים, אנשי דת, מכורים לסמים ואזרחים מן השורה. במהלך הסיקור הבחנתי שפיקחות, חוסן וחוש הומור בולטים כתכונות משותפות לרבים מהאיראנים.

בחודשים האחרונים שלי ככתב של וושינגטון פוסט בטהרן, בשנת 2014, סיקרתי את שיחות הגרעין – אלה שהובילו בסופו של דבר לכך שנלקחתי כבן ערובה ושימשתי קלף מיקוח באותן השיחות ממש. הכרתי היטב את חוסר שביעות הרצון של האיראנים מהמצוקה הכלכלית ומהבידוד הבינלאומי של מדינתם, אך דווקא המאסר שלי לימד אותי יותר מכול על המשטר בטהרן ועל מערכת היחסים המעוותת והרעילה שלו עם החברה האיראנית.

איזה תפקיד יכולה וצריכה ארה"ב למלא בתמיכה בשאיפתם של האיראנים להשתחרר מן המשטר התיאוקרטי ששלט בחייהם כמעט חצי מאה? כאשר יגיע הרגע, כיצד תוכל ארצות הברית לסייע בהבטחת מעבר מסודר למה שיבוא אחר כך? מעולם לא תמכתי במדיניות "הלחץ המרבי" של הנשיא דונלד טראמפ כלפי איראן, שהתבטאה בעיצומים שפגעו באופן לא מידתי באזרחים רגילים, מבלי להציג יעדים ברורים ואמינים. אולם גם דחיית ההיערכות לעידן שאחרי הרפובליקה האסלאמית תהיה טעות חמורה לא פחות.

הטענה שארה"ב לא הפעילה לחץ על איראן לפני טראמפ היא בדיה. הוא ירש מערך מדיניות קיים, הרחיב אותו ואכף אותו בקפדנות רבה יותר. אבל אפשר לטעון שהכלי היעיל ביותר שלו מול איראן היה דווקא גורם ההפתעה, זה שהותיר את טהרן חסרת יכולת לחזות את צעדיו הבאים - למשל באישור שנתן בשנת 2020 לחיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, או בהפצצה נגד מתקני הגרעין האיראניים ביוני שעבר.

דווקא העקביות הייתה נקודת התורפה במדיניות האמריקנית, וטהרן ידעה לנצל אותה במשך שנים. בדונלד טראמפ פגשה הרפובליקה האסלאמית יריב שקול לה: חזק בהרבה, וכמו הנהגתה שלה - מאמין שהכללים אינם חלים עליו.

הצורך הברור והדחוף ביותר כעת הוא לסייע לאיראנים לשוב ולהתחבר לאינטרנט. ניתוק התקשורת היה האמצעי היעיל ביותר שבידי השלטונות לדיכוי המחאות. למרות גלי מחאה חוזרים מאז 2009 והבטחות לשמור על חיבורם של האיראנים לרשת, העולם החיצון נכשל עד כה במציאת פתרון לבעיה הזו.

כבר מזמן למדתי לא להשמיע תחזיות בכל הנוגע לאיראן. אך שני דברים נראים לי ברורים לחלוטין: ראשית, ללא קשר לרמת ההשכלה והתחכום של רבים מהאיראנים, קיים (וימשיך להתקיים) רצון מובן לנקמה בממסד על עשורים של עוולות קשות. הטלת עונשים על האחראים לפשעים באופנים חוקיים בלבד - הן בתוך איראן, הן בבתי דין בינלאומיים - תניב פירות רבים בהרבה מאשר פירוק מוסדות קיימים שהאזרחים הרגילים נשענים עליהם. רציפות שלטונית תהיה חיונית למעבר מסודר.

שנית, כאשר המשטר ייפול לבסוף, מי שיוביל את איראן בשלב הבא כמעט בוודאות כבר חי שם כיום. אין זה מציאותי, ובכנות גם לא הוגן, לצפות שיורש העצר רזא פהלווי, בנו של השאה שהודח ב־1979, שחי בגלות זה שנים ארוכות, יוכל לנהל מדינה בסדר גודל ובמורכבות של איראן. הוא אדם בעל נוכחות חזקה ברשתות החברתיות, אך ללא כל ניסיון ממשי בהנהגה. אותו דבר נכון גם כלפי דמויות אחרות מהגולה האיראנית, המתחרות כיום זו בזו על רלוונטיות.

האם מי שינהיג את השלב הבא יצליח לספק טוב יותר את צורכי האזרחים ולהבטיח עתיד בהיר יותר מזה שמציע השלטון הסמכותני הנוכחי? אנחנו יכולים רק לנחש. אולם סיום משטר העיצומים הכלכליים לאחר עלייתה של ממשלה חדשה, והסיוע בהתמודדות עם בעיות דחופות נוספות, ובראשן משבר המים החמור, יספקו דחיפה מיידית וחשובה.

ממשל טראמפ צריך לעשות את מה שקודמיו כשלו בו במשך עשורים: להפסיק להסתמך על מומחים ושרלטנים בוושינגטון, ולהתחיל לבנות גשרים עם מחוללי שינוי בתוך איראן עצמה.