תוצאותיה של מלחמת 7 באוקטובר נראו מורכבות, ההישגים היו מזהירים. אחרי שנתיים של מערכה כבדה הצליחה ישראל להחזיר את החטופים, למוטט צבאית את חמאס, לחסל את יחיא סנוואר ולכבוש את מרבית רצועת עזה. היא גם השמידה את מערך הרקטות המסוכן של חיזבאללה, הרחיקה את כוח רדואן מגבול הצפון, והעלתה בסערה לשמיים את חסן נסראללה.

ישראל הסירה את הסכנה הסורית, התמודדה עם האיום החות'י, פגעה קשות בתוכנית הגרעין האיראנית, ניצחה במלחמת הטילים מול הרפובליקה האסלאמית וכבשה את שמי טהרן. המדינה היהודית, שחוללה והושפלה בשמחת תורה תשפ"ד, שבה להיות מעצמה אזורית מרתיעה בשמחת תורה תשפ"ו.

מצד שני, היו גם סימני שאלה מטרידים. בחמש החזיתות העיקריות של המלחמה לא הושגה הכרעה מוחצת, והעימות לא נסגר סופית. חמאס עדיין שולט במחצית רצועת עזה ובאוכלוסייה שם, ונהנה ממטריית הגנה טורקית־קטארית. חיזבאללה הוא עדיין צבא טרור פעיל, וצבא לבנון לא מפרק אותו מנשקו. חיזבאללה משקם את יכולותיו מצפון לליטני.

בסוריה שולט ג'יהאדיסט בחליפה, ובקרבת רמת הגולן מתהווה מערך מסוכן של כוחות טרור ישנים וחדשים. איראן חידשה את ייצור הטילים ארוכי הטווח, ובכוונתה לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להנחית על ישראל מהלומה מסוכנת.

אף שישראל הצליחה לכבות באופן מרשים את סערת האש שאיימה לכלות אותה, אנחנו עדיין מוקפים בגחלים לוחשות. ניצחון צבאי כמעט מוחלט לא תורגם למציאות מדינית חדשה ויציבה שתהפוך בבוא היום לשלום.

אבל בשבועות הראשונים של 2026 התרחשה תפנית דרמטית. ההתקוממות של העם האיראני נגד משטר האייתוללות יוצרת מצב חדש שגלומות בו סכנות אבל גם הבטחה גדולה. מה שקורה כיום ברחובות טהרן, אספהאן ושיראז יקבע את תוצאותיה הסופיות של מלחמת 7 באוקטובר. בתרחיש הפסימי, האש עלולה להתחדש וישראל תחווה טראומה לאומית חדשה. בתרחיש האופטימי, ישראל תזכה לניצחון אסטרטגי שישנה מהיסוד את המזרח התיכון.

במשך עשרות שנים התנהל כאן ויכוח בין אסכולה יונית שאננה לאסכולה ניצית אלרמיסטית. הראשונה טענה שאיראן היא נמר של נייר, השנייה סברה שאיראן היא מעצמה אזורית מסוכנת, המהווה איום קיומי על ישראל ואיום אסטרטגי על המערב. ככל הנראה האמת היא גם וגם: כמו ברית המועצות בשנות השמונים, איראן יצרה עוצמה צבאית בלתי מבוטלת במחיר כלכלי־חברתי גבוה. היא רכשה יכולות ופיתחה אסטרטגיה שהיו עלולות להביא להחרבתה של מדינת היהודים, אך הלכה ונחלשה פנימית בשל ניהול כושל, שחיתות ודיכוי אכזרי של אוכלוסייה שחדלה להזדהות עם המשטר.

הפרדוקס האיראני ליווה אותנו במשך שנות דור. פעם אחר פעם נדמה שאולי יהיו אלה האיראנים שיצילו אותנו מידי טהרן. מרידות עממיות רחבות היקף יצרו את התקווה שהנה, אוטוטו. אבל פעם אחר פעם התקוות נכזבו וההתעצמות הביטחונית של טהרן התחדשה. הנמר מנייר היה כפסע מהשגתן של שיניים גרעיניות שיהפכו אותו לנמר טורף.

בשנה האחרונה התרחשו שלושה אירועים שחוללו תפנית. הניהול הפנימי הכושל של איראן הפך לאסוני, העיצומים על איראן יצרו משבר כלכלי בלתי נסבל, וההצלחה של מבצע עם כלביא יצרה סדק עמוק שהתחיל לקעקע את המשטר. שלושת האירועים הללו, עם המנהיגות העולמית האימתנית של הנשיא דונלד טראמפ, מוציאים את ההמונים לרחובות וגורמים להם לתבוע חירות גם במחיר סיכון חיים. 47 שנים אחרי שהמהפכה האסלאמית מוטטה את השלטון המלכותי בטהרן, מהפכה עממית מאיימת באופן ממשי על השלטון האסלאמי.

אין לדעת מה ילד יום. אי אפשר לנבא אם ומתי תיווצר המסה הקריטית שתוכל להקריס את רפובליקת הרוע של האייתוללות. גם אין לדעת מתי וכיצד איראן תפעיל נגדנו "אופציית שמשון" כזאת או אחרת. אבל כבר עכשיו ברור שההישג הגדול ביותר של מלחמת 7 באוקטובר היה בכך שהיא חוללה מהפך אסטרטגי מלא. איראן הקיפה את ישראל בטבעת חנק – ונחנקת בעצמה. איראן הניחה על צווארנו חרב של איום קיומי, וחשה על צווארה שלה את להב החרב המתהפכת.