איראן: מפגינים ושוטרים הרוגים, המשטר מנסה לקבוע גבולות למחאה

איראן המשיכה לסעור זה היום החמישי ברצף, במסגרת גל מחאות שהולך ומתרחב בגין המצב הכלכלי הקשה במדינה, ומתפשט במהירות מעיר לעיר. ההפגנות גם גבו היום (ה'), לראשונה מאז פריצתן, קורבנות אזרחיים ראשונים, לאחר שלפי דיווחי סוכנות הידיעות פארס שני תושבים נהרגו בעיר לורדגאן שבדרום-מערב המדינה בעימותים עם כוחות הביטחון.

בפרסומי החדשות מאיראן סופר על מפגינים שיידו אבנים לעבר מבני ממשל, מסגדים ובנקים, וגם על נזק שנגרם לרכוש. סוכנות הידיעות פארס אף מסרה על ירי גז מדמיע של כוחות הביטחון, אם כי בסרטונים שיצאו מהמדינה נראים שוטרים יורים בכינון ישיר לעבר המפגינים.

ההסלמה באירועים בלטה גם בעימותים שנערכו בליל רביעי, כאשר איש כוחות ביטחון נהרג לראשונה במהומות: אמיר חוסיין ח'ודיאריפארד (24), חבר מיליציית הבסיג' בעיר כוהדשת במחוז לורסתאן. לדברי סגן המושל במחוז, סעיד פואלי, 13 שוטרים ואנשי בסיג' נוספים נפצעו כתוצאה מיידויי אבנים של המפגינים. היום דיווחו כלי תקשורת המקושרים למשמרות המהפכה על שלושה הרוגים נוספים מקרב כוחות הביטחון, במה שעשוי לסמל החרפה צפויה של תגובת המשטר למחאות.

ההפגנות פרצו השבוע בעקבות צניחה מתמשכת בערך המטבע האיראני, הריאל, שלפי נתונים רשמיים איבד בשנה האחרונה כשליש מערכו אל מול הדולר. שיעור האינפלציה עומד על 52 אחוזים. העיצומים שהטילה הקהילה הבינלאומית על איראן פוגעים בכלכלתה כבר שנים אחדות, אך באחרונה ניצב הציבור במדינה בפני מציאות יומיומית בלתי אפשרית: המחירים מזנקים בקצב מסחרר, השווקים קורסים, והעסקים מתקשים לתמחר את הסחורה שהם מוכרים.

השוק המרכזי בטהרן היה המוקד הראשון של ההפגנות, לאחר שבעלי חנויות, בעיקר בתחום הסלולר, סגרו את העסקים במחאה על התנודות החריפות בשער הריאל. תוך זמן קצר התרחבו המחאות, וביום שני ושלישי הצטרפו אליהן סטודנטים מעשר אוניברסיטאות לפחות, בעיקר מטהרן אך גם מחוצה לה.

עד להסלמה ביממה האחרונה ניסתה ההנהגה האיראנית להרגיע את הרוחות בדרכי שלום. נשיא המדינה, מסעוד פזשכיאן, קרא היום לממשלה לפעול לשיפור המצב הכלכלי ולקדם את רווחת האזרח הקטן. בנאום ששודר בטלוויזיה אתמול הוא אמר ש"מבחינה אסלאמית, אם לא נפתור את מצוקת הפרנסה – אנו נלך לגיהנום".

בד בבד, המשטר מנסה להציב גבולות למחאה ולמנוע ממנה לצאת משליטה. התובע הכלכלי מוחמד מווהאדי-עזאד קבע כי אומנם ההפגנות על רקע המצב הכלכלי "לגיטימיות", אך הבהיר כי "כל ניסיון להפוך אותן לכלי שייצור חוסר ביטחון ייענה בתגובה חוקית, מידתית ומכרעת". לדבריו, "הניסיונות להשחית רכוש ציבורי או ליישם תרחישים שמקורם בחו"ל" – רמז ברור לכך שבראייתו גורמים חיצוניים מתדלקים את המחאות – ייתקל ביד קשה של הרשויות. הנרטיב של המשטר בדבר התערבות מבחוץ גם ניכר מדיווחי סוכנות "תסנים" אתמול, שפרסמה את דבר מעצרם של שבעה אנשים שנקשרו לפי הכתבה ל"גופים עוינים הפועלים מארה"ב ומאירופה", שמבקשים להסלים את ההפגנות.

אין פתרונות אמיתיים למשבר

השאלה הגדולה ביחס למחאה היא אם תהיה לה השפעה ממשית על המדיניות של השלטון האיראני, ואם אולי אפילו תסתיים בהפיכה. סימה שיין, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שכיהנה גם כמשנה למנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, סגנית ראש המל"ל וראש חטיבת המחקר במוסד, טוענת כי קשה לדעת מה יהיו תוצאות המחאות.

"אין דרך לאמוד את זה כרגע", מסבירה שיין, "אנחנו צריכים לראות איך זה יתפתח. אם זה יגיע לממדים גדולים ויימשך זמן רב, אם המשטר יפעיל את הכלים האלימים שלו ויהיו גם הרוגים רבים, אולי נוכל להבין לאן זה הולך. עד כה ניסה המשטר להימנע מעימותים קטלניים, והסתפק בפיזור ההפגנות באמצעים כגון גז מדמיע, כדורי גומי ועוד. במקביל רווחו הדיבורים על הצורך בדו-שיח עם המפגינים, בעיקר עם הסוחרים בבזארים והאיגודים המקצועיים, שמטרידים מאוד את המשטר. בינתיים זה לא מוביל לדבר ממשי".

שיין סבורה שהמשטר מתקשה משום שאין לו פתרונות אמיתיים ומהירים למצב הכלכלי הקשה. "יש כאן חיבור של האינפלציה החמורה, ירידת הערך של המטבע לממדים חסרי תקדים, דיכאון מהיעדר העתיד ושחיתות – כולם גם יחד. התחושה שהיא שהמשטר לא יודע לתת תשובות כלכליות, וגם לא ביטחוניות. הוא מדבר הרבה על ההשקעה בביטחון המדינה, אבל הציבור תוהה איך יכול להיות שכספים רבים כל כך ניתנו לחיזבאללה, חמאס, הטילים והגרעין, ודבר לא יצא מזה. זה חיבור מיוחד: זרז כלכלי ראשוני, מרירות מצטברת של שנים כלפי המשטר וגם תחושת חוסר אונים ביטחוני".

הכלי העיקרי של המשטר לדיכוי המחאות, האלימות, עשוי להביא לתגובות מסוגים שונים, מסבירה שיין. "בשני העשורים האחרונים היו כמה גלי מחאות, ועד היום האלימות של המשטר הספיקה בשביל לדכא אותן. הציבור בסופו של דבר מפחד, אי אפשר להתעלם מזה. הורים של צעירים חוששים לחייהם. לצד זאת, לא ברור אם אלימות מוגברת תדכא את המחאה או דווקא תלהיט אותה. עד כה הניסיון ההיסטורי מלמד שהיא הצליחה לדכא אותה".

בשלב זה היא מציעה לנו לנקוט זהירות ביחס לנעשה במדינה. "אני מציעה להפגין צניעות, וגם כאן בישראל. איננו יודעים אם תהיה הפיכה או מתי, ומי יחליף את השלטון הנוכחי אם הוא ייפול. כדאי לא להתערב ולא להורות לעם האיראני מה לעשות, כפי שעשו כמה בכירים. זה רק משרת את המשטר, שטוען שישראל והמערב מלבים את המחאה. כשגורמים ישראליים מעודדים את המפגינים בפומבי, זה עוזר לנרטיב הזה".

ישראל יכולה לסייע למפגינים בדרכים נסתרות?

"תמיד חשבתי שהשינוי יבוא מהציבור האיראני עצמו, שהוא ידע איך לעשות אותו. מה אנחנו יכולים לעזור לו? אם יש דברים חשאיים – תמיכה בתקשורת עוקפת חסימות באינטרנט, אולי סיוע כספי מסוים – בהחלט כדאי לעשות זאת, אבל לא מעבר לזה".

במקביל, היא אינה חוששת שבשלב הזה המשטר עשוי לשגר מתקפת פתע על ישראל. "יש קולות בודדים באיראן שסבורים חייבים שיש להתאחד עכשיו, שכן אחרת 'האויב' ינצל את חולשתם, לצד ספינים שגורסים שבגלל המצב הפנימי המשטר ירצה לתקוף את ישראל ולמצוא שעיר לעזאזל. אני סבורה שהדבר האחרון שהמשטר ירצה כעת זה מלחמה או תקיפה בישראל. יש לו מספיק צרות פנימיות גם בלי כל זה, ואני ממליצה לא לעודד אווירת מלחמה מיותרת".

מספרים לא גדולים של מפגינים

ליאורה הנדלמן-בעבור, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, מסבירה את עיקר החשש של המשטר בעת הנוכחית. "ראינו שדווקא מגזר שמרני ומסורתי, שתמך באופן היסטורי בממשל מאז הקמתו, יוצא לרחובות ומאותת שהגיע למצב שבו אינו יכול עוד. הוא משבית את המסחר, את ליבה של הכלכלה האיראנית. זו לא קבוצה של סטודנטים, נשים או צעירים, שהמשטר כבר מכיר את הדרך להתמודד איתם בעקבות ניסיונו בגלי המחאה הקודמים".

יש סיכוי שהפעם, בניגוד לגלים קודמים, זה יוביל למהפכה של ממש?

"צריך להבחין בין הציפיות שלנו לבין המציאות", עונה הנדלמן-בעבור, "כולנו היינו רוצים לראות את המשטר הזה מתחלף – לטובת העם האיראני, האזור כולו וגם ישראל. אבל העולם לא עובד לפי הרצונות שלנו. המשטר למוד קרבות ומחאות פנימיות כבר 26 שנים. בכל גל מהסוג הזה נשמעו הערכות שהמשטר ייפול או שהמהפכה של 1979 תשוחזר – וזה לא קרה. קשה לא להיות ספקנים גם הפעם.

"מצד שני, אי אפשר לדעת מה יהיה הקש שישבור את גב הגמל. גם בשנות השבעים, לפני המהפכה, היו הפגנות חוסר שביעות רצון – אבל איש לא צפה את רעידת האדמה. המשטר נמצא במשבר מתמשך: כלכלי, סביבתי, הנהגתי, מדיני ואפילו ביטחוני, אחרי שבמלחמה האחרונה איראן נתפסה מותקפת ללא יכולת הגנה מספקת, מה שמעורר חשש מהסלמה נוספת. אלה בעיות כרוניות שדורשות טיפול שורש, והמשטר לא מצליח לתת להן מענה. בה בעת, למרות העימותים האלימים ברחובות, שמתפשטים בערים רבות, ואפילו במרכז החשוב של טהרן, אנחנו נמצאים אחרי כמה ימים לאחר פרוץ המחאות, והמספרים עדיין לא גדולים – עשרות או מאות מפגינים במוקדים השונים, ולא המונים שיכולים ליצור שינוי".

איך עשוי לקרות שינוי במגמה הזאת?

"שינוי יכול להגיע, למשל, מתמורה במצבו של מנהיג איראן עלי ח'מינאי – מוות או הכרזה על אי-כשירות. אלא שאז תהיה השאלה מי ימשיך את דרכו בהנהגה. אנחנו מתמקדים בצורך להפיל את המשטר, אבל יש לחשוב גם מה יבוא אחריו, וזה לא בהכרח יהיה מה שאנחנו רוצים. ראינו דוגמאות רבות כאלה במזרח התיכון: עיראק אחרי סדאם חוסיין, סוריה אחרי ניסיונות ההדחה של בשאר אלאסד ועוד. המזרח התיכון לא צפוי, וצריך להיערך לכל תוצאה.

"הרפובליקה האסלאמית בנויה כמנגנון מורכב, ואינה תלויה באדם אחד. האסלאם והשיעה לא ייעלמו מאיראן. יכול להיות שכוחות ביטחון ישתלטו על המדינה אם תפרוץ אנרכיה. בה בעת, יש פיצול בחברה האיראנית, ודרכה לא ברורה, גם כי הדור הצעיר רואה את המציאות אחרת מהוריו וסביו. סיסמאות כמו 'מוות לח'מינאי' או 'איננו רוצים רפובליקה אסלאמית' חוזרות מאז 2009, אבל השאלה אם הן יתורגמו לפעולה משמעותית".

את חושבת שישראל צריכה למלא תפקיד בעידוד מהפכה, בגלוי או בסתר?

"מדינות רבות פועלות בדרכים שונות לקדם שינוי באיראן, אבל עדיף שלא נעשה זאת בצורה ישירה. השינוי צריך לבוא מהעם האיראני עצמו. האיראנים לא שוכחים עד היום את ההתערבות האמריקנית מ-1953. לעם האיראני יש היסטוריה ארוכה וגאווה גדולה, התערבות חיצונית רק מעוררת התנגדות. המלחמה האחרונה אפשרה למשטר לייצב את החברה סביב הקלף הלאומני ולדכא באכזריות את האופוזיציה, וכל מפגין נתפס כעת כסוכן מוסד. אנחנו צריכים להיזהר מלהיתפס כמי שמעודדים את המגמה הזאת".