המיקום האסטרטגי והמחירים: ההכרה בסומלילנד הייתה עניין של זמן

"מישהו בכלל יודע מה זה סומלילנד?". זו הייתה תשובתו של הנשיא טראמפ כשהתבקש השבוע להגיב על החלטתה של ישראל להכיר בחבל הארץ הפורש מסומליה. האמירה הזו, רגע לפני מפגש הפסגה עם נתניהו במאר־א־לאגו, פורשה כסוג של זלזול. עם זאת, ואף שטראמפ אינו איש של פרטים, קשה להניח שהוא לא שמע קודם על הפלא הזה – חבל ארץ סוני פרו־מערבי, שחופיו משקיפים על ארץ החות'ים ממרחק פעוט של 186 מייל בלבד. טווח שכל בסיס רחפנים משוכלל יכול לכסות בקלות וביעילות.

זו הייתה כנראה דרכו המחוכמת לנטרל את הנפץ הזה, רגע לפני הפגישה עם נתניהו. מה גם שלא מופרך להניח שההודעה הישראלית נעשתה בתיאום עם האמריקנים. וכך, למרות כל המהומה הבינלאומית שקמה, כולל כינוס מועצת הביטחון לדיון חירום, ארה"ב התייצבה לצד ישראל. "לישראל יש זכות להכיר בעצמאות סומלילנד", אמרה סגנית שגריר ארה"ב לאו"ם תמי ברוס, במהלך הדיון. "מוקדם יותר השנה", הוסיפה בעוקצנות דיפלומטית, "קיבלו כמה מדינות החלטה חד־צדדית להכיר במדינה פלסטינית שאינה קיימת, והמועצה לא התבקשה אז לכנס ישיבת חירום מיוחדת".

וכך, אף שבאופן רשמי ארה"ב תומכת בריבונותה של סומליה ובשלמותה הטריטוריאלית, בפועל, המציאות הטרוריסטית שהשליטו איראן ושלוחיה החות'ים על דרכי המסחר בים האדום כפתה התייחסות אמריקנית מיוחדת לסומלילנד. ולראיה, רק לפני חודש ביקרה בסומלילנד משלחת צבאית אמריקנית רמת־דרג בראשות מפקד פיקוד אפריקה של צבא ארה"ב, הגנרל דאגווין אנדרסון. הביקור היה שיאן של שתי פגישות צפופות ביוני ובספטמבר, שמטרתן המוצהרת, על פרסומים רשמיים של פיקוד אפריקה ("אפריקום"), הייתה "תיאום בנושאי יציבות אזורית והערכת איומים על רקע המאבק בארגוני הטרור הפועלים באזור סומליה וקרן אפריקה, ואבטחת נתיבי השיט הבינלאומיים". זאת ועוד: במהלך הביקור, שנועד להעריך "שיתופי פעולה צבאיים קיימים ופוטנציאליים", התקיימו פגישות עם צמרת ההנהגה של סומלילנד בבירה הרגייסה, וכן סיור בנמל ברברה, שהוא נקודת מפתח גיאוגרפית במרחב הים האדום וקרן אפריקה. בסיור נבחנו בעיקר "יכולות תשתית, לוגיסטיקה ונגישות אסטרטגית של הנמל".

כפי שזה נראה כעת, ההחלטה הישראלית להכיר בסומלילנד היא רגע מכונן במהלך ההיסטוריה הקצרה של המדינה המזרח־אפריקנית. ראשיתה כקולוניה בריטית שנוסדה בסוף המאה ה־19. ב־1960 קיבלה סומלילנד עצמאות, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה ל"קולוניה הסומלית האיטלקית" ליצירת הרפובליקה של סומליה, צעד שבזמנו נראה מתבקש ליצירת יציבות ואחדות. זמן קצר לאחר מכן נוצרו מתחים אתניים ופוליטיים, ואלה הביאו לפרישתה מסומליה ב־1991. מאז היא נחשבת ישות דמוקרטית ויציבה בחלק בלתי יציב זה של העולם, הנגוע במלחמות אתניות וטרור דתי ולאומני. עם זאת, רוב המדינות החברות באו"ם נמנעות מלהכיר בה בגלל העיקרון המקודש של שמירת הריבונות הטריטוריאלית על פי החוק הבינלאומי, אף שכמו במקרים רבים, החוק הבינלאומי מפגר אחרי המציאות בשטח.

בדיעבד, ההכרה הישראלית בסומלילנד הייתה שאלה של זמן. מאז סגירת מצרי טיראן ערב מלחמת ששת הימים, חופש השיט בים האדום הוא עיקרון מכונן בתפיסה הביטחונית של ישראל. במשך השנים עברה התפיסה הזו התפתחות, כולל עידן של שיתוף פעולה בין ישראל לאריתריאה, שגם היא יושבת על נקודת מפתח השולטת על נתיבי הים האדום. אולם הקשר הזה התמסמס והתקלקל עם השנים. כעת, גם אם באיחור, מתחיל שלב חדש ביישום החשיבה הביטחונית האסטרטגית של ישראל בזירת הים האדום.

להתייצב מול ארדואן

בין ישראל לסומלילנד מתקיימים קשרים מתחת לרדאר ומעליו כבר לא מעט שנים. אולם הדרמה המתחוללת בשנתיים האחרונות בזירת ים סוף בגלל החתרנות האיראנית והטרור החות'י הזניקה את מעמדה האסטרטגי של סומלילנד, כנקודת מפתח פוטנציאלית בשמירה על חופש התנועה בנתיבי הים האדום והמלחמה בטרור האיראני־חות'י. ובהתחשב בעובדה שכל פעולה של חיל האוויר הישראלי נגד החות'ים מחייבת הזנקה של מטוסי קרב שנדרשים לגמוע מרחק של כאלפיים קילומטר, אפשר להבין את הערך המודיעיני והאסטרטגי של נוכחות ישראלית בסומלילנד.

בהרגייסה מוכנים ללכת כברת דרך על כל המשמעויות הכרוכות בכך, במיוחד באזור הזה העוין את ישראל ואת המערב. מה שמחזק את ההנחה הזו הוא ריאיון יוצא דופן שנתן השבוע מוסטפא חסן, עד לאחרונה ראש הרשות הלאומית למודיעין של סומלילנד, ה־NIA. מקורות המכירים אותו מעריכים כי חסן, המכונה "בקלול" בסומלית, ביטוי שמשלב תבונה עם ראייה למרחוק, הוא אחד המועמדים הבולטים לתפקיד היועץ לביטחון לאומי הבא של הממשלה בסומלילנד. בריאיון להסכת "מזרח למערב" של המרכז הישראלי למדיניות ציבורית הדגיש חסן את עמדתה הפרו־ישראלית והפרו־מערבית של ארצו, ואת מחויבותה להסכמי אברהם ולשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. "נגן על האינטרסים של המערב ושל ישראל", אמר בהתייחסות למיקומה האסטרטגי של ארצו. "איראן מחמשת את החות'ים, ועלינו לחלוק מודיעין כדי לבלום את המגמה הזו".

מדובר במהלך רגיש ולא פשוט. ועל כן, אף שנשיא סומלילנד הצהיר קבל עם ועולם שמדובר בצעד היסטורי, ובבירה הרגייסה הוארו הבניינים בצבעי כחול־לבן, כדי שהצעד הזה יקבל משמעות בשטח הוא חייב להיות מגובה בתמורות מיידיות ומשמעותיות משני הכיוונים. מהן התמורות הללו? בשלב זה אפשר רק לנחש, אבל ברור שזה הרבה מעבר לחבילה המקובלת בסגנון המוכר של סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל (מש"ב) ומשרד החוץ.

אחת משאלות המפתח היא האם באמת היה חיוני לצאת בהכרזה מפוצצת על הכרה בסומלילנד, או שאולי היה ראוי להמשיך לשמור את שיתוף הפעולה מתחת לרדאר. מקורות המכירים את האירוע מקרוב אומרים כי "בעיקרון, בכל פעם שאפשר לשמור על חשאיות – עדיף. במקרה הנוכחי, מי שהחליט על ביצוע המהלך מבין היטב את הסיבות למה לא, ואם בכל זאת הוחלט לצאת במהלך פומבי, יש לחשיפה סיבות אסטרטגיות כבדות משקל". בראשן, ככל הנראה, תוכניתו של נשיא טורקיה ארדואן להקים נמל חלל ואתר לניסויי טילים בסומליה. הפרויקט, שעלותו נאמדת בכ־350 מיליון דולר, ממוקם בנקודה אסטרטגית בחוף הסומלי סמוך לקו המשווה, מיקום המעניק יתרון משמעותי בשיגור לוויינים ומאפשר ביצוע ניסויי טילים, כדוגמת הטיל הטורקי "טייפון", בטווחים ארוכים מעל האוקיינוס ההודי. לישראל יש סיבות טובות להיות מודאגת מהמהלך הזה. לכך מתווספים הדיווחים על תוכניותיו של ארדואן להציב כוחות צבא בסוריה, כולל מערכות מכ"ם שעלולות לפגוע בחופש התנועה של חיל האוויר הישראלי במסדרון האווירי לטהרן, אם וכאשר תיאלץ ישראל לצאת לסיבוב נוסף באיראן.

ואם כך, האם בישראל בשלה ההכרה שהגיע הרגע להתייצב מול המהלכים הטורקיים האזוריים ולייצר תגובה אסטרטגית רחבת יריעה? נראה שזו בדיוק הכוונה, בוודאי אם מביאים בחשבון גם את חיזוק הברית ההלנית בין ישראל ליוון וקפריסין. מישהו החליט שהגיע הזמן לשים רסן לארדואן, חבר של טראמפ או לא.

עד כמה הדברים שלובים זה בזה אפשר היה ללמוד השבוע מהתגובה הטורקית החריפה, כולל ביקור חירום של נשיא סומליה בטורקיה. במסיבת עיתונאים עם נשיא סומליה באיסטנבול כינה ארדואן את ההכרה הישראלית בסומלילנד מהלך "בלתי לגיטימי ובלתי מקובל", והדגיש כי טורקיה תעמוד לצד סומליה בשמירה על שלמותה הטריטוריאלית. השאלה היא אם סומליה אכן עומדת להפוך למוקד עימות אסטרטגי ישיר בין ישראל, המבקשת דריסת רגל בים האדום, ובין טורקיה, המבצרת את מעמדה כמעצמה אזורית המגינה על האינטרסים של מוגדישו. מה שבטוח הוא כי ברומטר הכעס של ארדואן על ישראל קפץ מדרגה השבוע. צריך לקוות שהביקורים האמריקניים בשנה האחרונה בסומלילנד מסמנים תוכניות לנוכחות ממשית בנמל ברברה. האם לעובדה שההכרה הישראלית בסומלילנד פורסמה ערב הפסגה במיאמי יש קשר לכך? אולי כן ואולי לא. מה שחשוב הוא שהיא עברה בשלום, בינתיים.

הנקודה היהודית

התמונה לא תהיה שלמה בלי התייחסות לנוכחותה של איחוד האמירויות באזור. אבו־דאבי נוכחת בפונטלנד, חבל אוטונומי במזרח סומליה הנושק לסומלילנד. פעילות זו מהווה נדבך מרכזי באסטרטגיה האמירותית לשליטה בנתיבי השיט בים האדום ובמפרץ עדן, המשלבת בין השקעות כלכליות לכוח צבאי. המעורבות האמירותית מתמקדת בפיתוח נמל בוסאסו שבצפון סומליה, לחופי מפרץ עדן, באמצעות חברת DP World. הפרויקט בשלבי סיום והוא נועד להפוך את האזור למרכז סחר בינלאומי. במקביל, איחוד האמירויות היא המממנת והמכשירה העיקרית של המשטרה הימית של פונטלנד, שהיא הכוח הביטחוני החזק ביותר בחבל. בשנה האחרונה התהדקה הנוכחות הצבאית האמירותית בבוסאסו, עם פריסת מערכות מכ"ם מתקדמות להגנה מפני האיומים החות'יים. בין אבו־דאבי להנהגת פונטלנד מתקיימים קשרים ישירים, לעיתים במנותק מהממשלה המרכזית במוגדישו, ההופכים את החבל למאחז אסטרטגי המאפשר לאמירויות להקרין עוצמה צבאית וכלכלית עמוק אל תוך קרן אפריקה והמזרח התיכון; על פי פרסומים זרים, בין השאר נפרסה מערכת מכ"ם שנרכשה מישראל באזור בוסאסו, כדי להגן על מתקני התשתית והלוגיסטיקה של האמירויות באוטונומיה מפני איומי החות'ים. עוד נטען כי היא משמשת חלק מרשת התרעה מוקדמת העוקבת אחר שיגורים לעבר ישראל ואחר כלי שיט.

ונקנח בנקודה היהודית. השבוע השתעשעו כאן בערוצי הטלוויזיה בדיווחים מהרגייסה שכללו בעיקר אנשים שלמרבה הפלא מחבבים את ישראל, וסיקור התפריט המקומי הכולל בשר גמל וקוסקוס. אבל האם ידעתם שבסומלילנד הרחוקה הייתה גם קהילה יהודית קטנטנה, שהתרכזה בעיר הנמל ברברה. רוב אנשי הקהילה הגיעו מתימן בסוף המאה ה־19 בחסות השלטון הבריטי. בשיאה, בתחילת המאה ה־20, מנתה הקהילה בין 100 ל־150 נפש. הם השתלבו במרקם המקומי כסוחרים ומתורגמנים, והקימו תשתית קהילתית עם בתי כנסת, ובית קברות יהודי הניצב בברברה עד היום, שריד מוחשי יחיד לאותה תקופה. הקהילה דעכה לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם איחוד סומליה עזבו אחרוני היהודים את האזור.

החוקרת הישראלית־אמריקנית ד"ר ננסי קוברין שביקרה בסומלילנד וחקרה את אורח החיים שם, כתבה בהרחבה על הקהילה היהודית שם. להערכתה, בסומלילנד קיימת "נוסטלגיה בריטית" הכוללת זיכרון חיובי של השכנים היהודים, "אנשי הספר", זאת בניגוד לשימוש במילה "יהודי" ככלי ניגוח פוליטי במוגדישו. האם המורשת היהודית בברברה יצרה גשר היסטורי ופסיכולוגי שמאפשר כעת את המהלך האסטרטגי של ישראל? נראה שהתשובה חיובית.