מדינות המפרץ יגרמו לישראל לשלם - ויש להן יותר מדרך אחת

מנגנון אסטרטגי הוא כמו מזג האוויר: הוא קורה, ולא משנה מה אתם חושבים עליו. השמש או הגשם יפעלו את פעולתם בין שתכננתם להישאר בבית ובין שהחלטתם לצאת לפיקניק. ישראל עכשיו עומדת לגלות שזה נכון גם לגביה.

ב־9 בספטמבר 2025 ישראל תקפה בקטאר. לפי הוול סטריט ג׳ורנל, שמונה מטוסי אף־15 וארבעה מטוסי אף־35 שיגרו טילים בליסטיים מעל הים האדום לעבר מתחם מגורים בדוחה. המטרה: הנהגת חמאס. התוצאה: חמישה הרוגים מאנשי חמאס, קצין ביטחון קטארי אחד. אבל התקיפה גם הפעילה מנגנון אסטרטגי המכונה ״איזון כוח״. ישראל צריכה להיות מודעת להשלכות של המנגנון הזה, כדי לנסות לצמצם אותן.

איזון כוח הוא אחד המנגנונים הבסיסיים ביחסים בינלאומיים. הרעיון פשוט: כשמדינה אחת נתפסת כחזקה מדי או בלתי צפויה מדי, מדינות אחרות מתאגדות להגביל אותה. זה לא עניין של חיבה או שנאה. המנגנון הוא אוטומטי כמעט, מעין "חוק הפעולה והתגובה" של ניוטון בפוליטיקה הבינלאומית. הוא נובע מן הרצון של כל שחקן במערכת למקסם את האינטרסים שלו. אם יש איום על האינטרסים האלה – השחקן ירצה לצמצם אותו. אם האיום גדול מספיק – יהיו הרבה שחקנים שירצו לעשות זאת.

קחו למשל את גרמניה של הקייזר וילהלם השני. בין 1890 ל־1914, גרמניה צמחה במהירות: התעשייה שלה התרחבה, הצבא גדל והיא בנתה צי שאיים על העליונות הימית הבריטית. הקייזר, אימפולסיבי ובלתי צפוי, דרש שגרמניה תקבל את מקומה בעולם כמעצמה גדולה. לשם כך הוא איים על בריטניה, במחשבה שאיומים ולחץ יגרמו ללונדון להשלים עם מעצמה גרמנית עולמית.

התוצאה? צרפת ורוסיה, האויבות המסורתיות של תחילת המאה ה־19 בעת מלחמות נפוליאון, עשו יד אחת נגד גרמניה ב־1893. בריטניה, שהעדיפה בידוד מפואר, הצטרפה אליהן ב־1904. כשהגיעה 1914, גרמניה מצאה את עצמה מוקפת בטבעת ברזל של בריתות עוינות. היא הייתה חזקה אבל מבודדת. כשהמלחמה פרצה, היא נלחמה נגד כולם.

המנגנון לא נעלם אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא חזר ופעל נגד גרמניה הנאצית, נגד ברית המועצות, ולפעמים אפילו נגד ארה״ב. ב־2003, כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש החליט לפלוש לעיראק, צרפת וגרמניה הובילו התנגדות דיפלומטית חריפה. הן לא הקימו ברית צבאית נגד אמריקה – גרמניה של 2003 היא לא גרמניה של 1903. אבל הן השתמשו באו"ם, באיחוד האירופי ובכל פורום בינלאומי אפשרי כדי להגביל את היכולת האמריקנית לפעול. זה נקרא "איזון רך" – שימוש בכלים דיפלומטיים וכלכליים במקום צבאיים.

עכשיו המנגנון הזה מתעורר במפרץ הפרסי. וישראל היא במוקד האיזון.

מאמצי איזון

כדי להבין למה, יש לקחת בחשבון את ההקשר. קטאר מארחת את הנהגת חמאס מאז 2012 בהתאם לבקשה מפורשת של ממשל אובמה, כדי להקל על תקשורת עקיפה עם הארגון. ישראל לא רק הסכימה לכך אלא אף עודדה את ההסדר. מאז 2018 ישראל אישרה העברות של 30 מיליון דולר בחודש מקטאר לעזה. כשחמאס היה על סף קריסה כלכלית, ישראל ביקשה מקטאר להמשיך לשלוח כסף. ההסדר הזה החזיק מעמד 13 שנים. גם אחרי 7 באוקטובר 2023, ישראל המשיכה לשלוח את ראש המוסד וראש השב"כ לשאת ולתת בדוחה. למעשה, עד 9 בספטמבר השנה ההסדר היה מקובל במלואו על ישראל.

המתקפה הישראלית הפתיעה לא רק את קטאר, אלא גם את נסיכויות המפרץ האחרות. זו לא הפעם הראשונה שישראל מנסה לחסל מחבלים בארצות המפרץ. היא כבר עשתה זאת ב־2010, כשחיסלה את בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי. אבל אז המחסלים היו סוכני מוסד, וישראל לא הכחישה או אישרה את החיסול. לעומת זאת, התקיפה בקטאר נעשתה עם מטוסי חיל האוויר וישראל לקחה אחריות רשמית. תקיפה אווירית במדינה אחרת עשויה להיחשב להכרזת מלחמה, לא פחות.

אין פלא שמנהיגי המפרץ הביעו סולידריות עם קטאר. נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד נחת בדוחה עם משלחת שלמה, נסיך הכתר של כוויית וגם המלך עבדאללה מירדן הגיעו לביקור, מוחמד בן סלמאן דרש תגובה מוסלמית, ערבית ובינלאומית נגד ״התוקפנות הישראלית״. הקטארים כבר מבטיחים ״תגובה משותפת״. מדינות המפרץ לא מתכוונות להקים ברית צבאית נגד ישראל, קרוב לוודאי. זה לא נחוץ. אבל הן כנראה ישתמשו באיזון רך, כפי שנהגו צרפת וגרמניה מול ארה״ב.

מה הן יכולות לעשות? ראשית, הן יכולות להנמיך את רמת הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים שלהן עם ישראל, עד כדי חרם. יש הרבה אנשי עסקים ישראלים במפרץ, ומדינות המפרץ יכולות להשתמש בכסף כמנוף לחץ.

שנית, הן יכולות להגביר את הלחץ הדיפלומטי על ישראל. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות כבר מעורבות ביוזמות לסיום המלחמה בעזה ולקידום הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. העצמת המאמצים הללו יכולה לעבור בהפעלת מאמצי שדולה בקונגרס האמריקני כדי ללחוץ על ישראל, גם דרך חברי קונגרס רפובליקנים.

שלישית, מדינות המפרץ יכולות לחפש שותפי ביטחון נוספים כדי לצמצם את מרחב הפעולה של ישראל. לדוגמה, פריסה של סוללות נ״מ טורקיות במפרץ הפרסי, או הגברת שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי בין מדינות המפרץ.

המטרה תהיה לצמצם את התלות בארה״ב ולהגדיל את יכולת ההרתעה וההתרעה של מדינות המפרץ מפני התקפות.

רוצות שקט

אבל למה שמדינות המפרץ ינסו לעשות את כל זה? היריבות בין קטאר לאבו־דאבי וריאד מוכרת. אין ספק ששכנותיה של קטאר שמחות לאידה. התקיפה הישראלית היא אירוע מצער – לקטאר. מה אכפת לשאר מדינות המפרץ?

התשובה פשוטה: טילים רעים לעסקים. מדינות המפרץ זקוקות ליציבות לטובת הכלכלות שלהן. כמעט כל מדינות האזור שוקדות על פיתוח ענפים חלופיים לענף האנרגיה, כדי לצמצם את התלות שלהן בייצוא נפט וגז טבעי. וזה לא משנה אם אנחנו מדברים על תיירות, פיננסים או פיתוח טכנולוגי – כל אלה דורשים יציבות. מדינות המפרץ רוצות שמשקיעים זרים יראו בהן גורדי שחקים ומלונות יוקרה, לא טרור ומלחמה כבשאר המזרח התיכון.

הנתונים מדברים בעד עצמם. צמיחת התוצר במדינות המפרץ צפויה להיות 3.2 אחוזים ב־2025 ו־4.5 אחוזים ב־2026. החלק בכלכלה שאינו דלקים מאובנים צפוי לצמוח בקצב של כ־3.7 אחוזים בשנה. השקעות זרות ישירות הגיעו ל־45 מיליארד דולר ב־2024. כל זה תלוי ביציבות. וישראל, בעיני המפרץ, הפכה לגורם מערער יציבות.

זו לא רק התקיפה בקטאר. ביוני ישראל הרעידה את המפרץ עם מלחמה בת 12 יום נגד איראן, שנפתחה בזמן שמשא ומתן פעיל מתנהל בין וושינגטון לטהרן. התקיפה הישראלית, שלרגעים נדמה שהיא מאיימת למוטט את משטר האייתוללות, באה כהפתעה גמורה, בדיוק כמו התקיפה בקטאר. מה יקרה להשקעות הזרות במפרץ אם משקיעים יתחילו לראות בו אזור מלחמה, לא מקלט בטוח?

בדיוק לכן, מדינות המפרץ לא יתקפו את ישראל; הן כן יהפכו כל פעולה ישראלית כזאת ליקרה, מסובכת ומסוכנת פוליטית. הן ידרשו תיאום, יגבילו חופש פעולה, ויבנו קואליציות דיפלומטיות. המטרה תהיה להכריח את ישראל להתייעץ עם מדינות המפרץ ולכבד את האינטרסים שלהן - כי טילים רעים לעסקים, ולא משנה מי יורה אותם.