לפני כל יום זיכרון ויום עצמאות העיתונים מתמלאים במאמרים והפאנלים באנשים שמדברים על פערי השכול והמחול ועל המעבר מעצב לשמחה. השבוע זה קרה שוב, בימים שני ושלישי.

יום שני נפל עליי כמו פטיש עשרה קילו לראש. הגעתי לרדיו כדי להסתלבט עם פתחי על כל העולם ואחותו, אבל מיד כשהגעתי עלתה באחת מקבוצות הטלגרם ההודעה "אירוע בעזה – המשך דיווח על ידי דו"צ". אני כבר מכיר את הריטואל, ויודע שבעוד שנייה מול המיקרופון לא אגיד או ארמוז דבר, אבל משהו במנגינה ישתנה. אחר כך הגיע הדיווח על ירי בשכונת רמות. בימים כאלה הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לשבת מול המיקרופון. כשהגשתי את "הפטריוטים" בערב כבר פורסם שארבעה לוחמים נפלו בקרב וששישה יהודים נרצחו בפיגוע. זה היה שידור קשוח. ניסיתי לחזק ככל האפשר, ובין עצב לעצב להזכיר שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ומימים שמלאים בעצבות עמוקה.

למחרת בצהריים כבר נכנס יום העצמאות המטאפורי, כשישראל תקפה את הנהגת חמאס בקטר. עד לפני 7 באוקטובר המשפט הזה נשמע כמו מדע בדיוני. גם אחרי הטבח מעטים האמינו שזה יקרה. אני כותב את המילים האלה עוד לפני שיש לי מושג איזה חליל חוסל, אבל אתם יודעים מה, זה לא באמת משנה. אשמח לשמוע שכמה שיותר מהנאצים שחגגו ב־7 באוקטובר לא שרדו את זה, אבל כמו שנהגה לומר פנינה, המורה שלי למתמטיקה ביסודי: בעיקר חשובה לי הדרך. ובכל מה שנוגע לדרך, בנימין נתניהו הוא גדול המתפכחים אחרי 7 באוקטובר. יש אנשים שרואים באמירה הזאת התלהבות של "ביביסט", אבל זאת ביקורת חריפה. כשאתה מתפכח בענק, כנראה היה לך לא מעט ממה להתפכח.

פתחי ואני השתתפנו במצעד הדגלים בירושלים ב־2021, כשהכותרות צעקו נגד מסלול המצעד בשער שכם. חמאס איים שיגיב אם הצועדים אכן יעברו שם. הדיווחים בנוגע להחלטת הממשלה והמשטרה היו סותרים, ובינתיים פתחי ואני התמקמנו בבית קפה בממילא, גמורים מעייפות כמו שני השמנמנים שאנחנו, שלא רגילים לרקוד במעגלים. ופתאום: אזעקות. הוחלט שהמבצע כן יעבור בשער שכם, וחמאס שתה מיץ אומץ והחליט לירות. טיל אחד אפילו פגע. נקלענו שנינו לאיזה מקלט עם עוד עשרים בנות מפרויקט תגלית, והסברנו להן שהכול בסדר. ואז היו פרעות בעכו, בלוד, ברמלה, ביפו, ומבצע שומר החומות.

אבל השבוע? באמצע השנ"צ שלי, באור יום, ישראל שלחה מטוסים לקטר, תדלקה אותם באוויר ודאגה שהם יירו יותר מעשרה טילים על וילה שאירחה את מנהיגי חמאס. רגע אחרי זה אנשים שהם לא פתחי ואני ישבו בקניון ממילא, בבית קפה, ושתו ואכלו בלי שאף אחד יעז לירות להם טילים מעל הראש. אולי אחר כך הם גם הלכו לכותל דרך שער שכם.

בדגל מונף

אני לא יודע איך בדיוק ייראה הניצחון המוחלט הזה שמדברים עליו, אבל אני יודע שהשבוע ראיתי את ההתחלה שלו: מדינת ישראל תוקפת את אויביה על אדמת מדינה שכל העולם פוחד להתעסק איתה. לא משנה אם הצלחנו או נכשלנו (או כמו שקוראים לזה בתקשורת הישראלית: אם "הדרג הצבאי הצליח" או "הדרג המדיני נכשל"). מה שמשנה הוא שמדינת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, התפכחה. נכון, נדרשו 1,200 נרצחים ומאות חיילים קדושים שנפלו בקרב, אבל אנחנו כבר לא מפחדים לצעוד עם דגלים בשער שכם או לתקוף וילה בקטר בעשר פצצות.

התקשורת וחלק מהאופוזיציה מיהרו להחריב את המסיבה. "הרגנו את הפרגמטים", "חגגנו בעבר כבר חיסולים", "פוצצנו את הסיכוי לעסקה". איפה האינסטינקט הישן והטוב של "איזה כיף, הרגנו נאצים"? עוד לפני שהמטוסים חזרו ארצה כבר נשמעו הפרשנויות שקבעו שכשמחסלים מנהיגי טרור מקבלים מנהיגים גרועים יותר. הטענה התבססה כמו תמיד על הנרטיב הידוע של חיסול עבאס מוסאווי שהביא עלינו את חסן נסראללה. היא התעלמה מכך שחיסלנו גם את נסראללה, ולא נראה שמצבו של חיזבאללה השתפר במיוחד.

אני לא חולק על כך שמחבל איום ונורא יורש לפעמים את מקומו של מחבל שחוסל. זה עדיין לא אמור לעמעם את השמחה ממותו של המחבל הראשון. כן, תמיד יכול להיות נאצי גרוע יותר, אבל לא ייתכן שהעובדה הזאת תשמש תעודת ביטוח לנאצים הקיימים. אני מציע להעיף כל פרשן שטוען את הטענות האלה. נכון, אני יודע: אם נחליף אותו אולי יבוא פרשן גרוע יותר.

בעוד כמה חודשים נציין את יום הזיכרון ונחגוג את יום העצמאות, ואני אזכר בשבוע הזה, שהביא לנו פרומו למעברים הקשים בימים הלאומיים. אני מקווה שעד אז כבר נהיה אחרי הניצחון המוחלט. הלוואי. נדמה לי שמי שמתאמץ יכול להרגיש אותו כבר השבוע. אנחנו לא מדינה מפוחדת ששולחת את פתחי וזמרי למקלט בממילא, אלא מדינה שהבהירה לכל מחבל שהוא על הכוונת, גם אם הוא לובש חליפה בקטר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il