לפני 22 שנה, בספטמבר 2003, עלה המודיעין על ידיעת זהב: מפגש של צמרת חמאס בעזה. היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, אחרי מבצע חומת מגן ביו"ש. בעזה ניכרה התגברות בסיוע לטרור מצד חיזבאללה, שהתפנה לכך בעקבות הבריחה מלבנון במאי 2000. זו גם הייתה השנה שבה השיגורים מהרצועה קפצו מדרגה והפכו לנשק מרכזי נגד ישראל.
צמרת חמאס לא ידעה עדיין על ניצחונה הגדול, שעליו התבשרנו כחודשיים לאחר מכן – "תוכנית ההתנתקות" של שרון – אך היו לה מספיק ענייני טרור לדון בהם ולתכננם. לצורך זה נפגשו בכירי ההנהגה ה"צבאית" וה"מדינית" של חמאס – הבחנה שקרית מיסודה, שנועדה לשטות בישראלים ובמערב – בבית פרטי בן שלוש קומות בשכונת א־רימאל בעזה.
הפגישה הנדירה הזו הייתה, כפי שאמר ראש השב"כ דאז אבי דיכטר, "טעות אסטרטגית"; כל ביצי הטרור בסל אחד, פגיע במיוחד. אחמד ג'עברי, מוחמד דף, אחמד יאסין, אסמאעיל הנייה ועוד, כתריסר מחבלים בכירים במיקום אחד; מבצע אחד – "קטיף כלניות" – באמצעות מטוס אחד ופצצה אחת של טון, ותתקבל פגיעה ממשית בתפקוד חמאס.
הכי מעניין
יעלון | צילום: תומר נויברג, פלאש 90
אבל ישראל, כמו ישראל, מומחית בלהפוך את הפשוט למסובך. ליד הבית הפרטי היה בניין שבו גרו כ־40 משפחות. לא ברור עד כמה הבניין היה נפגע וכמה שהו בו באותו זמן, וישנן דרכים למזער את הסיכון. נזכיר גם שמדובר בבכירים שבבכירי חמאס, האחראים להיקף עצום של מעשי טרור. אבל בישראל, כאמור, כלום לא פשוט.
ברקע עמד גם חיסול סלאח שחאדה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, כשנה קודם לכן. שחאדה חוסל בפצצה של טון, ולצידו נהרגו 14 אזרחים, בהם ילדים. השמאל פצח בהפגנות עזות, הרמטכ"ל בוגי יעלון ספג קללות, הופץ מכתב מחאה של טייסים, העולם גינה, וקצינים אוימו בתביעות בחו"ל.
יעלון הפנים את המסר והפך לרכיכה סיכולית. הוא ביקש לוותר כליל על המבצע ולחכות לזמן אחר. אבל הלחץ לבצע ונדירות המפגש הובילו ל"פשרה" מבצעית ומתווה "מוסרי" יותר: במקום פצצה של טון, שהייתה משיגה בוודאות את התוצאה הרצויה, תוטל פצצה של רבע טון. כדי שהפצצה הקטנה תשיג את יעדה, היא הייתה צריכה לפגוע בקומה המדויקת של המפגש. בשב"כ העריכו שזו הקומה השלישית. הפצצה שוגרה, פגעה, התפוצצה – והמחבלים הבכירים, שהיו בקומת הקרקע, יצאו מהאירוע בשלום.
שלוש שנים לאחר מכן התגאה יעלון במאמר שפרסם בוושינגטון פוסט בכישלון המבצעי המהדהד הזה – שקשה לשער את עלותו ונזקו בפיגועים, פצועים ונרצחים ישראלים – כבהצלחה מוסרית למופת. אומנם רוב המשתתפים באותו מפגש חוסלו בהמשך הדרך, אבל המחיר ששילמנו עד אז היה עצום. מוחמד דף ואסמאעיל הנייה שרדו עד 2024, והיו ממנהיגי חמאס הבכירים ב־7 באוקטובר. על כך נאמר, עוד "הצלחה" כזו...
עשן מזירת התקיפה בדוחא, השבוע | צילום: איי.אף.פי
נסכם: ה"מוסריות" של יעלון וחבריו עלתה לנו בשנים רבות של פיגועים, הרג ישראלים, טבח וטרור בלתי פוסק שאותה הנהגה ייצרה. חיסולה אחרי שהמבצע נכשל היה קשה, יקר ומסוכן. הוויתור על הסיכול הוודאי ב"קטיף כלניות" הוא חרפה מוסרית, שעלה במחיר דמים ממשי של יהודים, גדול הרבה יותר מכל הפלסטינים בבניין הסמוך שאולי היו נפגעים מפצצה במשקל הנכון. כל מי שהיה שותף לכישלון המבצעי והמוסרי הזה צריך להתבייש בו.
גם הפעם, על פי הפרסומים, לא כולם במערכת הביטחון תמכו בחיסול צמרת חמאס בקטאר. בנוסף, נכון לכתיבת שורות אלה עוד לא ברור מהן תוצאות התקיפה. אבל חשוב מכך - נתניהו קיבל החלטה על ביצוע, ולפי חלק מהפרסומים אף זכה לאור ירוק למבצע מטראמפ, שבוודאי נמאס לו מהזלזול בו מצד צמרת חמאס. טראמפ יכול להתייחס ברצינות לסרבנות של פוטין, מנהיג מעצמה עולמית, אבל לספוג השפלות סדרתיות מארגון טרור קיקיוני? יש גבול.
מדוע לא חוסל בן־לאדן
מבחינה ישראלית התקיפה בדוחא לא רק מוצדקת, היא הכרחית. סיכולים שכאלה הם עמוד תווך של המלחמה בטרור, ויש להרבות בהם. הסיבה לכך שלמרבה הצער אנו ממעטים בהם, היא שהמשפטנים מתקשים איתם מאוד. עבורם יש משהו כמעט פרדוקסלי בפעולות סיכול, שמתסכל מי שאין לו הבנה מציאותית ותפיסה מוסרית ברורה (כלומר, משפטנים).
הקושי הוא שסיכול מתבצע ביחס לפעולת טרור עתידית אפשרית, אלא שדווקא בגלל הסיכול הפעולה הזו לא תתרחש, ולכן הסיכול מבטל את תוצאות פעולת הטרור שאמורה להיות הצדקתו. נבהיר זאת בדוגמה טרגית. הנשיא לשעבר ביל קלינטון התגאה פעם באוסטרליה שהוא לא חיסל את אוסאמה בן־לאדן באפגניסטן, משום שהפעולה הייתה עלולה להביא להרג של כ־300 בלתי מעורבים. 10 שעות אחרי שהתנאה במוסריותו העילאית, המחבלים חוטפי המטוסים פגעו במגדלי התאומים ובפנטגון ורצחו כ־3,000 אמריקנים.
זהו הפרדוקס: לו בן־לאדן היה מחוסל, לנגד עינינו היו רק 300 אפגנים הרוגים (והפגנות של שמאל זועם), ולא פיגוע התאומים ו־3,000 הנרצחים שאותו הסיכול היה מונע – ושמצדיקים אותו בדיעבד. הבעיה הזו מערפלת את חושי המשפטנים וגורמת להם להמציא מיני "מבחנים" מופרכים כדי "להתיר" לנו לחסל את אויבינו ורוצחינו. המפורסמים שבהם נמצאים בפסק הדין העלוב והמזיק של אהרן ברק על סיכולים ממוקדים; מי שיעיין בו יגלה שהמבצע בדוחא לא היה מתקבל על דעת בית המשפט, כמו גם הסיכול שלא היה של בן־לאדן.
בעולם המעשה אנו נותרים עם אמת פשוטה: המבחן היחיד הרלוונטי לסיכול הוא השתייכותו הפעילה של אדם בארגון טרור שמטרתו רצח יהודים והשמדת ישראל. כל מי שעונה לקריטריון הזה הוא אויב ומותר לחסלו, ועל אחת כמה וכמה בכירים בארגון. ההצדקה המלאה לסיכול מגיעה מעצם ההשתתפות של המחבל באותו ארגון אויב.
לכן הפעולה השבוע בדוחא חשובה מאין כמותה, אפילו אם כמו "קטיף כלניות" היא נכשלה בהשגת יעדיה המסוימים. הכישלון לא יהיה מובהק אם סוף סוף חיסול מחבלים שכאלה יהפוך למדיניות קבועה ומתמידה של ישראל. גם אם המשפטנים מתקשים להבין זאת, ובכליהם המוגבלים הם לא מצליחים להצדיק זאת, במלחמה בטרור הסיכול הוא כלי מרכזי, הכרחי, יעיל, ולא פחות מכך – מוסרי.