המונח ״מלחמת 12 הימים״ שטבע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נאמר אומנם באנגלית ובארה"ב, אך אין מתאים ממנו להיות מתורגם לעברית, ולהפוך לשמה הרשמי של מלחמת ישראל־איראן. הרי הצלחה דומה לזו שהשיגה ישראל ב־12 הימים הללו ביוני 2025 נראתה לאחרונה ככל הנראה רק ביוני 1967.

כמובן, בידי האזרחים אין די מידע לקבוע עד כמה הצליחה ישראל בפגיעה בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, אך ניכר שהייתה הצלחה. גם תרחישי הייחוס שצפו מאות ואלפי נרצחים לא התממשו - בשל מגבלות האויב והצלחת ההגנה האווירית.

את ההצלחות הללו יש למנף לשלושה קהלי יעד מרכזיים – אזרחי ישראל, העולם הערבי ואיראן, ומדינות המערב. הישראלים נמצאים כבר כשנתיים במלחמה שהישגיה העיקריים – שחרור כל החטופים וגריעת היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס – מבוששים לבוא, והשגתם כרוכה במחיר קשה לצבא ולעורף. הצלחה כזו היא בשבילם כאוויר לנשימה, והיא מחזירה להם לא רק גאווה לאומית אלא גם את התחושה שישראל יכולה לסיים מערכה כשידה על העליונה.

איראן וגרורותיה, ואולי אף מדינות ערביות נוספות, חשו אחרי הכישלון הישראלי המחפיר ב־7 באוקטובר שישראל איבדה את ״מגע הקסם״. היה נראה כאילו ישראל איבדה חלק ניכר מההרתעה שלה, ולראייה חזינו כיצד לתקיפות על ישראל הצטרפו חיזבאללה, החות׳ים, מיליציות עיראקיות המזוהות עם איראן, וכמובן טהרן עצמה. הישגים מבצעיים כמו אלה שהושגו במלחמת 12 הימים, בדגש על מבצע הפתיחה המרשים והרתימה של ארה"ב ל"מכה בפטיש", ממחישים למדינות ולארגוני הטרור סביבנו שהם טעו: ישראל מסוגלת לבוא חשבון עם תוקפיה. בשביל מדינות השלום, הפגנת יכולות כאלה עשויה להיות סימן שישראל היא עדיין בת ברית רלוונטית במאבק האזורי נגד איראן.

העברת המסר הזה למדינות המערב תדרוש מישראל מאמץ והשקעה רבים. אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, בעולם המערבי – ובכללו מדינות וקהלים התומכים ישראל – התקבעה המחשבה שישראל איבדה כל רסן, ושהיא לא מסוגלת ואולי אף לא רוצה לעצור כשהיא משיגה את מטרותיה.

מלחמת 12 הימים ממחישה ההפך. ישראל מסוגלת לנהל מערכות קצרות וממוקדות, שנעצרות כאשר המטרות המוצהרות מושגות. העובדה שישראל מסוגלת לקטוע מערכות לאחר השגת מטרותיה משמעה שהיא לא השיגה את מטרותיה בעזה.

יתרה מכך, מטרת המערכה באיראן, כמו זו שבעזה, היא לפגוע ביכולות הצבאיות של מי שמבקשים להשמיד את מדינת ישראל. כמו שצה"ל לא נלחם נגד האיראנים אלא נגד ההנהגה וכוחות הביטחון האיראניים, כך הוא לא נלחם נגד העזתים אלא נגד חמאס. מטרתה של ישראל לא הייתה להרוג איראנים אלא להסיר את האיום נגדה - כשם שהיא לא חותרת להרוג עזתים אלא להסרת איום חמאס.

במלחמת 12 הימים הצליחה ישראל לעשות דבר תקדימי כמעט – להחזיר את החול שדלף משעון החול המדיני. היא הצליחה לעשות זאת בצורה מרשימה, כך שאפילו מנהיגים הנוטים לביקורת כלפי ישראל - כמו נשיא צרפת עמנואל מקרון - ראו באיראן איום קיומי על ישראל ותמכו בפעולותיה.

התמיכה הזו לא הגיעה בחלל ריק, אלא בשל שני דברים שעשתה ישראל במהלך המערכה. ראשית, היא הגדירה באופן ברור ומפורש את מטרותיה: הסרת האיום הקיומי הגרעיני ופגיעה במערך הטילים הבליסטיים של איראן. שנית, היא שוחחה עם מדינות רבות, כולל כאלה כמו הודו, המקיימות קשרים עם איראן, והסבירה את מעשיה ומטרותיה.

את הלקח הזה יש ללמוד וליישם גם במערכות ישראליות עתידיות ונוכחיות. אחת הסיבות העיקריות לחוסר הלגיטימציה לפעילות ישראל בעזה היא שאפילו לידידות של ישראל בעולם לא ברור מה היא מנסה להשיג. מצידה, ישראל לא מתאמצת די לנהל עמן שיח ולהסביר להן את המטרות הללו. שיח כזה עשוי לא רק לסייע לישראל לזכות בלגיטימציה רבה יותר, אלא הוא יגרום למדינות הללו ללחוץ על חמאס להביא לסיום המלחמה.

אופיר דיין היא חוקרת במרכז למדיניות ישראל־סין במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)