הגיאוגרפיה, הטילים והים: עלייתה המדאיגה של טורקיה

עוד לא סיימנו עם איראן וכבר צריך להסתכל אל העתיד. במרחב התיכון שלטו במשך ההיסטוריה חמש אימפריות: אחת שמקורה בנילוס, אחת מאסיה הקטנה (טורקיה), אחת ממסופוטמיה (עיראק), אחת מאיראן, ואחת מחצי האי ערב. בימינו, זו שעל הנילוס מתקשה להאכיל את עצמה, זו שבמסופוטמיה חסרת יציבות, זו בחצי האי ערב קטנה מדי דמוגרפית ומתעניינת יותר במסחר והשקעות, ואת זו של איראן אנו מכירים. נשארה רק עוד אחת שכדאי להכיר: טורקיה.

מאז האביב הערבי, אנקרה נוקטת מדיניות חוץ תוקפנית. היא משגרת כוחות אל סוריה, עיראק, לוב, סומליה ועוד, והנוכחות הצבאית שלה גדלה. גם תעשיית הביטחון הטורקית צומחת. היום תוכלו למצוא כוחות טורקיים ונשק טורקי מהאוקיינוס ההודי עד הים השחור, מעיראק עד לוב. אל הפעילות הצבאית מתלוות אמירות תקיפות נגד ישראל, כולל הצעה של ארדואן לפלוש לארץ הקודש כדי להגן על הפלסטינים. טורקיה גם בונה צי גדול ופועלת לחדור אל סוריה, ולכן אסור לבטל לחלוטין את הדברים. אנקרה אולי לא חותרת למלחמה נגד ירושלים בשלב הזה, אבל ספק אם מעצמה טורקית תוקפנית לא תרצה לאלף את המדינה הסוררת בארץ ישראל. אנחנו צריכים להתחיל להתכונן, והשלב הראשון הוא הבנת הגיאוגרפיה של המערכה.

מרחק קצר

המרחק בין טורקיה לישראל מכתיב את אופי המערכה. המרחק מישראל לערים הגדולות במערב טורקיה - איסטנבול, אנקרה ואיזמיר – הוא כ־1,200 קילומטרים, אבל ממזרח המדינה, מאזור דיארבקיר והגבול הסורי, המרחק הוא 450 קילומטרים בלבד. זהו טווח שמאפשר למטוסי קרב מודרניים לצאת לגיחות ולחזור מיד בלי תדלוק אווירי, וגם טילים בליסטיים בטווח קצר ובינוני יכולים להגיע משם לכל נקודה בישראל. בניגוד לאיומים הרחוקים יותר, הקרבה הגיאוגרפית של מזרח טורקיה מציבה אתגר מסוג חדש: מדינה עם תעשייה צבאית מתקדמת וצבא מודרני נמצאת בטווח הפעלה מיידי.

איום הטילים והאוויר

התעשייה הצבאית הטורקית פיתחה בשנים האחרונות מערך טילים בליסטיים מתקדם. טילים כמו טייפון, היעילים בטווח של 280 עד 800 קילומטרים, יכולים לכסות ממזרח טורקיה את רוב שטח ישראל. בניגוד לטילים האיראניים שצריכים לעבור מרחקים ארוכים ומדינות ביניים, הטילים הטורקיים יגיעו לכאן בתוך דקות ספורות דרך שמי סוריה ולבנון ודרך הים התיכון. חיל האוויר הטורקי, שיש לו מאות מטוסי אף־16 ומצפה לרכוש מטוסים מתקדמים יותר בשנים הקרובות, מציב אתגר שישראל לא התמודדה איתו זמן רב: חיל אוויר סדיר ומיומן של מדינה ריבונית.

המכשול הימי

מזרח הים התיכון יהיה זירת התמרון המרכזית. הצי הטורקי, הגדל במהירות, יבקש להגיע לחופי ישראל כדי לאיים על נתיבי הסחר, לשגר טילים ולשמש פלטפורמה ליירוט מטוסים ישראליים החוזרים מגיחות. אך לטורקים יש בעיה גיאוגרפית גדולה: האיים היווניים. שרשרת האיים רודוס־קרפטוס־כרתים יוצרת מחסום טבעי בין החוף הטורקי לים התיכון הפתוח. בתנאי עימות, יוון יכולה להפוך כל מעבר בין האיים למלכודת מוות לכלי שיט טורקיים. שיתוף פעולה ישראלי־יווני, גם ללא ברית רשמית, יכול לנעול את הצי הטורקי בנמליו.

קפריסין מוסיפה שכבת מורכבות נוספת. גם אם תבחר בנייטרליות, עצם נוכחותה מונעת מטורקיה חופש תמרון בדרום. שיתוף מודיעין בין ישראל לקפריסין יהפוך את האי השכן לעמדת התרעה מוקדמת.

הציר הסורי־לבנוני

המערכה תוכרע, אולי, לפי שאלת הנוכחות הטורקית בסוריה ולבנון. ללא בסיסים קדמיים בשתי המדינות הללו, טורקיה תיאלץ להפעיל את כוחותיה ממרחק מאות קילומטרים, מה שיקשה על הלוגיסטיקה, יגביל את זמן השהייה של המטוסים מעל המטרה, ויחשוף את קווי האספקה. אם יהיו לטורקים בסיסים בסוריה ובלבנון – אפילו בסיסי לוגיסטיקה – הצבא הטורקי יוכל להגיע במהירות ובקלות יחסית לגבול ישראל.

מכאן שכל ניסיון טורקי להציב כוחות, בסיסים או מתקני לוגיסטיקה בסוריה או בלבנון חייב להיחשב לחציית קו אדום. שמירה על ניטרליות מעשית של שתי המדינות – גם אם לא ידידותית – היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

ההיבט המדיני

טורקיה חברה בנאט״ו, אך סעיף 5 המכתיב עזרה הדדית אינו דורש במפורש שליחת צבא. כלומר, פעולה ישראלית נגד טורקיה, או פעולה טורקית נגד ישראל, לא יובילו באופן אוטומטי להתייצבותה של הברית האטלנטית כולה נגד ירושלים. ישראל גם יכולה לסבך את תהליך ההחלטה של הברית באמצעות התערבות של יוון לצד ישראל. אם בסכסוך תהיה מעורבת חברת נאט״ו אחרת, הברית הצפון־אטלנטית תצטרך קודם ליישר את ההדורים בבית לפני שתחליט על תגובה לחילופי המהלומות בין ישראל ואנקרה.

כמובן, ישראל אינה מעוניינת במלחמה עם טורקיה ואינה מבקשת את רעתה. להפך. במשך שנים אנקרה וירושלים נהנו מיחסים כלכלים וביטחוניים משגשגים. אפשר רק לקוות שעם לכתו של ארדואן, היחסים עם טורקיה שוב ישתפרו.