את התשובה לתהייתו הפומבית של ח"כ משה גפני, מדוע אנחנו ממשיכים להילחם ברצועת עזה ולסכן את חיילינו, הוא יכול למצוא במסמך שהתפרסם רק לפני כמה ימים, שבו נחשפה התוכנית המקורית המלאה של חמאס למתקפת 7 באוקטובר - מתקפה שבראיית חמאס הייתה אמורה לסלול את הדרך לחיסול מדינת ישראל.

גיבורינו שנפלו חלל, נהרגו בפעילות שנועדה לשלול מחמאס יכולות שעדיין נותרו בידיו למרות הלחימה הממושכת, וליצור תנאים שימנעו ממנו להשתקם - או לפחות יקשו עליו לעשות כן. בה בעת, פעילות זו נועדה גם להפעיל לחץ שיסייע להשבת החטופים.

סיום מלחמת 12 הימים באיראן ואסון נפילתם של שבעת לוחמי ההנדסה בחאן־יונס הסיטו במהירות את הזרקור הציבורי לזירת עזה. הפער בין ההכרעה המהירה מול ראש התמנון לבין זו המתמהמהת מול אחת מזרועותיו ברצועה הוסיף לתחושת הצער על המחיר ולתסכול עקב חוסר הוודאות.

הדיווח על חידוש מגעי התיווך לגיבוש "עסקה", לצד השיח על מהלך מדיני רחב שבמסגרתו תוסדר גם סוגיית רצועת עזה, שמהווה כרגע מכשול בדרך לקידומו, הוסיפו למתח ולדריכות. אולם בשיח המתנהל בציבור כמעט אין משקל לאחד המרכיבים המרכזיים במערכת השיקולים שהדרג המדיני צריך לבחון: מצב האויב.

אומנם המכה שחמאס ספג מידיה של ישראל קשה, אך היא לא אנושה או בלתי הפיכה. יכולתו להיות איום משמעותי מיידי על ישראל בתחום הירי הרקטי או בהתקפה יבשתית בסגנון 7 באוקטובר כנראה נשללה ממנו. הוא איבד הרבה מאנשיו ומאמצעי הלחימה והייצור, אך אין ללמוד מכך על כושר התאוששותו. הוא עדיין גורם הכוח המרכזי בעזה. לוחמיו ובכיריו מתנהלים בעיקר במנהרות, פועלים במאפייני גרילה מול הזדמנויות, וממתינים לרגע שבו יוכלו לעלות בביטחון אל פני השטח.

הנהגת חמאס בחו"ל מתפקדת באין מפריע, ממשיכה לנהל את הפעילות המדינית וההסברתית של הארגון, לגייס משאבים ולהכין תוכניות ל"יום שאחרי". היכולות השיוריות שבידיו, שליטתו בסיוע האזרחי שמוכנס לרצועה - גם אם היא רק על חלקו - והתמיכה הרחבה שהוא נהנה ממנה בקרב הציבור בעזה יאפשרו לו לבנות מחדש את יכולותיו, בייחוד אם יתקבלו דרישותיו במסגרת הסכם לסיום הלחימה.

בכיר בצה"ל שצוטט השבוע באמצעי התקשורת העריך כי אם ישראל תעצור כעת את הלחימה בעזה ותסיג את כוחותיה, חמאס יוכל בתוך חודש להשתלט מחדש על האוכלוסייה, ובתוך שנה ישקם את עצמו מבחינה צבאית. קשה לחוות דעה באשר לכך. אין נוסחאות שמאפשרות לגבש תחזית מדויקת בסוגיה זו, והגורמים המשפיעים רבים ובלתי ניתנים לחיזוי. ובכל זאת, אם ניתן למצוא בהערכה זו רמז לאופן שבו רואים בצה"ל את חמאס - הרי שמצבו של הארגון קשה פחות מכפי שמצטייר בשיח הציבורי.

יש הטוענים כי בנקודת הזמן הנוכחית המאמץ הצבאי מיצה את עצמו, וכי את השלמת המטרות יש לקדם באמצעות פתרון מדיני. לשיטה זו, העברת השליטה האזרחית לידי גורמים שאינם ישראליים, אשר לא נמנים על חמאס או אפילו מתנגדים לו, תמנע מחמאס להשתקם. אולם גישה זו מתעלמת ממאזן הכוחות בתוך הרצועה, שכאמור נוטה באופן מובהק לטובת חמאס. לא פחות חשוב מכך, היא מתעלמת מלקחי העבר בנוגע לדרכי פעולתו של הארגון. סביר יותר להניח שהמסגרת השלטונית תספק חסות או כסות לחמאס במאמציו לשיקום, וקיומה יגביל את ישראל יותר משיסייע לה.

המטרות שהממשלה הגדירה למלחמה בעזה טרם הושגו. אין ללמוד מכך שהן לא נכונות או שבלתי ניתן להשיגן. נכון תחילה לבחון את דרך הפעולה שנבחרה ואת יישומה בשטח. לא פחות חשוב הוא תיאום הציפיות עם הציבור, כדי לרתום אותו למטרה. אמירתו של ח"כ גפני, ככל שהיא מקוממת, מעידה על צורך אמיתי להזכיר לשם מה מתנהלת המלחמה, וגם להסביר מדוע החלופות לא נותנות מענה לאתגר.

המלחמה על חופש הפעולה האווירי

ביום שאחרי המלחמה, איראן כבר לא מציבה איום קיומי מיידי על ישראל באמצעות נשק גרעיני או טילים בליסטיים. האתגר של ישראל הוא לתחזק את ההישג הזה, ולהבטיח שהמצב הנוכחי יימשך.

כדי להשיג זאת ניתן לפעול באחד שני המסלולים: הראשון הוא הסכם מדיני בינלאומי שימנע זאת מאיראן, ויכלול פיקוח הדוק ומנגנון אכיפה יעיל. זהו המסלול שאליו מכוון הנשיא דונלד טראמפ, ועמו גם אירופה, במטרה להגיע להסדר ארוך טווח.

המסלול השני הוא הסדרה כפויה. מניעה בכוח, על בסיס מידע מודיעיני, של ניסיונות איראניים לשקם את המערכים הללו, בדומה לנעשה בלבנון ובסוריה. לשם כך צריך לשמר את חופש הפעולה האווירי ואת הגיבוי האמריקני והבינלאומי לאכיפה כוחנית.

קשה להעריך את סיכויי ההצלחה של המסלול ההסכמי. איראן כבר הראתה את יכולותיה למשוך זמן ולתעתע בבני שיחהּ. יתרה מכך, מדובר במשטר בעל רקורד מפוקפק של הפרת הסכמים, בגיבוי דתי־הלכתי ועם מוטיבציית שיא לנקום ולהשיב את כבודו האבוד. סביר שהוא לא יוותר על שאיפותיו, אלא רק יגביר את התחכום והחשאיות, תוך למידה והפקת לקחים ממה שקרה במלחמה.

עמדתה של ישראל ביחס לכך חייבת להיות נוקשה: אכיפה יעילה ללא הסכם עדיפה על הסכם ללא אכיפה. חופש הפעולה האווירי לישראל במרחב האיראני הוא המרכיב העיקרי שמאפשר זאת. צריך להניח שהמלחמה עליו כבר התחילה.

להמתין לקריסה

ישראל לא הגדירה את הפלת המשטר האיראני כחלק ממטרות המבצע. אפשר להבין את הסיבות לכך. עם זאת, לכולם בישראל ובמערכת הבינלאומית ברור כי זו הדרך היחידה להבטיח את הסרתו המוחלטת של האיום האסטרטגי מצד איראן, יהיה זה גרעין או טילים בליסטיים.

לאחר המכה שהונחתה עליו מבחוץ, התקווה כעת היא כי גורמי אופוזיציה בשטח ישאבו עידוד ויגבירו את מחאותיהם. קשה לחזות את נקודת הקריסה המדויקת של מערכות. ראינו זאת ברצף נפילות המשטרים במה שמכונה "האביב הערבי", וחזינו זאת גם באחרונה עם קריסתו המהירה של המשטר הסורי בעקבות מתקפת הפתע הקצרה של כוחות האופוזיציה. רק לאחר מעשה התבררה ההשפעה של התבוסה שישראל הנחילה לחיזבאללה בלבנון ושל התהליך הממושך של התפוררות המשטר מאז 2011.

מהמקרים הללו למדנו על הקושי לזהות את נקודת השבירה, אבל יותר מכך על ההשפעה המצטברת שעשויה להיות למכות מתמשכות, במיוחד מול מדינה שסועה ומרובת אתגרים. את הלקחים הללו למדו גם במסדרונות השלטון בטהרן. הם נערכים לכך, שכן בשבילם זהו כורח הישרדותי. יש לקוות ולפעול לכך שארה"ב והמערב, במאמציהם להוביל את איראן להסכמים מדיניים, לא ישחררו משאבים וייתנו למשטר הישגים שבאמצעותם יוכל לשפר את מעמדו.

תוצאות המלחמה שינו את מאזן הכוחות במזרח התיכון, וישפיעו גם על עיצוב הסדר העולמי. המכה שאיראן ספגה משלימה את תהליך ריסוקו של ציר הרשע. איראן, שחתרה להגמוניה אזורית והטילה אימה על מדינות האזור, יורדת עתה לירכתי הבימה. מדינות רבות יוכלו להתנהל כעת ללא צילה המאיים, ליצור שותפויות מדיניות, ביטחוניות, כלכליות וטכנולוגיות, ולהביא לשגשוג באזור ואף מעבר לו.