בצד המאמץ להשלמת ההישגים של מתקפת הפתע הישראלית על איראן, השאלה הגדולה היא כיצד למצות את ההישג המערכתי בהישג אסטרטגי ששולל לתקופה ארוכה את האיום האיראני על ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר שלוש מטרות: חיסול האיום הגרעיני, חיסול יכולת ייצור הטילים וחיסול מערכת הטרור של הציר האיראני. להשגת המטרות האלה יש ביטוי פיזי בהישגים המצטברים של תקיפת המטרות באיראן, אולם הם אינם מבטיחים שאיראן לא תשוב למאמצי ההתחמשות עד כדי השגת פצצה גרעינית בסיום הלחימה. הטלטלה שחוללה המתקפה הישראלית עשויה לחולל התקוממות עממית באיראן נגד המשטר ולהביא להפלתו, אולם לפי שעה ההישג אינו כלול במטרות המלחמה ואינו בטווח יכולותיה הישירות של ישראל.

בינתיים מתעורר הספק שמא אחרי הכול, עם כמות האורניום המועשר המצויה מכבר ברחבי איראן והידע הטכני הקיים בקהילה המדעית האיראנית למרות סיכול הבכירים, תצליח איראן להשיג פצצה בתוך זמן קצר. ההערכה הזו, שמצדדים בה אהוד ברק וגיורא איילנד, אינה מופרכת, ומולה מתעוררת החרדה שמא למרות ההישג המבצעי חסר התקדים עלולה להתפתח מציאות שתמנע מישראל את השגת תכלית המתקפה. החרדה הזו ראויה בוודאי לבירור, ובכל זאת כדאי להתבונן בהישגי המתקפה הישראלית ולהבין את משמעותם.

מלחמה היא תופעה אנושית ייחודית, והישגיה אינם ניתנים למדידה ולהערכה כמו הישגיהם של מפעלים הנדסיים או כלכליים. היא תופעה כאוטית, ותוצאותיה אינן נבחנות במבחן קבוע מראש. עצם ההעזה להוביל אומה אל גיא צלמוות של מלחמה, ולפגיעה באויב במהלך פתיחה ברצף מהלומות מוצלחות, יש משמעות אסטרטגית שעומדת בפני עצמה. היא מקרינה עוצמה של אומה המוכנה להילחם על קיומה, על אף ההכרה בכך שבמלחמה יודעים כיצד מתחילים אבל צועדים לקראת הבלתי נודע. זה ההבדל הגדול בין פעולה לחיפושי נפט, שאינה מבטיחה הצלחה, ובין ההחלטה לפתוח במלחמה. בחיפושי נפט מבחן התוצאה קבוע מראש: השאיפה היא לגלות נפט. בעצם ההעזה להתחיל לקדוח אין הישג. לכן, אם לא התגלו סימני נפט – המיזם נכשל וההשקעה ירדה לטמיון. במלחמה, לעומת זאת, בנכונות לפתוח במלחמה וביכולת ההנהגה הלאומית ללכד אומה למשימה הזו טמון הישג שיכול לחולל שינוי מציאות מצד עצמו. מההיבט הזה, כבר עכשיו לאחר שבוע מתחילת המתקפה הישראלית, העוצמה הישראלית מהדהדת ומחוללת מציאות אסטרטגית חדשה.

המבט הזה נכון עוד יותר כשהמלחמה, במודע או לא במודע, מבררת בצידו של מי נמצא בורא עולם - בצד אויבי ישראל או בצד עם ישראל. בשונה מהסיפור הפלסטיני שמציג, לכאורה, מאבק על בית ואדמה, הסיפור האיראני על המלחמה בישראל מתחיל במשהו אחר. גם הם מדברים על תמיכה בעם הפלסטיני, אבל המחויבות המוחלטת שלהם להשמדת ישראל, בהשקעת עתק לאורך עשרות שנים, מספרת סיפור אחר, שנובע במידה רבה ממניע דתי־משיחי.

"ההתנגדות אינה עניין של חומר אלא אמונה ומחויבות", הסביר עלי ח'אמנאי לאחר תבוסת חיזבאללה וקריסת משטר אסד בסוריה בדצמבר 2024. כשהמלחמה מבטאת שליחות דתית, מתבקשת השאלה כיצד ריבונו של עולם מסייע לשלוחיו בהשגת מטרתם. השאלה הזאת קיבלה בירור מפורש בנאומו של ח'ומייני בפני הפרלמנט, בהצגת הסכם הפסקת האש לסיום מלחמת איראן־עיראק. בימים אלה השאלה בוודאי מציקה מאוד להנהגת המהפכה האסלאמית בטהרן. ברור לה כי התנאים שאפשרו לנתניהו לצאת למתקפה בבוקר 13 ביוני נוצרו מתוך המלחמה המתמשכת שנפתחה ב־7 באוקטובר, ושהובילה לפגיעה הקשה בחיזבאללה ולקריסת משטר אסד בסוריה. ההנהגה האיראנית ושלוחיה מתבוננים עכשיו בהתפתחות הזאת במפח נפש ובאכזבה אמונית, ומתמודדים בשאלה הקשה כיצד להסביר את סדרת המפלות שספגו מידי ישראל.

"למה דומה כנסת ישראל בעולם הזה?", שואל המדרש, ועונה: "לחיגר, שאינו יכול לילך ולבוא, ואומות העולם מחרפים אותה ואומרים לה בכל יום: 'א־לוהייך היכן הוא? למה לא יצילך?'. אמרה להם כנסת ישראל: 'יש לי יום אחד שעתיד מלכי להעלות עליי שהוא מחזיקני ומעמידני על רגליי'". המתקפה הישראלית באיראן אכן נראית כשעה שבה נעמדה האומה הישראלית על רגליה. במבט הזה, במאבק נגד אויבים מוכווני אמונה, לשאלה באיזה צד נמצא ריבונו של עולם יש משמעות מעשית אסטרטגית.