"אל ג'ולאני שולח אלינו רמזים ומחוות, צריך לקבל אותם בזהירות"

את הכותרות שיצאו מדמשק מאז תחילת מבצע "עם כלביא" איש לא היה יכול לדמיין לפני חודשים אחדים. "גורם המקורב לשלטון הסורי: לא מתנגדים ליירוט טילים וכטב"מים איראניים בשמי סוריה", כך דווח בכאן 11. רשתות ערביות סיפרו שנשיא סוריה שלח את כוחותיו לגבול עיראק כדי למנוע ממיליציות פרו־איראניות להתקדם לעבר הגבול עם ישראל. אל־ג'ולאני עצמו אמר בריאיון שלסוריה ולישראל יש "אויבים משותפים". צבר האירועים וההתבטאויות יוצר לכאורה את הרושם שיש לנו חבר חדש בדמשק – נכס אסטרטגי בפתיחתה של מערכה מול איראן. אלא שד"ר יהודה בלנגה, חבר סגל המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, מבקש להוריד אותנו אל קרקע המציאות.

ראשית, אומר ד"ר בלנגה, צריך לערער על ההנחה שאל־ג'ולאני – או בשמו האמיתי, אחמד א־שרע - אכן שולט בשכנתנו הצפונית־מזרחית. מבט חפוז במפה עדכנית של אזורי השליטה בסוריה עשוי לטעת את התחושה שכ־80 אחוזים משטחיה נתונים למרותו של הנשיא החדש, אך זוהי טעות אופטית. "המפה ממחישה את חלוקת השטחים בין הקבוצות - מיליציות שהשתתפו אומנם במאבק שהוביל אל־ג'ולאני להפלת משטר אסד, אבל לא כולן משדרות על אותו הגל", הוא אומר. "הקבוצות האלה לא רואות את עצמן בהכרח כפופות לשלטון הנוכחי בדמשק. קח לדוגמה את 'הכוחות הדמוקרטיים' - קבוצה כורדית שלא מרדה באסד, אלא פשוט ניצלה הזדמנות. לאורך כל המלחמה דגלו הכורדים בשמירת האוטונומיה שלהם, עד קו הגבול הברור של הפרת. הצבא שלהם גדול יותר מכל הכוחות הלוחמים האחרים שקיימים היום בסוריה. אז נכון שנחתם הסכם בין אל־ג'ולאני ובין מפקד הכוחות הדמוקרטיים מזלום עבדי, ונקבע שהכורדים יניחו את נשקם, אבל אנחנו לא יודעים מה פרטי ההסכם הזה. כל האירוע היה מעורפל. למעשה, למה שכוח עצום כזה יתפרק מנשקו?

"כוח נוסף הוא 'הצבא הלאומי הסורי', שהוא בעצמו קואליציית ארגוני פרוקסי של הטורקים. הם בין 70 ל־90 אלף חיילים, שהנאמנות שלהם לאל־ג'ולאני ממש לא מובטחת. 'חדר המבצעים הדרומי' הוא כוח דרוזי, שגם הוא לא מחויב לאל־ג'ולאני באופן מלא. אז נכון שרוב המפה ירוקה, והמיליציות נמצאות לכאורה תחת המטרייה של השלטון בסוריה, אבל לא לכל הוראה שלו הן יישמעו. חוסר היציבות הזה מוקרן גם החוצה. לא לחינם אמר מזכיר המדינה של ארצות הברית, מרקו רוביו, שהמשטר בדמשק יכול לקרוס בכל רגע".

וכל עוד המשטר הזה קיים - מי בעצם יושב בארמונות דמשק?

"אחמד א־שרע הצליח כביכול לארגן ממשלה זמנית. הוא פשט את המדים והקים שלטון אזרחי. יש נשיאות, יש שרים. הוא גם הצהיר שהממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר, ובעוד ארבע־חמש שנים יתקיימו בחירות. אבל אתה יכול לראות מי השרים שמרכיבים את ממשלת המעבר הזאת: כולם בעלי עבר ג'יהאדיסטי. שר המשפטים, שר ההגנה, גם דובר משרד ההסברה עלי א־ריפאעי הוא ג'יהאדיסט שב־7 באוקטובר הצהיר על תמיכה בחמאס. נכון שאחר כך, בריאיון לרועי קייס מערוץ 11, הוא אמר שהמשטר הסורי החדש מעוניין בשלום עם ישראל, אבל אסור לשכוח באילו אנשים מדובר. אנחנו לא יכולים לדעת לאן זה ילך. אם אל־ג'ולאני יעשה צעד לא נכון מבחינת הג'יהאדיסטים שלא נאמנים לו, הוא עלול למצוא את עצמו בחוץ הרבה יותר מהר משנדמה לנו.

"מצד שני, אנחנו רואים רמזים חיוביים גם מכיוונו של א־שרע עצמו. פתאום הוא מתראיין ל־Jewish Journal ואומר 'אני מוכן לדבר עם ישראל על בסיס החוק הבינלאומי ועל בסיס שמירה על ריבונות וחזרה להסכמי 1974'. מתי נשיא מצרים א־סיסי התראיין לכלי תקשורת יהודי או ישראלי? מתי מלך ירדן עבדאללה התראיין כך? אני לא זוכר דבר כזה. א־שרע שולח אלינו רמז, וזה לא הרמז היחיד. יש פה איזו מחווה, וצריך לדעת לקבל אותה בזהירות ולנסות לייצר הזדמנויות".

מדינה בהרכבה עצמית

כדי להבין עד כמה סבוך המצב בסוריה, מחזיר אותנו ד"ר בלנגה להיסטוריה של המדינה השסועה והמדממת הזו – או ליתר דיוק, להיסטוריה שאין לה. "אף פעם לא הייתה 'סוריה' כישות עצמאית. השטח הזה תמיד היה חלק מאימפריות: האימפריה האומיית, האימפריה העבאסית וכמובן האימפריה העות'מאנית. בשום שלב לא הייתה שם ישות מגובשת עם גבולות משלה, אלה היו מחוזות שונים שלכל אחד מהם אוריינטציה אחרת. חלב, בצפון, הייתה קשורה יותר לדרום טורקיה של היום, לאנטוליה. דמשק הייתה קשורה לארץ ישראל ולעבר הירדן. המחוזות המזרחיים, כמו דיר א־זור, היו קרובים יותר למסופוטמיה, עיראק של היום. בין האזורים הללו יש ניתוק תרבותי, ניתוק שבטי, אלו משפחות שונות ולפעמים עדות שונות. כל אזור מתנהל בצורה אחרת.

"כשהצרפתים קיבלו את השליטה באזור הזה בעקבות הסכמי סייקס־פיקו, הם פירקו אותו לחמש מדינות: מדינת חלב, מדינת דמשק, מדינת הדרוזים בדרום, מדינת העלאווים בצפון־מערב, ושטח שהפך למדינת לבנון. לימים הצרפתים איחדו את המדינות החדשות למדינה אחת, ומכריזים: יש סוריה. סוריה הזאת עדיין לא הייתה מדינה עצמאית, הצרפתים המשיכו לשלוט בה, ורק ב־17 באפריל 1946 הם יצאו ממנה".

"א־שרע נאלץ להתמודד עם הצורך להגדיר את הזהות הסורית החדשה. האם זהו לאום בפני עצמו? האם אני סורי־ערבי? האם אני שייך לאומה ערבית אחת גדולה? אולי הזהות שלי בכלל אסלאמית? ואם הזהות אסלאמית, אין דבר כזה 'לאום', יש מדינה דתית. היא יכולה לשמור על השם סוריה, אבל המטרה היא להקים ח'ליפות אסלאמית"

מאז ועד היום, אומר בלנגה, כל הממשלים שקמו בסוריה ניצבו בפני אותו האתגר - "לקחת את הבליל הזה של שבטים, אוכלוסיות ואזורים שונים שמנותקים זה מזה, ולהפוך אותם למדינה אחת שהאוכלוסייה שלה היא אחת. כיום יש בסוריה רוב ערבי־סוני, שכולל בערך 60־70 אחוז מתושבי המדינה; כ־3 עד 5 אחוזים הם דרוזים; 10 אחוזים כורדים, שהם מיעוט אתני, אבל גם הם מוסלמים סונים; בצפון־מערב המדינה חיים העלאווים, שהם בין 7 ל־13 אחוזים, תלוי את מי אתה שואל; ונוצרים, שהם בין 5 ל־10 אחוזים. הנוצרים עצמם מתחלקים לזרמים שונים - יוונים־אורתודוקסים, קתולים, פרוטסטנטים ואחרים. הקבוצות הקטנות ביותר בסוריה הן האסמאעילים, כ־2 אחוזים מהאוכלוסייה, והשיעים, בין אחוז אחד לשניים.

"כמו שאתה יכול להבין, אפילו על החלוקה הדמוגרפית אין הסכמה. זו אוכלוסייה מפוצלת ומפוזרת, ולכן סוריה, בעשורים שאחרי קבלת העצמאות, הייתה מדינה מקרטעת. ממשלות עלו ונפלו, וב־1949 התחוללה הפיכה צבאית - אגב, במימון ה־CIA. מאז ועד 1970 הייתה סדרה של הפיכות נוספות, בערך 17־18, מה שמעניק לסוריה את התואר המפוקפק 'המדינה הערבית שהתחוללו בה הכי הרבה הפיכות צבאיות'. כך זה נמשך עד שחאפז אל־אסד עלה לשלטון בשנת 1970".

אסד האב הצליח היכן שכל קודמיו כשלו: הוא גיבש את סוריה, לפחות לכאורה, והפך אותה למדינה אחת מאוחדת תחת שלטונו. גם בנו, בשאר, הצליח לשמר את המצב הזה בעשור הראשון לשלטונו. "האסדים אמרו: סוריה היא כור היתוך. המטרה שלהם הייתה ללכד אותה למדינה אחת וליצור זהות אחת. אבל המדינה האסדית התפרקה בפרוץ מלחמת האזרחים ב־2011, וביתר שאת כשנפל שלטונו של בשאר בדצמבר. א־שרע נאלץ כעת להתמודד עם הצורך להגדיר את הזהות הסורית החדשה. האם זהו לאום בפני עצמו? האם אני סורי־ערבי? האם אני שייך לפאן־ערביות, כלומר לאומה ערבית אחת גדולה? אולי הזהות שלי בכלל אסלאמית? ואם הזהות אסלאמית, אין דבר כזה 'לאום', יש מדינה דתית. היא יכולה לשמור על השם סוריה, אבל המטרה היא להקים את מה שדאעש וג'בהת א־נוסרה רצו – ח'ליפות אסלאמית.

"הבעיה היא שהזהות האסלאמית דוחקת לשוליים את הדרוזים והעלאווים, שנחשבים כופרים. לכן העדות האלה סבלו ממעשי טבח לאורך כל מלחמת האזרחים. בשנת 2015 הגיעו ג'יהאדיסטים לאזור חַדַר, בקרבת הגבול עם ישראל, והעמידו בסכנה את האוכלוסייה הדרוזית בכפר. אלו דרוזים שיש להם משפחות בצד הישראלי, במג'דל־שמס. אותם ג'יהאדיסטים עלולים לנצל את המצב גם כיום, ולנסות לפגוע בדרוזים. לכן בשבועות האחרונים אנחנו שומעים כל הזמן שצה"ל מזהיר וצה"ל תוקף".

האבולוציה של הזקן

דיברנו על האתגרים שניצבים בפני אחמד א־שרע, אבל מי הוא בעצם? איזו סוריה הוא עצמו היה רוצה לראות? "כולם יודעים שא־שרע הוא אסלאמיסט ג'יהאדיסט; פחות ידוע שבמקורו הוא חילוני", אומר ד"ר בלנגה. "המשפחה שלו הגיעה מהגולן – ומכאן שמו - ובשנת 67' עזבה את סוריה ועברה לסעודיה. האב היה סוציאליסט ועסק בנדל"ן, האם הייתה מורה. אל־ג'ולאני עצמו נולד בריאד. בתמונות שלו משנות נעוריו הוא נראה מגולח, התסרוקת שלו אפילו קצת מערבית. אבל במשך השנים אפשר לראות תהליך אבולוציוני שבו הוא הופך לג'יהאדיסט מזוקן. הוא עבר איזה משבר בתחילת שנות האלפיים, לפי חלק מהגרסאות זה קשור לאהבה נכזבת, ואין ספק שגם הפיגועים של 11 בספטמבר השפיעו עליו באותה התקופה. בעקבות הפלישה האמריקנית לעיראק הוא הצטרף לאחד מארגוני הטרור שם, ואז נתפס, נחקר, וישב די הרבה שנים בכלא אמריקני. אחרי שחרורו, בסוף 2011 או תחילת 2012, מנהיג דאעש אבו־בכר אל־בגדדי שלח אותו לסוריה. הוא נתן לא־שרע מזוודה ובה 30 אלף דולר, צירף אליו עוד כמה חבר'ה, ואמר לו: לך תקים ארגון טרור, צא לדרך. באותו שלב א־שרע היה נאמן לאל־בגדדי, שבעצמו היה נאמן לאל־קאעידה.

"א־שרע הקים בסוריה את ג'בהת א־נוסרה, והארגון הג'יהאדיסטי הזה צבר הצלחות מדהימות בסוריה ויצר הרתעה. בשלב מסוים דאעש עצמה נכנסה מעיראק לסוריה, ואז התחיל מאבק אגו בין אל־בגדדי לאל־ג'ולאני. אל־בגדדי הכריז ביוני 2014 על כינון ח'ליפות, ואל־ג'ולאני אמר: אני לא נותן לו את הנאמנות שלי, אני לא כפוף אליו אלא נשאר נאמן לאל־קאעידה, לאל־זוואהירי. וככה הארגונים שלהם הפכו ליריבים, ונאבקו על השליטה".

אז א־שרע התפרסם כג'יהאדיסט, אבל עכשיו הוא מנסה להתנער מהתדמית הזו. עד כמה התפנית הזאת אמיתית?

"לא ראינו עד היום אסלאמיסט שתופס את השלטון ואז אומר 'שיניתי את פניי ואני מוכן לחולל רפורמות ולהתקרב לעולם הליברלי־מערבי'. הדוגמה הכי טובה היא איראן. כשח'ומייני תפס את השלטון בטהרן, הוא זכה לזמן מסך בשוויץ, בצרפת, בבריטניה. ראיינו אותו כמוביל ההתקוממות נגד השלטון הרודני והמסואב של השאה, והוא אמר דברים שנשמעים נעימים לאוזן המערבית. למשל, 'אני מוכן שתהיה דמוקרטיה באיראן'. אבל תמיד הסתתרה שם כוכבית, תוספת בסגנון 'בהתאם לרוח האסלאם'. דמוקרטיה ברוח האסלאם, חופש לנשים ברוח האסלאם. כשהמערב שמע 'חופש' הוא נדלק והתלהב, אבל בסוף קיבלנו את שלטון האייתוללות. דוגמה נוספת היא שלטונו קצר הימים של מוחמד מורסי במצרים. מורסי היה סוני, והייתה לו אוריינטציה מערבית חזקה הרבה יותר מזו של א־שרע: הוא חי בארה"ב במשך שבע שנים, לימד שם, עבד בנאס"א, שני ילדים שלו נולדו בארצות הברית וקיבלו אזרחות אמריקנית, והוא היה יכול להישאר שם. למרות זאת הוא שמר על תפיסת העולם האסלאמיסטית שלו, וחזר למצרים. מורסי נפל כי הצבא ראה איך הוא משליט את האסלאם על מצרים, ולא היה מוכן לתת לזה לקרות.

"השלטון הנוכחי בסוריה מראה סימנים דומים. כשא־שרע הסתובב ברחובות מיד אחרי נפילת אסד, ניגשה אליו אישה בשיער גלוי ובפנים חשופות, וביקשה להצטלם איתו בסלפי - עם הגיבור שלה. האנשים שסביבו אמרו לה: שימי קפוצ'ון על הראש, ואז תוכלי להצטלם איתו. שרת החוץ של גרמניה, אנאלנה בארבוק, הגיעה לביקור בדמשק, וכשהושיטה יד לאל־ג'ולאני, הוא לא לחץ אותה. גם כשהגיעו נציגות אחרות מהאיחוד האירופי, הוא נמנע מללחוץ את ידיהן. אני מסתכל על הדברים הקטנים האלה. אז המערב תמיד אוהב את סיפור נפילתו של הדיקטטור, אבל בשטח אנחנו רואים פעילות של מיליציות אסלאמיסטיות נגד חיי הלילה בדמשק. והשאלה היא לא רק מה א־שרע רוצה, אלא מה מידת השליטה שלו במיליציות שכביכול כפופות לו".

"אם נתניהו נוחת היום בפריז הוא עלול להיעצר, ואילו אל־ג'ולאני, מנהיג ארגון טרור, ג'יהאדיסט – יכול להגיע לפריז, ואפילו מתקבל שם בכבוד מלכים. זה מעיד אומנם על הצביעות, אבל התמונות האלה נותנות לנשיא סוריה עוצמה"

מי עוד בוחש כיום בקלחת הסורית? אלו גורמים מדינתיים ולא מדינתיים מושכים בחוטים?

"קודם כול, המדינות שגובלות בסוריה. לבנון היא לא גורם משמעותי, אבל חיזבאללה ואיראן, שעומדת מאחוריו, בהחלט כן. זו זרוע שכאוס בסוריה משרת אותה, והאינטרס שלה הוא לשמר את חוסר היציבות במדינה. מצפון נמצאת טורקיה, עם המיליציות שפועלות בסוריה מטעמה. הטורקים לא רוצים שהכורדים יצליחו פתאום להגשים את חלום העצמאות שלהם. בנוסף, הם מעוניינים לממש את ההשקעה שלהם בארגוני המורדים. הטורקים הרי חימשו את המורדים במחוז אידליב, ועכשיו הם אומרים: 'אנחנו עזרנו לכם, מימנו אתכם, אימנו אתכם, נתנו לכם כסף ונשק - הגיע הזמן לדיווידנדים בדמות תשתיות, השפעה דיפלומטית והשפעה מדינית'. הם מעוניינים למשל להתבסס בנמל התעופה T4, שבעבר האיראנים ישבו בו. השאלה הגדולה כרגע היא עד כמה טורקיה תחדור לתוך סוריה - מגמה גרועה מאוד עבור ישראל.

"הגבול הארוך ביותר של סוריה הוא עם עיראק, אבל דווקא עיראק כמדינה לא בתמונה. דרך הגבול הזה, הפרוץ ברובו, עבר ציר ההברחות היבשתי מאיראן לסוריה. אם גורמים קיצוניים נכנסים משם, זה מאיים גם על הכורדים וגם על ירדן. וישנו גם חיזבאללה־עיראק, שיחד עם חיזבאללה הלבנוני יוצר תנועת מלקחיים ממזרח וממערב. מדינה נוספת שגובלת בסוריה היא ירדן, שסובלת מאוד מהברחות סמים ומזליגה של טרור".

והגבול האחרון הוא איתנו. איך ישראל משתלבת במשחק המורכב הזה, אחרי שסוריה עצמה הפסיקה לאיים על ביטחוננו?

"אנחנו לא מעוניינים שגורמי טרור וגורמים עוינים כמו טורקיה יזלגו דרומה ויתבססו באזורים הקרובים אלינו. מאז 2011 ישראל תקפה בסוריה - גם כדי למנוע את הירידה הזאת דרומה, וגם כדי לסכל את ציר ההברחות, מה שפחות הצליח. וזו גם הסיבה לכך שישראל ממשיכה לפעול שם, ומחזיקה היום כוחות באזור החיץ".

חיבוק מהיר מדי

בסוריה, מוסיף ד"ר בלנגה, בחשו לאורך השנים גם מדינות שלא גובלות בה. "הרוסים החזיקו בסיסים בחמיימים, בטרטוס ובלטקייה. את השטח בטרטוס הם חכרו ל־49 שנה, אבל בגלל המלחמה באוקראינה הם נאלצו לדלל כוחות. עכשיו הם מנסים להגיע להבנות עם הממשל החדש כדי לחזור ולקבל את זכויות העגינה בטרטוס - נמל חשוב מאוד מבחינתם בים התיכון. אל־ג'ולאני דורש לקבל בתמורה את אסד, שכידוע ברח לרוסיה. אני לא רואה את זה קורה.

"מדינות נוספות שמעורבות בסוריה הן סעודיה וקטאר. קטאר מימנה שם ארגונים סלאפיים קיצוניים בזמן מלחמת האזרחים, וחלק מהכספים הגיעו לדאעש. הסעודים, שבקו אווירי לא רחוקים מסוריה, לא רוצים שתהיה שם השתלטות של אף שחקן אחר, בטח לא מדינה כמו קטאר, שמובילה קו קיצוני. הם לא רוצים התבססות של קיצוניות אסלאמית, כי הם מפחדים שתתפוצץ אצלם בבית. לכן חשוב להם לייצב את המצב בסוריה דרך אל־ג'ולאני, האיש שפשט את המדים ולבש חליפה. הם בחשו מאחורי הקלעים, הפגישו אותו עם טראמפ, ויש להם רצון להשתלט בעצמם על האירוע ולהציג משטר סורי חדש ומתון. הם עושים את זה יפה מאוד מול האמריקנים ומול האירופים. אם זה יצליח להם – ימים יגידו, אבל אני בספק".

נראה שאל־ג'ולאני עצמו משחק יפה במגרש של הדיפלומטיה הבינלאומית.

"לא סתם יפה, מעולה. הוא בקשר עם טראמפ, הוא בקשר עם מנהיגים אירופים, מקרון קיבל אותו בזרועות פתוחות, ואנחנו כבר רואים תוצאות בשטח. הורידו מעל הארגון שלו את התווית הטרוריסטית, הוא הצליח להביא להסרת הסנקציות מעל סוריה, והאיחוד האירופי העביר לא מזמן 175 מיליון דולר כסיוע כלכלי ראשוני למדינה, במסגרת חבילה של כשלושה מיליארדי דולרים שאמורים להגיע בהמשך. זה צעד מדהים של אירופה, ודאי כשמדובר במדינה שרק הרגע יצאה ממלחמת אזרחים, ולכאורה נשלטת בידי ארגון טרור. המערב מפתח תקוות גדולות מאוד, וממהר לחבק את א־שרע. בעיניי זה מהיר מדי. אתה לא יכול לדעת מה יקרה ולאן יובילו כל ההצהרות היפות שלו".

בלנגה מזכיר בהקשר הזה שסוריה היא עיי חורבות, ונתונה במשבר פליטים נורא: כ־6 מיליוני סורים עזבו את ארצם, בעיקר למדינות שכנות ולאירופה, וגם רוב הנשארים בתחומה נאלצו לעזוב את בתיהם ואינם יכולים לשוב. "למעלה ממחצית מהאוכלוסייה עקורה במדינתה. שני שלישים מהמדינה פשוט הרוסים, ואנשים חיים במחנות פליטים או בתוך ההריסות. יש בתי ספר שהמבנה שלהם פוצץ, אז התלמידים מגיעים בשמונה בבוקר לחצר, יושבים במעגל והמורה מלמד. יש כיתות עם חורי כניסות של פגזים, או בלי גג, ויושבים שם ולומדים כי צריך לשמור על שגרה. משחקי ליגת הכדורגל הסורית המשיכו להתקיים לכל אורך המלחמה. אז יש בסוריה שגרת חיים, אבל התשתיות של המדינה הרוסות, וא־שרע צריך לשקם אותן".

"צה"ל נוכח בשטח, והתוצאה היא שהוא מתעסק בבט"ש והופך לשוטר. הכפרי המקומי יכול לסבול את זה כמה חודשים, שנה, אבל החיכוך של הצבא עם האוכלוסייה האזרחית יוצא משליטה עד שנוצר פיצוץ. אתה צריך לגבש אסטרטגיה, ומכאן השמועות או הדיווחים על מגעים בין ישראל לסוריה"

זה ההסבר למשחק שהוא משחק מול המערב?

"אפשר לסמן שלוש סיבות עיקריות לקריצה שלו למערב. הראשונה היא הלגיטימציה: ברגע שהמערב מכיר בו כנשיא לגיטימי של סוריה, זה מקרין גם פנימה. הוא יכול לומר לעם שלו: 'תשמעו, האמריקנים והאירופים עומדים מאחוריי, וגם העולם הערבי קיבל אותי בחיבוק בוועידת החירום' - למורת רוחו של נשיא מצרים א־סיסי, שהיה שם. הסיבה השנייה היא המימון. הקריצה למערב מביאה כסף שיעזור לא־שרע לשקם את סוריה, לפתח אותה, לדאוג למקומות מגורים, לתשתיות, למים, לחשמל, למקומות עבודה, לבריאות, לחינוך. כל הדברים כרוכים זה בזה: אם יש לגיטימציה יש כסף, ואם יש כסף - העם רואה שאתה עושה, ותומך בך.

"א־שרע מקווה ששני אלה יחד, הלגיטימציה והמימון, ייתנו לו יציבות ויאפשרו לו לדחוק הצידה מערערי יציבות, כמו חיזבאללה, איראן וגורמים סוניים קיצוניים שקוראים תיגר על המשטר שלו. אם הוא רושם את הצ'קים וגם מתקבל כמנהיג לגיטימי בבירות אירופה, יהיה קשה יותר לאתגר אותו בזירה הפנימית. אני בספק אם נתניהו יכול להגיע היום לפריז, כי אם הוא נוחת שם הוא עלול להיעצר, אבל אל־ג'ולאני, מנהיג של ארגון טרור, ג'יהאדיסט – יכול להגיע לפריז, ואפילו מתקבל שם בכבוד מלכים. זה מעיד אומנם על צביעות, אבל התמונות האלה נותנות לנשיא סוריה עוצמה".

בין שווייץ לחַרְבּ וּדַרְבּ

אני אומר לד"ר בלנגה שלא אבקש ממנו להתנבא, אבל כן להעריך בזהירות - לאן כל זה הולך? מה צופן העתיד לסוריה ולשלטון החדש? "אני רואה שלושה תרחישים אפשריים", הוא משיב. "התרחיש הראשון הוא 'וגר זאב עם כבש': אל־ג'ולאני מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהביא שלום בין בליל הקבוצות בארצו, יוצר קשרים בין כולן, שולט בסוריה, מזרים כסף לכלכלה שלה, והופך אותה למדינה - לא אגיד 'משגשגת', אבל כזאת שמתחילה לשקם את עצמה. אגב, לפי ההערכות של הבנק העולמי יידרשו לשיקום הזה לפחות חמישים שנה, והוא יסתיים רק בסביבות 2080. זה הזמן שצריך כדי להחזיר את סוריה למצב הפיזי שבו היא הייתה לפני המלחמה, ב־2011. התרחיש הזה הוא מה שאל־ג'ולאני מנסה לכאורה לעשות עכשיו.

"לא ראינו עד היום אסלאמיסט שעולה לשלטון ואז אומר 'אני מוכן לחולל רפורמות ולהתקרב לעולם הליברלי־מערבי'. ח'ומייני אמר בהתחלה דברים שנשמעו נעימים לאוזן המערבית. כשהמערב שומע חופש הוא נדלק ומתלהב, ובסוף אנחנו מקבלים שלטון אייתוללות"

"התרחיש השני, שמחזיר אותנו לראשית השיחה שלנו, הוא מה שאני מכנה 'ניפרד כידידים'. סוריה כאמור לא הייתה באמת מדינה בהיסטוריה שלה, ולפי התרחיש הזה היא מתחלקת למעין קנטונים כך שכל עדה, או כל קבוצה, מקבלת שלטון עצמי. חלב מתנתקת מדמשק, הכורדים שולטים על עצמם, הדרוזים באזור משלהם. אני לא אגיד שזה כמו שווייץ, אבל הקנטונים יכולים לשתף פעולה ביניהם, אולי אפילו תחת ממשלה אחת שתקום כדי לקיים את שיתוף הפעולה הזה, ובלי לפגוע באוטונומיה של כל אחד מהמרכיבים. כך אנחנו משיגים שקט ויציבות ומונעים התפרצות של אלימות. זה יכול לקרות. ברגע שאתה מגיע להבנות והסכמות על חלוקה לאזורים נפרדים, אפשר לבנות שיתוף פעולה על בסיס כלכלי: באזור שתחת שליטת הכורדים מרוכז רוב הנפט והגז של המדינה, ואילו באזור המערבי, של העלאווים וחלק גדול מהסונים, יש מוצא לים. לכל אחד מהאזורים יתרון כלכלי משלו, וכדי למקסם אותם חייבים לשתף פעולה. ואם אתה רוצה לסחור עם המזרח, אתה צריך את הגשר היבשתי מהים לאזור הכורדי ומשם לעיראק, ולשם כך אתה חייב שיתוף פעולה גם עם הסונים שחיים בגבול עיראק. ואם אתה רוצה מסחר עם ירדן, אתה צריך גם את האזור הזה".

את האפשרות השלישית הוא מכנה "חַרְבּ וּדַרְבּ", הביטוי הערבי שפירושו המילולי הוא "מלחמה ומכות". לשיטתו של ד"ר בלנגה, זהו התרחיש בעל הסיכויים הרבים ביותר להתממש. "למה? כי בדרך כלל כשנופל ממשל מרכזי, במיוחד אם הוא דיקטטורי וחזק, יש תקופה של יציבות כביכול, אבל מיד אחר כך מתחילה מלחמת אזרחים. ראינו את זה בעיראק - סדאם חוסיין נפל, ובתוך זמן קצר פרצה שם מלחמה. כך גם בלוב אחרי קדאפי. המדינה התפרקה לשתיים, מזרח מול מערב, בליל של שבטים וארגוני טרור, והעולם המערבי לא ידע מה הוא רוצה להשיג שם. זה קרה גם במזרח אירופה: יוגוסלביה קרסה, ובתוך זמן קצר התלקחה מלחמת אזרחים, שהובילה להתפרקות לכמה מדינות לאום. תוסיף לזה את המשחק הדתי־אסלאמיסטי שקיים בסוריה, את הגופים הקיצוניים שפעילים שם בצורה חזקה ומוסיפים עוד שמן למדורה, ותבין שהכול עלול לעלות בלהבות. אנחנו נמצאים עכשיו ברגע מטעה מאוד, וצריך להיזהר מלחשוב שכבר נכנסנו לסטטוס־קוו חדש".

בנסיבות האלו, מה צריכה ישראל לעשות כדי להגן על האינטרסים שלה?

"לנוכח שבריריות המצב בסוריה, הזהירות הישראלית נכונה", אומר בלנגה. לדבריו, השליטה של ישראל בשטחים נרחבים באזור החיץ בסוריה לא תוכל להימשך לאורך זמן בלי לגבות מחירים. "צה"ל נוכח בשטח, והתוצאה היא שאתה מתעסק בבט"ש והופך לשוטר. הכפרי המקומי יכול לסבול את זה כמה חודשים, שנה, אבל החיכוך של הצבא מול האוכלוסייה האזרחית, כמו שראינו באינתיפאדה הראשונה, יוצא משליטה עד שנוצר פיצוץ. אתה צריך לגבש אסטרטגיה. מכאן השמועות או הדיווחים על מגעים בין ישראל לסוריה באזרבייג'ן או בכל מדינה אחרת. המגעים האלה חשובים, וגם הדיווח עליהם חשוב.

"ישראל תצטרך להחליט מה היא רוצה, ולא יהיה טוב לנו להישאר שם בלי אסטרטגיה ארוכת טווח. בסופו של דבר, ניסיון להגיע להסכמות בסוריה יכול אולי לשרת את ישראל גם באפיקים אחרים. אם נגלה פתיחות כלשהי מול סוריה, נוכל להראות לעולם שישראל היא לא סרבנית סדרתית, בניגוד לתדמית שמנסים להצמיד לה. זה יכול לסייע בהשגת המטרות שלנו גם בעזה וגם מול הסעודים. כן, אנחנו מוכנים לדבר כשיש צד שני שמראה גם הוא נכונות לבוא ולשוחח איתנו. חמאס הוא ארגון טרור שלא מוכן לדבר, הוא רוצה לחסל את מדינת ישראל, ולכן איתו אנחנו לא מוכנים לדבר. בדמשק יש אדם שמוכר אומנם כג'יהאדיסט, אבל הוא כנראה שם את עצמו במקום אחר, ולכן ישראל תהיה אולי מוכנה לבוא ולדבר איתו, בזהירות הנדרשת. צריך לדעת לתמרן. לא לוותר על הביטחון, לא לסגת מרמת הגולן, אבל גם לא להיות הסרבן שתמיד אומר 'לא'. לפעול בחוכמה ובהבנה".

עד כמה המלחמה בין ישראל לאיראן משנה את מאזן הכוחות בתוך סוריה, אם בכלל? האם היא תשפיע על המשטר של א־שרע ויציבותו?

"אין שינוי במאזן הכוחות בתוך סוריה. כאמור, בעיני א־שרע והכוחות שנמצאים איתו בקואליציה, איראן היא מטרה, כי היא נתפסת כגורם מערער יציבות. היא מחמשת את חיזבאללה, מפעילה פרוקסי בתוך סוריה עצמה, תומכת בג'יהאד האסלאמי ובפלסטינים. ודאי שיש אינטרס מבחינתו לפגוע באיראן, ולכן גם הוא עצמו נלחם בהברחות הנשק לידי חיזבאללה.

"אני חייב לציין שבאתרי החדשות הסוריים, להבדיל נניח מהירדניים או המצריים, יש שינוי בלשון ובהסתכלות כלפי ישראל. אם בעבר זה היה 'האויב הציוני', 'הישות הציונית' ובכלל התייחסות שלילית ואפילו אנטישמית, עכשיו המצב שונה לחלוטין. הסיקור של אירועי המלחמה עם איראן מאוזן למדי. וכן, אני חושב שהמלחמה הזו עשויה להשפיע מאוד על המשטר של א־שרע מבחינת היציבות שלו. אפשר לומר שיש לו אינטרס שישראל תמשיך להכות באיראנים כדי להחליש אותם עוד יותר. איראן חלשה תשרת את היעד שלו ליצור יציבות מבית. המלחמה יכולה להציב אותו אפילו כמי שמתנגד למשטר האיראני ולחיזבאללה, ופועל לטובת האינטרס האמריקני והישראלי שאיראן תהיה חלשה. כל זה בהחלט יכול לסייע לו מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית, ובמיוחד האמריקנית. לכן אני חושב שהמלחמה משרתת את האינטרס הסורי, ובפרט את הרצון של א־שרע להביא לרגיעה בתוך המדינה עצמה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il