הלקחים שמלמדת אותנו מלחמת איראן-עירק

סדאם חוסיין היה ב־1980 רודן טרי - בן 43, רק שנה לאחר עלייתו לשלטון – אך כבר היה בעיצומו של סכסוך עם המנהיג העליון של איראן, רוחאללה ח'ומייני. איש הדת האיראני התגורר 14 שנה בעיר השיעית נג'ף בעיראק, תחת חסותה של הממשלה העיראקית, שסדאם היה מבכיריה. התנגדותו של ח'ומייני למשטר השאה באיראן שימשה את העיראקים כדי להחליש את שכנתם הגדולה. אבל ב־1978, בעוד סדאם מחזק את אחיזתו במשטר העריצות הסוני בעיראק, הוא נאלץ בלחץ השאה לגרש את ח'ומייני לצרפת.

ח'ומייני חזר לאיראן ב־1 בפברואר 1979, לאחר בריחתו של השאה לגלות. סדאם, שהשלים את השתלטותו על עיראק והפך לנשיא רק באפריל באותה השנה, החל מיד לחשוש מהשפעתו של ח'ומייני על השיעים בארצו. אחרי שטיהר את מפלגת הבעת' וגירש 100 אלף שיעים מעיראק, היעד הבא מבחינתו היה להכות באיראן. העילה הישירה לסכסוך בין המדינות הייתה מחלוקת הגבול בשט אל־ערב, הנהר שאליו מתמזגים הפרת והחידקל לפני שהם נשפכים למפרץ הפרסי. הגבול עובר באמצע הנהר, וממזרח לו שכן מחוז ח'וזסטאן, הפרובינציה האיראנית העשירה ביותר בנפט. לפיכך, הצלחה במלחמה הייתה מעניקה לעיראק פרס יקר ערך.

סדאם לא הצליח. המלחמה כללה כיבושים ונסיגות, הטלת מצור ממושך, מלחמת חפירות, גלי הסתערות אנושיים קטלניים, קרבות ארטילריה וטילים ומתקפות כימיות. אומות העולם התערבו, בעיקר באמצעות מימון והזרמת סיוע צבאי ואזרחי – וכך עשתה גם ישראל, שסייעה לרפובליקה האסלאמית במשלוחי נשק וחלפים, תרופות ומוצרי מזון, ותקפה את הכור הגרעיני בעיראק ב־1981 אחרי שהאיראנים כשלו בהשמדתו. כמעט שמונה שנים אחרי שפרצה, הסתיימה המלחמה בהפסקת אש בהתאם להחלטת מועצת הביטחון - ללא הסכם שלום, ללא שינויי גבול, ללא החלפת שבויים מלאה וללא פיצויים מאף אחד מהצדדים. כמיליון בני אדם נהרגו, רבים עוד יותר נפצעו, והמחיר הכלכלי ששילמו שתי המדינות היה כבד.

האיראנים נכנסו לעימות הזה זמן קצר אחרי המהפכה האסלאמית, כשאוכלוסייתם מסוכסכת. כשיצאו ממנו ב־1988 - עם צבא מחוזק בעקבות ההשקעה הרבה בו - הם התמקדו בחילופי השלטון בארצם (הנשיא עלי ח'אמנאי ירש את כיסאו של המנהיג העליון רוחאללה ח'ומייני), בטיהורים פנימיים ובחיזוק האחיזה באוכלוסייה. כמעט מיד לאחר מכן, כלקח מהמלחמה, הם החלו לפתח תוכנית גרעין משלהם ולהתכונן למלחמה הבאה - מלחמת טבעת האש נגד ישראל. סדאם חוסיין בינתיים חיפש תחליף לח'וזסטאן העשירה בנפט, ופלש ב־1991 לכווית. כך מצא עצמו במלחמה נגד קואליציה בינלאומית בהובלת ארה"ב, השתמש בטילים שנותרו לו כדי לתקוף את ישראל וסעודיה, ובסופו של דבר שילם על התוקפנות שלו כשמשטרו נפל ב־2003. איראן ניצלה את הכאוס כדי לשלוח את זרועותיה מערבה, לעברנו – דרך עיראק, סוריה ולבנון - לקראת יום פקודה.

אין כמעט דבר דומה בין המלחמה הקודמת של איראן ובין המלחמה שלה היום. כלי המלחמה של הרפובליקה האסלאמית בימים ההם אינם הכלים שהיא משתמשת בהם כעת, ישראל אינה שכנה של איראן כמו עיראק, והעולם אינו תומך במשטר האסלאמי כפי שתמך בו אז. אבל הלקחים שמנהיגי הרפובליקה האסלאמית הפיקו מהמלחמה הראשונה שלהם עדיין נמצאים בתודעתם, ואולי גם אנחנו יכולים ללמוד מהמערכה ההיא. אספנו חמישה סיפורים ממלחמת איראן־עיראק שיכולים ללמד על תפיסות הלחימה של האיראנים, ובאמצעותם ננסה להבין איך הם לא הפסידו אז - ואיך ישראל יכולה להוביל אותם להפסד היום.

השליטה של איראן בשמיים בתחילת מלחמת איראן־עיראק מנעה תבוסה מהירה. עכשיו שליחינו בשמי טהרן מלמדים את האיראנים שוב את אותו הלקח ממש

המטוסים המריאו בחצות היום. ב־22 בספטמבר 1980, כמעט מאתיים מטוסים של חיל האוויר העיראקי, רובם מתוצרת סובייטית, יצאו למתקפת פתע במטרה לשתק ולהשמיד את חיל האוויר האיראני – יותר מ־400 מטוסים, מתוצרת מערבית בעיקרם. ההפצצות פגעו בשדות התעופה בהמדאן, תבריז, שיראז, בושהר, כרמנשאה, אהוואז, אספהאן, טהרן ועוד.

סדאם חוסיין למד את הלקח הנכון מ"מבצע מוקד" הישראלי: שליטה אווירית היא מפתח חשוב לניצחון במלחמה כולה. במבצע שפתח את מלחמת ששת הימים, כ־200 מטוסים ישראליים השמידו בתוך שעות ספורות כ־450 מטוסי אויב במצרים, בירדן ובסוריה, השביתו את חילות האוויר של שלוש המדינות הללו למשך המלחמה כולה, והכול במחיר של 19 ממטוסינו. אבל טייסיו של סדאם, שניסו לחקות את ההצלחה, הושיטו לו כישלון מוחלט. רק ארבעה מטוסים איראניים הושמדו, ואילו עיראק איבדה חמישה. נזקים קלים נגרמו למסלולי ההמראה בבסיסים המותקפים, ותוקנו במהרה.

כשהגיע מבצע הנקמה, יום למחרת, נאלצו העיראקים להבריח את רוב מטוסיהם למדינות שכנות, בעיקר ערב הסעודית. האיראנים הצליחו לשתק בהפצצות מהאוויר את שדות התעופה הצבאיים של עיראק ולשבש את פעילות חיל האוויר שלה למשך זמן רב. בגלל כישוריהם הנמוכים של הטייסים העיראקים, לאיראנים הייתה עליונות אווירית בראשית הפלישה של סדאם לשטחם.

ובכל זאת, בחלוף הזמן עבר היתרון האווירי לידי העיראקים. לאיראן הייתה בעיה: מטוסיה הטובים ביותר היו כאמור מתוצרת מערבית, אך המערב סירב לסייע לרפובליקה האסלאמית בתחזוקתם ובחלפים עבורם. מצבם של המטוסים האיראניים הידרדר והלך, בשעה שהעיראקים קיבלו אספקה שוטפת מהסובייטים. הזרוע האווירית האיראנית נאלצה להתמקד במשימות הגנה, ובתום המלחמה נותרו בה ככל הנראה פחות מ־150 מטוסי קרב פעילים, וגם הם בכשירות מוגבלת.

כיום חיל האוויר האיראני נכה ופגוע, כמעט לא קיים. מטוסיו המערביים וגם הסובייטיים – שנרכשו מיד בסיום המלחמה – מיושנים מאוד, ולא זכו לתחזוקה ראויה. האיראנים לא תכננו להשיג עליונות אווירית במלחמה נגדנו. הם הסתמכו על כך שיהיו לישראל איומים קרובים יותר להתעסק בהם, ובטחו במערכות היירוט בסוריה, בעיראק ובאיראן עצמה, שיאיימו על מטוסי חיל האוויר הישראלי.

לחימה עיקשת בעיר הראשונה שהותקפה, אפשרה לגייס את העם ולאחד אותו סביב ההגנה על המולדת. האתוס הזה אולי מכריח את שליטי איראן להמשיך להילחם מטהרן

האיראנים קראו לה "עיר הדמים". העיר ח'וראמשהר, בגדה המזרחית של שט אל־ערב, הפכה לאתר הקרבות הראשון במלחמה, בהיותה השער לח'וזסטאן. בקרב ח'וראמשהר הראשון, 34 ימים של לחימה אורבנית קטלנית, כ־5,000 איראנים הדפו שוב ושוב מתקפות שעירבו כוח גדול פי ארבעה - עד שהעיר נפלה לבסוף ונכבשה.

500 טנקים עיראקיים הסתערו על המוצבים הקדמיים של ח'וראמשהר בחצות הלילה בין 22 ל־23 בספטמבר 1980, בפתיחת המלחמה. בבוקר כבר עמדו העיראקים על סיפה של העיר, אך התקשו לפרוץ פנימה. באמצעות רקטות נ"ט ותותחים, הכוחות המתגוננים - כולל מאות אזרחים מתנדבים - בלמו את העיראקים ומנעו מהם להיכנס. המחיר בנפש היה כבד. גם בהמשך, כשההפגזות הכו בהם שוב ושוב, איראנים רבים נהרגו בעיר הנכתשת והולכת.

בתוך שבוע העיראקים הקיפו את ח'וראמשהר וניתקו אותה משאר המחוז ומהעיר הסמוכה אבאדאן. בבוקר 30 בספטמבר החלה פלישה מדרום. האיראנים הדפו את ההסתערות הראשונה, ושמונה מהמגינים נהרגו. טנקים ונגמ"שים עיראקיים תקפו לאחר מכן בגל נוסף, כבשו בית מטבחיים, תחנת רכבת ומחנה צבאי, אך נתקלו במתקפת־נגד של איראנים חמושים בנשק קל, ברקטות נ"ט ובבקבוקי תבערה. העיכוב הזה הספיק כדי להזעיק למקום כוחות שריון איראניים, שבלמו את המתקפה העיראקית: כוחותיו של סדאם נבהלו ברגע שנתקלו בכוח משוריין, ומיד החלו לברוח.

המצור לא הוסר. העיראקים התאוששו בפאתי העיר, והפגיזו את ח'וראמשהר באש תותחים יום ולילה. ב־14 באוקטובר הם יצאו שוב למתקפה, ונתקלו באש צלפים ובכוחות השריון המעטים שהחזיקו שם האיראנים. מגיני העיר גילו התנגדות עיקשת, אבל ההפגזות והתקיפות האוויריות שחקו אותם עוד ועוד.

בימים הבאים העיראקים חדרו למעמקי העיר וטיהרו אותה בקרבות מבית לבית. בתוך שבוע הם הגיעו לקסבה, וברחובות הצרים שלה הטנקים האיראניים כבר היו חסרי תועלת. מצד שני, העיראקים נתקלו בכתובות גרפיטי המכריזות "נגן על המולדת עד טיפת דמנו האחרונה" - ובאזרחים וחיילים שיישמו את הכתוב ותקפו אותם אפילו במקלות ובאבנים, מוכנים לעשות הכול כדי לעכב את התקדמות הפולשים. בסך הכול נהרגו בקרב ח'וראמשהר אלפיים חיילים עיראקים, וכ־6,000 נפצעו. בצד המתגונן נהרגו כ־1,500 איש בקרבות ישירים, ועוד רבים נהרגו ונפצעו בהפגזות הכבדות. כ־300 חיילים איראנים הצליחו להתפנות מזרחה, דרך הנהר קארון, רגע לפני שהושלם כיבוש העיר.

ח'וראמשהר הוחרבה כמעט לחלוטין, ונותרה עיר רפאים בחזית בוערת. כשנה וחצי לאחר מכן היא שוחררה במבצע "בית המקדש", מתקפה שהשיבה לאיראן את ח'וזסטאן כולה, ואפשרה לה לפלוש בהמשך לחצי האי פאו, מדרום לבצרה. סיפור הלחימה העיקשת בח'וראמשהר היה לאגדה, והעיר הייתה לסמל לנחישות האיראנית ולשיבה אל אדמות המולדת.

כמו ילדי הבסיג' שהסתערו על חיילי עיראק דרך שדות המוקשים, חיזבאללה וחמאס נועדו להיות גלי תקיפה אנושיים שיסללו למשמרות המהפכה את הדרך להשמדת ישראל

מותם של אלפיים חיילים עיראקים בכיבוש ח'וראמשהר הפך את המצור לטקטיקה המועדפת על צבאו של סדאם חוסיין. בחזית הצפונית, זו הייתה ממש פקודת המבצע: לא לכבוש את דזפול ואהוואז, אלא לצור עליהן. השליטה האווירית של איראן הפכה את היוצרות: מטוסיה ניתקו את קווי האספקה של הכוחות הצרים, ושללו מהם מזון ודלק. בדרום השיקו האיראנים ב־28 בנובמבר 1980 את מבצע פנינה, והשמידו את רוב הצי העיראקי ואתרי המכ"ם שלו: העיראקים צרו על העיר אבאדאן, אבל בעצמם היו מנותקים מאספקה דרך המפרץ הפרסי.

המלחמה על הקרקע דשדשה, ואז שקעה בבוץ. קווי הגנה נמתחו, שדות מוקשים הונחו, וסדאם חוסיין הכריז במפורש שצבאו עובר להגנה. האיראנים פתחו בניסיונות עיקשים לפרוץ קדימה ולכבוש מחדש את השטח שנלקח מהם. כדי לעשות זאת, הם השתמשו גם בטקטיקה מזוויעה במיוחד.

בסרט תעודה של בי־בי־סי, ילד בן 11 לערך נראה עומד בתוך קבוצת חיילים ומדקלם מול מצלמות הטלוויזיה האיראנית: "בשם הא־ל, אני מהרדד אסדולהי. נשלחתי מאספהאן. תפקידי בגדוד הוא טכנאי מוקשים. יש לי מסר לאנשי איראן: בבקשה המשיכו להתפלל למען האימאם ח'ומייני. האימאם מרים את רוחנו בכל שנייה, ואתם בני עמנו מרימים את רוחנו גם כן. המסר שלנו, מכל הלוחמים בחזית, הוא הבקשה שתתפללו למען האימאם ח'ומייני. תכּביר!"

"טכנאי המוקשים" האספהאני היה חלק מטקטיקת גלי התקיפה האנושיים של האיראנים: הם היו מציבים לפני הכוחות חיילים חמושים בנשק קל, ולעיתים רק ברימון נפץ, ושולחים אותם לדהור קדימה, אל קווי האויב. החיילים הלכו דרך שדות המוקשים, והתקרבו אל קווי העיראקים ככל שהצליחו. ובראשם היו הילדים.

ילדים רבים התנדבו לצבאו של ח'ומייני. משפחות שלחו את ילדיהן בעצמן אל הקרבות דרך ארגון המתנדבים בסיג', המיועד לגברים בני פחות מ־18 או יותר מ־45 (השאר גויסו למשמרות המהפכה או לצבא), וגם לנשים. היו ילדים שברחו מהבית והתגייסו, מתוך טירוף דתי ואמונה במנהיג העליון. חלקם זייפו את תאריכי הלידה שלהם, אבל לאיש בצבא לא היה ספק שמדובר בילדים. וכשהגיעו לחזית - ממשהד ומאספהאן, מתבריז ומטהרן, מקום ומכרמנשאה - הם נשלחו בראש גלי התקיפה האנושיים, מקווים להגן על איראן ולנצח, אבל גם מקווים למות.

מתקפת גל אנושי הייתה מתחילה בדרך כלל בחסות החשכה. הבסיג'ים היו מתגנבים (כשאפשר) או מסתערים לעבר עמדות האויב, מקריבים עצמם כדי לנקות בגופם את שדות המוקשים, או שוכבים על גדרות תיל כדי שחבריהם יוכלו לצעוד על גבם ולהמשיך להתקדם. רק אחריהם היו מגיעים חיילי משמרות המהפכה, חמושים בנשק קל, ובעקבותיהם כוחות משוריינים. עשרות אלפים מתו במתקפות כאלו, ובהם ילדים אינספור.

התמסרותם של הילדים, עד כדי פציעה חמורה ומוות, נבעה מתעמולה דתית חריפה ששודרה בתקשורת ושוננה בבתי הספר באיראן. לפי עדויות (שיש שחולקים עליהן וטוענים שהן עצמן תעמולה בלבד), בבתי הספר ובסניפי הבסיג' חולקו לילדים קטנים מפתחות פלסטיק צהובים, שכונו "מפתחות לגן העדן": נאמר להם שאם יתנדבו להילחם וייהרגו, נשמותיהם יגיעו לגן העדן. לא רק ילדים ענדו מפתחות כאלה כמדליות על מדיהם, אלא גם חיילים בוגרים: התעמולה הייתה חובקת כול.

השימוש בילדים נמשך לאורך כל המלחמה. היו ששירתו בשורות הבסיג' מגיל עשר ועד גיל 18. ב־1982, אחרי שחרורה של ח'וראמשהר מידי העיראקים, ילד־לוחם רואיין בטלוויזיה האיראנית כשהוא יושב על סוללת עפר, לבוש מדים גדולים עליו בכמה מידות, אוחז רובה ומעוטר בסרט זרוע אדום. "מוחמד, בן כמה אתה?", שואל המראיין.

- "12".

- "אתה חושב שההורים שלך שמחים שאתה כאן?"

- "כן".

- "מה אתה עושה כאן בחזית?"

- "אני נלחם ברשע".

ילד אחר, לבוש מדי חורף, עמד במוצב איראני כשסביבו שקי חול ובידיו מיקרופון, וסיפר למצלמה על חברו שנפצע בהתפוצצות מוקש באחת ההסתערויות הליליות: "כשהוא איבד את הרגל הוא התחיל לצעוק, 'יא זהרה, יא זהרה' (הקדושה השיעית פאטמה א־זהראא, בתו של מוחמד – י"פ). הוא צעק כל כך חזק, אבל הכופרים העיראקים התחרשו ולא שמעו אותנו". ילד נוסף, בן 13, סיפר למראיין: "בהתחלה לא נתנו לי לבוא. השגתי מכתב ממר ח'אמנאי (הנשיא) ובאתי. הגעתי כדי לגרש את האויב מארצנו ולהניף את דגל האסלאם בכל העולם. (...) נסלול את הדרך לכרבלא" - עיר עיראקית קדושה לשיעים, מקום קברו של האימאם חוסיין בן עלי.

שידור הדברים הללו בטלוויזיה האיראנית נועד לעודד את גיוס הילדים ולחזק את משפחותיהם של מי שכבר נשלחו אל החזית, או עומדים להישלח אליה. הילדים האלה - מי מהם ששרדו במלחמה ובכל מה שבא אחריה - הם היום בני חמישים ושישים. חלקם התפכחו מן האמונה באייתוללות, רבים אחרים לא.

היום לאיראנים אין ילדים שנשלחים אל החזית. לפחות לא ילדים איראנים. כוחות הפרוקסי של איראן, הסמוכים אלינו, משתמשים בילדים כמגינים אנושיים וכתוקפים. ובכלל, ארגוני הפרוקסי עצמם נועדו להיות מעין גלי תקיפה אנושיים, שנשלחים להסתער על עמדות צה"ל באלימות ובאמונה, בשם האימאם, לשכב על הגדרות ולהתפוצץ על המוקשים, לקראת בואם של אנשי משמרות המהפכה.

האיראנים ספגו מאות סקאדים ששיגר אליהם סדאם חוסיין במהלך שנות המלחמה, ולמדו שכדאי להשתמש בחוקי הבליסטיקה. אבל גם אנחנו הפקנו לקחים

הרודן העיראקי סדאם חוסיין לא היה יכול להסתמך על קהל מאמינים שמסתער אל האויב בידיים חשופות, דרך שדות מוקשים. הצבא שלו היה בלתי מאומן, חסר מוטיבציה, ובמהרה גם מותש. אבל יחידות משמר הרפובליקה, כוח העילית המובחר שנועד לשמור על חוסיין עצמו, צמחו והתרחבו במהלך המלחמה, ככל שיותר מגויסים צורפו אליהן. חיילי משמר הרפובליקה היו מאומנים יותר, ממושמעים יותר ומצוידים יותר, ושכרם היה גבוה הרבה יותר. הם נשלחו למשימות הקריטיות, והפכו במהרה לכוח הלחימה החשוב ביותר בצבא עיראק. להם כן הייתה מוטיבציה.

אמצעי אחר ששירת את סדאם במלחמתו באיראנים היה המתקפות מהאוויר - בטילים ובפצצות ממטוסים. כבר ב־1981 החלו שני הצדדים לשלוח את מטוסיהם כדי לתקוף את האזרחים בעורף האויב ובבירתו, במה שכונה "מלחמת הערים". עיראק הצליחה להפציץ בעומק איראן, כולל בטהרן, ואיראן הצליחה לתקוף בעומק עיראק, כולל בבגדד. למחיר בחיי אדם התלווה גם נזק כלכלי כבד, ושני הצדדים הרחיבו את מערך ההגנה האווירית שלהם כדי לבלום את ההפצצות.

כשסדאם הבין שמטוסיו אינם מצליחים עוד לפגוע באזרחי איראן, הוא עבר להתמקד בטילים בליסטיים. בסך הכול ספגה איראן בשנות המלחמה 533 טילי פרוג־7 וסקאד, מתוצרת סובייטית. 414 מהם פגעו ב־27 ערים איראניות - רובן במערב המדינה, אבל גם בערים הפנימיות כמו טהרן, תבריז, קום, אספהאן ושיראז. 2,312 אזרחים איראנים נהרגו במתקפות האלה - ממוצע של כחמישה־שישה הרוגים לטיל.

הצבא האיראני המשיך להתקדם בעזרת טקטיקת הגלים האנושיים שלו, וגייס גם את האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק בתור כוח פרוקסי שיסייע לו לכבוש שטח באזור שסדאם לא צפה בו בעיות. הייאוש שפשט בקרב העיראקים, והחשש שהמלחמה שפתחו בה הופכת מבחינתם לאסון לאומי, גרמו להם להטיל למערכה כלי נשק נוסף: גז רעיל.

כבר בתחילת המלחמה השתמש צבאו של סדאם בפגזי גז מדמיע כדי לשבש את פעילות האויב. בהמשך הוא תקף את האיראנים ואת הכורדים המורדים בפגזים ובפצצות שפיזרו גז חרדל וגז סארין. שני אלה הם נשק כימי קטלני, שגם מי ששרד את פגיעתו יסבול מכוויות איומות ומסיכון גבוה לסרטן בשארית חייו. ההשפעה של מתקפות הנשק הכימי הייתה מעורבת; אלפי חיילים משני הצבאות נהרגו, וכך גם אלפי כורדים – לוחמים ואזרחים. אבל הגז הצליח לעצור מתקפות רבות, או לכל הפחות להאט אותן, ולאפשר לכוחותיו של סדאם להתארגן מחדש.

האיראנים למדו הרבה ממלחמת הערים וממתקפות הסקאדים של סדאם חוסיין: הם למדו שעליהם להצטייד בטילים כבדים ואיומים, שמטילים מורך לב באוכלוסיית האויב בעורף. למרבה צערם, גם אנחנו למדנו הרבה מהסקאדים של סדאם חוסיין ומהטילים הרבים ששיגרו עלינו ארגוני הפרוקסי של הרפובליקה האסלאמית: למדנו שאנחנו מוכרחים לחסל את תשתיות הטילים של האויב, לפני הירי או מיד אחריו, ולהגן על האוכלוסייה בצידנו ככל האפשר. הלקחים שלנו ושלהם מתנגשים כבר שבוע בשמי המזרח התיכון.

בעימות הישיר הקצר שהיה לאיראנים עם ארה"ב, לקראת סוף המלחמה, הם ספגו תבוסה מוחצת. מכיוון שירדו מהעץ ואפשרו לאמריקנים לא להתערב, הדבר לא גרם למפלה במלחמה כולה

לכל מדינה בעולם יש אינטרסים סביב מלחמה במפרץ הפרסי – בטח בשנות השמונים, כשהמלחמה הקרה באיבה. שני הצדדים יצאו למסע רכש של נשק וציוד צבאי: עיראק התבססה בעיקר על ברית המועצות, צרפת וסין, בעוד איראן קיבלה נשק וסיוע בעיקר מצרפת וממדינות אירופה, מברית המועצות, וגם מישראל ומארה"ב. אספקת הנשק מארה"ב נחשפה בפרשת "איראן־קונטראס": התברר שארה"ב מכרה נשק למשטר האייתוללות, בתיווך ישראלי, בתמורה לשחרור חטופים אמריקנים שהוחזקו בידי חיזבאללה בלבנון. הכסף מהמכירה, שהיה כמובן "שחור" ובלתי חוקי בשל האמברגו שהוטל על איראן, שימש למימון המחתרת "קונטראס" שלחמה במשטר הקומוניסטי בניקרגואה. הנשיא רייגן נאלץ להתנצל בפומבי בעקבות התגלות הפרשה ב־1986.

מימיה הראשונים של המלחמה, עיראק ואיראן נאבקו זו בזו גם במי המפרץ הפרסי – בתחילה בעיקר סמוך לשט אל־ערב, לב העימות בראשיתו, אך בהמשך גם בניסיון לבלום זו את ייצוא הנפט של זו. לקראת סוף המלחמה, כשהקיפאון בחזית הקרקעית נעשה מתסכל במיוחד, עברו הצדדים לנהל "מלחמת מכליות": הם ירו לעבר מכליות נפט וספינות סוחר, הטביעו אותן, והציבו מוקשים צפים במי המפרץ. כוחות ימיים בינלאומיים נשלחו להשיב את חופש השיט במפרץ החשוב. ספינת מלחמה אמריקנית הופצצה על ידי מטוס עיראקי, כנראה בטעות, ו־37 מלחים נהרגו; במבצעים אמריקניים נלחמו כוחות צי ארה"ב נגד חיל הים האיראני, ואף תקפו אסדות נפט איראניות במי המפרץ.

המתקפה האמריקנית הגדולה ביותר נגד איראן יצאה לדרך לאחר שספינה של הצי נפגעה ממוקש ימי. במבצע "גמל שלמה", אפריל 1988, פגעו האמריקנים קשות בחיל הים האיראני ופוצצו כמה אסדות קידוח. איראן ניסתה להגיב, ובמשך ארבעה ימים התנהלו קרבות בינה ובין ארה"ב במי המפרץ. העימות הסתיים לאחר שהאיראנים כשלו בכמה מתקפות רצופות, ופשוט החטיאו את כוחות ארה"ב: האמריקנים התעלמו מהניסיונות הללו והסתירו אותם כדי שלא יידרשו להגיב, והאיראנים מצידם סיפקו את רגש הנקמה שלהם בעצם התקיפה, וירדו מהעץ.

גם על הקרקע ידם הייתה על התחתונה, בשלב הזה. ב־1988 האיראנים נדחקו עוד ועוד לאחור, ונאלצו לסגת מרוב שטחה של עיראק. הרפובליקה האסלאמית הבינה שהגיעה העת לסיים את המלחמה, ללקק את הפצעים, וללמוד את הלקחים - לקראת הפעם הבאה.