"טהרן היא העיר החילונית ביותר במזרח התיכון אחרי תל־אביב"

בסקירה שפרסם לפני כמה שנים על המזרח התיכון, הציג השבועון הבריטי "אקונומיסט" עובדה מעניינת: שלוש המעצמות החזקות ביותר באזור, לפחות מבחינה צבאית, הן שלוש המדינות היחידות בו שאינן ערביות: טורקיה, איראן וישראל. על כך אפשר להוסיף דגש ייחודי כלפי כל אחת מהשלוש: טורקיה היא המעצמה הסונית הבולטת, איראן היא המעצמה השיעית, וישראל היא כמובן המעצמה היהודית.

העובדה הזו נותנת ביטוי לכמה רבדים: ראשית, יש בה עוקצנות כלפי חולשת הרוב הערבי במזרח התיכון. שנית, יש בכל זאת הבדל בין שתי הראשונות לישראל: טורקיה ואיראן היו בעבר אימפריות ענק והן רוצות לשחזר את העבר הזה, בעוד ישראל הפכה למעצמה צבאית משיקולי הגנה. אבל לא פחות מכל אלה היא מצביעה גם על כך שמעבר לעימות ההולך ומתעצם בין איראן לישראל זה קרוב ליובל שנים, יש ביניהן גם לא מעט דמיון. שתיהן מדינות מיעוט באזור, ושתיהן מבקשות לחפות על כך בעוצמה צבאית, ולא רק בה.

כשם שאי אפשר להבין את ישראל של ימינו בלי להכיר את ההיסטוריה ואת התרבות היהודית – היסטוריה של רדיפות ששיאן בשואה, ותרבות אינטלקטואלית ויזמית אבל גם מאוד תזזיתית – כך הדבר גם לגבי איראן. הנתון הבולט ביותר, שעליו מצביעים כל המומחים לאיראן, הוא המתח, ולעיתים גם ההשפעות ההדדיות, בין התרבות הפרסית העתיקה, שהייתה גם תרבות אימפריאלית אדירה וגם תרבות פגאנית, ושהשפעותיה עדיין נוכחות בחיים האיראניים, ובין התרבות האסלאמית־שיעית השלטת בה כיום. לאלה מתלווה יסוד שלישי, צעיר לימים אבל לא פחות אפקטיבי: התרבות המערבית, שחדרה לאיראן בעוצמה בסוף המאה ה־19 ומאז משפיעה עמוקות על פני החברה.

הארים הראשונים

ראשית, קצת היסטוריה: שורשיה של התרבות האיראנית עתיקים מאוד, קודמים אפילו לאלה של עם ישראל. ד"ר תמר עילם־גינדין, ממרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מציינת ש"מדובר בשורש תרבותי משותף לתרבות ההודית והאיראנית גם יחד, מלפני יותר מ־5,000 שנה, שמקורו היה באזור צפון־מזרחית לאיראן של היום. השורש הזה מכונה בשם 'התרבות הארית', שפירושו 'עליון'".

אם השם הזה נשמע לכם מוכר ממקום אחר, לא התבלבלתם: עילם־גינדין מוסיפה ומציינת ש"הנאצים לקחו את השם 'ארי' מנטיית העליונות של התרבות הארית הקדומה, וגם סמל צלב הקרס הגיע משם" (אם כי במקור הוא היה ישר, והנאצים הטו אותו לאלכסון). בשלב מסוים התרבות הזו התפצלה: חלק מסוים הלך להודו, והחלק השני לאיראן. אגב, מקור השם "איראן" הוא אכן מהמילה "ארי", שפירושו 'אציל' במובן של אדם עליון, נעלה על אחרים. זה היה הכינוי שבו תושבי איראן כינו את ארצם לאורך כל ההיסטוריה, גם כשבמערב ובמקומות אחרים קראו להם "פרס" – כביטוי לעימות שפרץ בין היוונים, אבות התרבות המערבית, ובין האיראנים, שבירתם באותה תקופה נקראה פרספוליס.

"התרבות הפרסית הייתה 'אם כל האימפריות' של ההיסטוריה האנושית", אומר פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל־אביב. השושלת האח'מנית, שמייסדה היה המלך כורש – דמות אהובה במיוחד בהיסטוריה היהודית, בעקבות קריאתו ליהודים להתקבץ מחדש בירושלים ולבנות את בית מקדשם – הייתה הראשונה שכבשה ארצות לא רק בתחום המזרח התיכון. היא התפשטה גם לאירופה (בתחומי טורקיה האירופית וגם חלק מאיי יוון), וגם לארצות אסיה השוכנות ממזרח לה.

פרופ' דוד מנשרי: "השלטון יודע שהוא שנוא על ידי הציבור, ומכיוון שהמצב באיראן ממילא רגיש מאוד בשנה האחרונה, הוא נזהר. כאשר הובא לפרלמנט רעיון להחמרת האכיפה על חיג'אב, חברי הפרלמנט שכנעו את המנהיג העליון לוותר על הרעיון"

האימפריה הפרסית בלטה בזמן העתיק גם באורך שלטונה. היא שלטה באזור מסופוטומיה והסביבה בשני גלים: השושלת האח'מנית, ששלטה מהמאה השישית לפני הספירה ועד כיבושי אלכסנדר מוקדון כעבור כ־200 שנה, והשושלת הסאסאנית, ששלטה מן המאה השלישית לספירה ועד המאה השביעית, זמן הכיבוש הערבי. יתר על כן: לא רק שהאימפריות 'שקדמו לה – בעיקר הבבלית והאשורית – היו מוגבלות כאמור לשטחי המזרח התיכון, אלא שהן כידוע הלכו לבלי שוב, בעוד התרבות הפרסית משמרת רצף היסטורי מימיה האימפריאליים ועד היום. כדברי ליטבק: "האיראנים הם האומה היחידה שאומנם נכבשה על ידי הערבים כבר בגל הכיבושים הראשון, אבל היחידה מאותו גל שלא הפכה לאומה ערבית אלא נשארה בזהותה האתנית הראשונית".

זו לא רק זהות אתנית, אלא גם תרבותית: הדת הזורואסטרית העתיקה, שמלווה את האיראנים מראשית התגבשותם לאומה, מורגשת בעוצמה גדולה גם כיום, אחרי קרוב ל־1,400 שנים של כיבוש מוסלמי, 500 שנים של קבלת הדת השיעית, ויותר מ־45 שנה של שלטון דיכוי אסלאמיסטי. כך למשל, לוח השנה הזורואסטרי עדיין נוכח בתרבות האיראנית. בתקופת המהפכה האסלאמית זה היה אחד מיעדי החיסול הראשונים של השלטון החדש, אבל אפילו הדיכוי לא הצליח במלואו.

"ראש השנה הזורואסטרי, הנורוז, הוא חג חשוב עד היום באיראן, והשלטון האסלאמי השלים איתו ומשתדל לנצל אותו לצרכי יצירת גאווה לאומית, במקום להילחם בו", מציין ליטבק. "גם 'יום רביעי של האש', חג זורואסטרי שנחגג ביום הרביעי האחרון של השנה הזורואסטרית ונהוגות בו קפיצות מעל האש, משהו שלפחות במוטיב האש מזכיר את ל"ג בעומר שלנו, הוא חג שהאסלאמיסטים ניסו מאוד ללחום בו בהיותו חג פגאני מובהק, אבל לא ממש הצליחו".

לדברי ליטבק, "עתיקותה ועוצמתה של התרבות הפרסית יוצרות אצל האיראנים תודעה של גאווה לאומית אדירה. יש להם בהחלט תודעה של 'עם נבחר', שבזכותה הם מרשים לעצמם להתנשא על סביבתם, במיוחד זו הערבית". "מבחינתם", מחדדת עילם־גינדין, "הם היו שליטי העולם יותר מאלף שנה לפני שמוחמד נולד".

פרופ' דוד מנשרי, מייסד המרכז ללימודים איראניים, מצטט אמירה עממית נפוצה באיראן שמבטאת את ההתנשאות הזו: "למה הקוראן נכתב בערבית ולא בפרסית? כי אלוהים חשש שהערבים לא יבינו אותו אם לא ייכתב בשפתם. עם הפרסים לא היה לו חשש כזה'".

הקוראן שהכריע את הקרב

במאה ה־16 חלה תפנית נוספת בזהות האיראנית, כאשר השליט של אותם ימים החליף את הזהות המוסלמית הסונית בגרסה השיעית, הנחשבת לזהות של מיעוט בקרב מאמיני האסלאם. "קשה להאמין", אומרת עילם־גינדין, "אבל את ההחלטה הזו כפה על האומה ילד ג'ינג'י בן 14, שכונה לימים 'עבאס שאה הראשון'. בימינו בן 14 נחשב עדיין ילד, אבל בימים ההם, כשהמושג 'ילדות' לא ממש התקיים, גם אדם בן 14 היה עשוי כנראה להפגין מספיק עוצמה פנימית ושלטונית כדי לאכוף החלטה כזו. אגב, הוא עשה זאת בכלל לא מסיבה דתית אלא מסיבה פוליטית. הוא רצה את תמיכתם הפוליטית של השיעים באזור, מול המונגולים והטורקים, ונאלץ לאכוף בתמורה את דתם על בני עמו".

ההחלטה הזו הייתה גורלית במיוחד עבור האיראנים. בעולם המוסלמי היא זיהתה אותם מכאן ואילך כבני מיעוט שנוא, שמאז ראשית האסלאם נמצא בעימות עם הרוב הסוני. מבחינה דתית פנימית, הפלג השיעי קרוב הרבה יותר מהסוני לתפיסות משיחיות. ראשיתה של השיעה (מן המילה "סיעה") היא בימים שאחרי מות הנביא מוחמד והשאלה הקלאסית של הירושה. בשעה שעלי, בן־דודו וחתנו של מוחמד, נשאר לשמור על גופת המת, התאספו תומכים אחרים של הנביא ובחרו כמחליפו את אבו־בכר, חתן אחר של מוחמד. אחרי אבו־בכר עלה לשלטון הח'ליף עומאר (מי שבנה את כיפת הסלע בירושלים, המכונה גם "מסגד עומאר"), ולאחר שגם הוא מת דרשו חסידי עלי, שעדיין היה בחיים, שהוא יהפוך לח'ליף, שהרי הוא בעל הזיקה המשפחתית הישירה למוחמד. לא רק שהדרישה לא התקבלה, אלא שבמקומו נבחר עות'מאן, בן למשפחת אומיה ממכה שהייתה ידועה דווקא באיבתה למוחמד.

בנקודה הזו החליט עלי שלא לשתוק עוד. חסידיו רצחו את עות'מאן, ועלי עלה לשלטון. אבל גם בני אומיה לא עברו לסדר היום. מושל סוריה, שנמנה עם בני המשפחה, שלח נגדו צבא. עלי כנראה יכול היה לנצח בקרב, אבל מפקד צבא אומיה נקט תרגיל דתי: הוא הורה לחייליו לנעוץ דפי קוראן בחניתות שלהם, כך שאנשי עלי יחששו לפגוע בהם פן יחללו את דפי הספר הקדוש. ואכן, עלי נסוג וּויתר על הקרב. מאוחר יותר הוא אף נרצח בידי קבוצה קנאית במיוחד מקרב חייליו שלו, שטענו שהח'ליף לא צריך בכלל להיות קשור לשושלת מוחמד, אלא להיות "המוסלמי הראוי ביותר", גם אם אין לו שום ייחוס.

אבל משפחת עלי לא ויתרה. אחרי שנכשלה תקוותם להמליך את אחד משני בניו של עלי שנולדו מפטימה, בתו של מוחמד, הם ניסו את מזלם עם בן מאישה אחרת, מוחמד אבן־אלחנפיה, שבכלל לא רצה להיות ח'ליף (הוא הבין היטב שזו לא סגולה לחיים ארוכים). סיעת עלי בחרה בו כ"מהדי", ח'ליף שנבחר כביכול ישירות על ידי אללה, וכאשר אלחנפיה נפטר בשיבה טובה, קבעו חסידיו שניסו לכפות את עצמם עליו שבעצם הוא לא מת אלא מסתתר אי־שם בהרים, וממתין לאחרית הימים שבה יתגלה. אגדת המהדי ממשיכה לפרנס את האמונה השיעית עד עצם היום הזה, והיא הבסיס ליסוד המשיחי־פונדמנטליסטי המזוהה עם הקבוצה האסלאמית הזו וממילא גם עם השלטון האסלאמיסטי השולט באיראן בעשורים האחרונים.

תנועת מטוטלת

התקופה המודרנית הביאה לאיראן את היסוד השלישי של זהותה: היסוד המערבי. זה התחיל דווקא בכיבוש כלכלי קולוניאליסטי; הארץ עצמה אומנם לא נכבשה, אבל משאביה נוצלו לטובת גורמים חיצוניים. הבולטים ביותר היו הבריטים, שתמורת הגנה על השליטים החלשים של איראן קיבלו ממנה זיכיונות לשליטה בתעשיות הטבק והנפט. בהמשך היו אלה הרוסים, שנקטו שיטות דומות. באחת היחידות האיראניות שהקימו הרוסים צמח קצין צעיר בשם רזא ח'אן, שבתמיכת הבריטים ביצע הפיכה צבאית בשנת 1921 והכתיר את עצמו לשאה – שליט קיסרי בסגנון שליטיה הקדומים של איראן. הוא הנהיג באיראן מהפכה חילונית מערבית בסגנון אטאטורק של טורקיה, אבל במקביל הטיל שלטון דיכוי נגד כל מי שערער על סמכותו ובריתו עם הבריטים.

פרופ' מאיר ליטבק: "האיראנים הם האומה היחידה שנכבשה על ידי הערבים אבל לא הפכה לאומה ערבית. עתיקותה ועוצמתה של התרבות הפרסית יוצרות אצלם גאווה לאומית אדירה ותודעה של 'עם נבחר' שגורמת להם להתנשא על סביבתם, במיוחד זו הערבית"

במלחמת העולם השנייה שוב השתלטו הבריטים והרוסים במשותף על איראן, כדי להבטיח לעצמם אספקת נפט. רק אחרי המלחמה זכתה איראן לראשונה לעצמאות ולבחירות דמוקרטיות, שהתקיימו ב־1951. אבל השלטון הדמוקרטי, בראשות ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, היה עצמאי מדי בעיני המערב, שכן הוא הלאים את חברת הנפט הבריטית שהחזיקה במונופול על ייצור הנפט באיראן. כעבור שנתיים בלבד, ב־1953, בריטניה וארה"ב ארגנו במשותף הפיכה צבאית באיראן, הדיחו את מוסאדק והחזירו לשלטון את השאה. שלטון הדיכוי שלו המשיך 26 שנים נוספות, עד שהופל ב־1979 בעקבות המהפכה האסלאמית של האייתוללה ח'ומייני.

"השאה קידם מאוד את הכלכלה המודרנית של איראן באמצעות קשריו עם המערב, אבל דווקא בשל כך גדלו מאוד הפערים הכלכליים בתוך החברה", אומר ליטבק. "הפערים החריפו את השנאה שהייתה ממילא כלפי השאה, בגלל 'בגידתו באומה' ושלטון הדיכוי שלו. אבל האסלאמיסטים לא עלו לשלטון כי העם רצה דווקא אותם. העם רצה להחליף את השאה, ולאסלאמיסטים הייתה המערכת המרושתת ביותר ברחבי העם, וגם מנהיג כריזמטי בדמות חומייני". ברוח זו, סיסמת האסלאמיסטים בדרכם לשלטון לא הזכירה כלל עקרונות דתיים. הם דיברו על "האסלאם הוא הפתרון" – לדיכוי ולפערים הכלכליים של ימי השאה. לימים, כשהציבור נוכח לדעת שהאסלאם מביא דיכוי ועוני משל עצמו, חזרה הסיסמה הזו כבומרנג נגדם: "האסלאם אינו הפתרון!".

אבל כמו שקרה בהרבה ארצות כבושות לשעבר, הכבושים ממשיכים לנהל יחסי אהבה־שנאה עם שליטיהם, אלה שדיכאו אותם בעבר אך גם הנחילו להם את תרבותם: כך בני הודו ופקיסטן מהגרים היום בהמוניהם לבריטניה, ילידי צפון־אפריקה מהגרים בהמוניהם לצרפת, ממשלת וייטנאם שמחה לאמץ השקעות אמריקניות, וגם החברה האיראנית לא ממש נגמלה מההשפעה המערבית.

"יש לי חבר שביקר לאחרונה באיראן", מספר מנשרי, "והוא אמר לי שטהרן היא 'העיר חילונית ביותר במזרח התיכון אחרי תל־אביב'". ליטבק מציין ש"לפני כמה שנים נערך באיראן משאל, ואחת השאלות הייתה מי הוא הגבר הנערץ ביותר. השלטונות חשבו שזה יהיה האימאם חוסיין (מייסד השיעה והמרטיר ההיסטורי שלה; י"ש). אבל המשאל הצביע על השחקן ההוליוודי לאונרדו דיקפריו. למחרת פוטר מנהל הטלוויזיה".

"תוכנית הלימודים באוניברסיטאות היא באוריינטציה מערבית", מוסיפה עילם־גינדין. "יש המון סטודנטים שיוצאים לבלות במועדונים מערביים; בנים ובנות מוצאים מקומות להיפגש בלי פיקוח השלטונות, ואפילו מוכנים להסתכן במעצר ועונשים כבדים. בשנים האחרונות, מאז ההפגנות הגדולות נגד כפיית החיג'אב, יש גם הרבה יותר נשים שמעיזות ללכת בלי כיסוי ראש, והשלטון מתקשה לאכוף זאת".

המצב הזה, אומר מנשרי, מאשר את התיאוריה הוותיקה שלו לגבי הפרגמטיות של השלטון האיראני: "פרגמטיות לא במובן של מתינות, אלא במובן של הכרה במציאות והתחשבות בה, כאשר האינטרס הלאומי הוא הערך העליון ולא המצווה הדתית. חומייני עצמו פסק בעבר שמותר אפילו להרוס מסגד אם יש בכך צורך שלטוני. מצד שני, להכרה במציאות יש גם ביטוי זהיר יותר. השלטון יודע שהוא שנוא על ידי הציבור, ומכיוון שהמצב באיראן ממילא רגיש מאוד בשנה האחרונה, הוא נזהר שלא להתעמת עם הציבור יותר מדי. כאשר הובא לפרלמנט רעיון להחמרת האכיפה על אי־חבישת חיג'אב, חברי הפרלמנט בעצמם שכנעו את המנהיג העליון חמינאי לוותר על הרעיון.

"הפרגמטיזם בולט במיוחד בתקופת שלטונו של חמינאי", ממשיך מנשרי, "משום שהוא יודע שהלגיטימציה השלטונית שלו חלשה מלכתחילה. חומייני היה פוסק ואיש דת בכיר וחשוב עוד לפני שעלה לשלטון באיראן. לחמינאי בכלל לא הייתה לגיטימציה לפסוק הלכות. הוא עלה לשלטון בגלל הטעויות שעשה יריבו, האשמי רפסנג'אני, שנחשב איש דת בכיר יותר. אבל רפסנג'אני חשב שכדאי לו לתמוך בחמינאי לתקופת ביניים, שבה הוא עצמו ישלוט בחמינאי. חמינאי הממולח ניצל את התמיכה, 'תקופת הביניים' נמשכת כבר 36 שנים, ורפסנג'אני עצמו נרצח כאשר מעמדו ירד. מצד שני, דווקא משום כך חמינאי הוא אדם הרבה יותר זהיר מחומייני. הוא מנווט את דרכו בזהירות גם בתוך הכוחות הפנימיים באיראן וגם מול היריבים בעולם".

עילם־גינדין מציעה דימוי מעניין בנוגע ליחסי הכוחות שבין שלושת רובדי הזהות האיראנית – הפרסית, השיעית והמערבית: "זה פועל כמו מטוטלת, תוך שהעם תמיד מעומת מול השלטון. כאשר השאה הדגיש מאוד את הזהות האימפריאלית העתיקה – ב־1971 הוא ערך חגיגות בינלאומיות ראוותניות לציון 2,500 שנה למלכותו של כורש, שהוא כמובן ראה את עצמו כממשיכו – העם פנה לזהות האסלאמית. וכשהשלטון הנוכחי מדגיש יותר את מדי את הדת, העם פונה חזרה לתרבות הזורואסטרית העתיקה. גם הזיקה למערב נכנסת לסיפור, כי בעיני המוני העם זה עוד רובד אנטי־אסלאמיסטי שהם שמחים לחזור ולאמץ".

על פי מנשרי, שאיפות ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון קשורות גם הן להיסטוריה האימפריאלית העתיקה. "זו אומה שיש לה אתוס של אומה גדולה, אומה שַליטה. אז מה הפלא שגם השליטים בהווה חולמים על כך", הוא אומר. ליטבק, לעומת זאת, מתרשם שהאימפריאליזם האיראני של העשורים האחרונים נובע לחלוטין מהיסוד הדתי ולא מההיסטוריה האימפריאלית: "העובדה שמדובר בשיעים, שהם מיעוט בעולם המוסלמי, מיעוט שמראשיתו ועד היום יש לו זיכרונות קשים של בגידה ועלבון מצד הרוב הסוני – גורמת לכך שכיום הם מרגישים שהגיעה שעתם לנקום ולעלות לגדולה".

עילם־גינדין מוסיפה שלאיראנים יש בהקשר זה תסביך התנשאות ונחיתות גם יחד כלפי הערבים: "הם מתנשאים עליהם מבחינה תרבותית, אבל מרגישים נחותים כלפיהם בגלל הכסף, במיוחד העושר הגדול של מדינות המפרץ. זה מוציא אותם מדעתם, והם מרגישים לגיטימציה לחשוב שבזכות התרבות והחוכמה הם רשאים גם לשלוט בכסף".

תפקידן של הרשתות החברתיות

מה כל זה אומר על המצב באיראן בימים אלה? האם המכות הצבאיות שמנחיתה ישראל יצטרפו לתסיסה הפנימית ומכל זה יצמח מרד שיוריד סוף־סוף את האסלאמיסטים מהשלטון? במקרה הזה, לא רק שהנבואה ניתנה לשוטים, אלא שגם המומחים, שמתבקשים להעריך ולא לנבא, אומרים שיש נימוקים טובים לכאן ולכאן. עילם־גינדין מזכירה ש"השלטון אכן שנוא מאוד על הציבור, ומספר מתנגדיו גדול בהרבה ממספר תומכיו. כבר עכשיו בולטים כל מיני מרכיבים של התנגדות לשלטון, כמו המרידה בחוקי הצניעות, או התנגדותם של אינטלקטואלים לא מעטים למנהג לדרוך על דגלי ישראל וארה"ב בכל כניסה למוסד רשמי אבל כל אלה מהווים סוג של מלחמת תרבות יותר מאשר מרד פוליטי".

ד"ר תמר עילם־גינדין: "רבים באיראן אומרים שמרד בשלטון על רקע מלחמה בישראל יהיה פגיעה נוראה בריבונות האיראנית ובכבוד הלאומי. אבל לעומתם רבים אחרים אומרים שמי שבגד בריבונות האיראנית זה השלטון האסלאמי"

מנגד, אומר ליטבק, "צריך לזכור שהאיראנים עשו עבודה טובה בשילוב המיעוטים השונים לאומה אחת. יש אומנם המון קבוצות אתניות באיראן, אבל כולן רואות את עצמן כבני האומה האיראנית, והן גם מקבלות ביטוי יפה במוסדות השלטון. כך למשל, המיעוט האזרי, שהוא המיעוט הגדול ביותר באיראן אחרי הפרסים עצמם, מקבל ביטוי גם בתפקיד יו"ר המג'לס, הפרלמנט האיראני, ולמעשה גם המנהיג העליון חמינאי הוא ממוצא אזרי חלקי. העובדות האלה גורמות לכך שלמרות הגיוון האתני העצום, הדת השיעית היא דתם המשותפת של 90% מבני האומה האיראנית, והיא עושה עבודה יעילה מאוד בגיבוש לאומה אחת".

יתר על כן, השילוב של ההיסטוריה הלאומית והדת יצר אצל האיראנים גאווה לאומית אדירה, ומתוך כך, אומר ליטבק, "קשה להאמין שהם ימרדו בשלטון דווקא כהצטרפות לישראל או למערב שמבקשים להפיל אותו. מן הסתם הם יפילו את השלטון יום אחד, אבל קשה להאמין שזה יקרה דווקא במקביל למלחמה מול ישראל".

עילם־גינדין לא בטוחה בכך. היא עוקבת ברמה יומיומית אחרי הרשתות החברתיות באיראן, ולדבריה ניכר בסוגיה הזו ויכוח פנימי גדול: "יש רבים שאומרים שמרד בשלטון על רקע מלחמה בישראל יהיה פגיעה נוראה בריבונות האיראנית ובכבוד הלאומי. אבל לעומתם יש רבים אחרים שאומרים שמי שבגד בריבונות האיראנית זה השלטון האסלאמי עצמו, ומבחינתם אין שום בעיה להצטרף לישראל במאבק נגד השלטון".

ליטבק מצידו מצביע על שניוּת בעצם תפקידן של הרשתות החברתיות בעידוד מאבקים מסוג זה: "רבים טוענים, בעקבות 'האביב הערבי', שלרשתות יש תפקיד מכריע בעידוד המרד. אני לא בטוח בזה. מניסיוני, הרבה פעמים הרשתות מהוות דווקא סוג של חלופה למרד אקטיבי בשלטון. כתבת כמה פוסטים נגד השלטון, קיבלת המון לייקים, הוצאת קיטור ומילאת את חובתך האזרחית".

מנשרי: "ההיסטוריה מוכיחה שלעולם אי אפשר לנבא מהפכות. מהפכות לא מוכרזות על ידי פעמוני כנסייה. רק בדיעבד אפשר לנתח מה הניצוץ שהבעיר אותן, למרות שתמיד יש כמובן גם תסכולים ותיקים יותר".

ואילו עילם־גינדין מסכמת כך: "ההתקפה של ישראל והכאוס שהיא יצרה מספקים לצעירים האיראנים קרקע נוחה למרד. אבל המציאות מוכיחה שלא תמיד הקרקע הנוחה אכן מנוצלת. זה כבר תלוי בהמון נסיבות פנימיות, שאותן רק האיראנים עצמם יכולים ליצור ולהכריע. ברור שהשנאה לשלטון תביא מתישהו למרד, אבל מתי זה יקרה קשה לנבא. אולי רק בעוד שנים, וייתכן שזה יקרה עוד בקיץ הזה, כאשר ההשפלה של ההתקפה הצבאית תצטרף לתנאים פנימיים קשים – כמו משבר מים חמור בעקבות ההתחממות הגלובלית, ומשבר חשמל חמור בגלל ניהול כושל, למרות שאיראן היא מעצמת נפט. משבר חשמל יפגע כמובן גם ביכולת השימוש באינטרנט, ואז המוני צעירים שיחושו מתוסכלים כבר לא יוכלו למצוא מפלט בכתיבת פוסטים זועמים, ואולי ייצאו לרחובות. בעיקרון, כשצרכים יסודיים כמו מים וחשמל חסרים, זה בהחלט יכול לשמש כניצוץ שיבעיר את המרד".