ביום חמישי שעבר אמא שלי ישנה אצלנו. ד"ר זמרי כידוע מחזיקה בעבודה של גדולים ולכן טסה לא מעט לחו"ל, אז אמא שלי, המלכה האם, מגיעה בכל פעם לדאוג שהילדים לא ירדו במשקל ולסייע שהבית לא ייראה כמו הריסות בשג'אעייה. בשלוש וחצי לפנות בוקר היא העירה אותי ואמרה שיש אזעקה. הרמתי את הטלפון וראיתי שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה לדעתי שהופעלה אזעקה בגלל הצהרה: "ישראל הכריזה מלחמה על איראן", צעקו הפושים. בפעם הקודמת ששירן הייתה בניו־יורק קיבלנו את 7 באוקטובר, עכשיו קיבלנו מלחמה עם איראן. מסקנה: סעי לבוסטון, נשמה.

אחרי שתי דקות בממ"ד הבנתי שאולי לא היה חכם במיוחד לנשנש משק החטיפים ומקופסאות הקורנפלקס ששמנו שם לזמן חירום. ובעצם, מה יותר שעת חירום מהרגע שאתה רואה משחק כדורגל ובא לך פתאום ביסלי בצל? אחרי עוד כמה דקות בממ"ד התקשר אל אמא שלי אחי הגדול ואמר לנו: עזבו הכול, סעו לצפון. מצחיק: אחי הגדול גר עם משפחתו בקיבוץ גשר־הזיו, בין נהריה לראש־הנקרה, ובראשית המלחמה הם פינו את עצמם לטבעון ובמשך שנה וחצי היינו יושבים בארוחות שישי אצל אמא שלי בעפולה ותוהים מה יכול לקרות שיגרום להם להרגיש בטוחים מספיק לחזור לגור חמישה קילומטרים מהגבול. עכשיו החצוף הזה מתקשר להזמין אותי לצפון הבטוח מאיומי חיזבאללה?

לי לא הייתה שום כוונה לעזוב את המרכז ואת חוויית הטילים על הראש, אבל מכיוון שאני עובד 27 שעות ביממה החלטתי לקבל את ההמלצה למען שלושת הילדים שאמא שלהם תקועה בניו־יורק. ארזתי במהירות האור, ובתוך רבע שעה היינו בדרך לעפולה. מתברר שהנסיעה מרמת־גן לעפולה אחרי אזעקה שמכריזה על מלחמת ישראל־איראן קצרה הרבה יותר מבדרך כלל.

בדיעבד זאת הייתה החלטה נכונה. יש פחות שיגורים לצפון, והשהות לבד בבית ברמת־גן, באזור מוכה טילים (היו שתי נפילות סמוך לבית. ממש סמוך), פינתה לי המון זמן לחשוב על הזכות לחיות באירוע שייכנס להיסטוריה.

פעם, באחד המשרדים שעבדתי בהם, יצא לי לדבר עם הבוס שלי על מלחמת ששת הימים. הוא סיפר לי דווקא על תקופת ההמתנה. על חפירת קברי האחים, על חמישה חברים שלו מהכיתה שנשלחו לקרובים באירופה כי הולכים להשמיד אותנו. ואז: איך הפתענו, איך שחררנו, איך ניצחנו. פתאום ראיתי דמעות מתחילות לזלוג מן העין, רגע מביך בין עובד למעביד. אז כבדיחה שאלתי אותו אם זה נראה לו זמן טוב לשיחת שכר. זה לא היה זמן טוב לשיחת שכר.

אני כותב את כל זה כדי להודות לכל מי שיש לו יד או כנף בדבר. לא חוויתי מלחמות עולם, לא חייתי בימי המרוץ לירח, אפילו את המלחמה הקרה בקושי זכיתי לטעום. והנה, מתחת לעיניים ולאף של כולנו מגיעה המדינה הזאת, שכל היום אוהבים לקטר עליה בטוויטר, ומביאה מהלך פתיחה מהסרטים שהופך את טהרן ליום השתלמות של חיל האוויר. היו רגעים מפחידים: האיראנים מאוהבים בשכונה שלי וכמעט בכל מטח נופל פה משהו. ובכל זאת, בין שמע ישראל למשנהו אני יושב בממ"ד ומתמלא בתחושת גאווה.

לך תתרגל

אנחנו מתרגלים מהר לדברים. אם הייתם שואלים מישהו ביום שלישי שעבר איך תיראה תקיפה באיראן, סביר שהיה מספר לך על הפלת מטוסים, אלפי טילים, מאות הרוגים. הוא גם היה מוסיף שלא תהיה תקיפה כי לאבנר יש חתונה ולביבי אין אומץ. ועכשיו? רגע אחרי מבצע צבאי מזהיר ומכת פתיחה שתירשם בספר דברי הימים של המלחמות, אני כבר קורא ציוצים של אנשי הסטופר ששואלים כנהוג מה אסטרטגיית היציאה. אנשים שלפני רגע רעדו מעצם המחשבה על תקיפה באיראן רוצים לדעת מתי כבר נגמרת ההצלחה המדהימה הזאת, כי מוכרחים להגיע אל "ההסכם המוחלט".

זה לא נכון רק לאחרים. גם לי יש אחריות. גם אני לא מצליח לפעמים לנצח את שריר הההתרגלות שלי. ביום החמישי למלחמה קראתי דיווח: כשישים מטוסים תוקפים בטהרן. דפדפתי הלאה כאילו זה היה דיווח על עוד מינוי שהיועמ"שית פסלה. שישים מטוסים שלנו חגים עכשיו מעל בירת האויב שהטיל אימה על כולנו במשך שלושים ומשהו שנה, אבל אני, ביום החמישי, כבר התרגלתי. אז לא, אל תתרגלו. כמו שאי אפשר להתרגל לטבח 7 באוקטובר, כך אי אפשר ואסור להתרגל להיסטוריה שעושה מדינת ישראל.

ושוב מוכח שהמשאב החיוני ביותר לניצחון על האויב הוא הפחד. תפחד מחיזבאללה? תנצח אותו. תפחד מאיראן? תפתיע אותה בענק. תתייחס לפלסטינים כאל חבורת קבצנים שלא יכולה לעשות לך כלום והיא מחפשת רק פרנסה וחיים טובים? הם יפרקו לך את הצורה.

ומשהו על ביבי

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על בנימין נתניהו. אחריותו ל־7 באוקטובר עוד תבורר. אבל אין ספק שזהו שבוע "מפעל החיים" של נתניהו. אליו התנקזו כל שנותיו. מגוחך לנסות להמעיט במידת אחריותו למהלך. העדויות לאובססיה שלו לאיראן רבות יותר מאשר המסמכים בארכיון הגרעין האיראני (לפני שהושמד). האיש ניג'ז לנו עם איראן ארבעים שנה, חפר, הציק, הביא ציורים של פצצות לאו"ם, דחף את איראן לכל נאום, לכל מערכת בחירות, מלמטה, מלמעלה, מכל הצדדים, איראן איראן איראן. אז אין ספק שמשאית המדליות תחלק מדליות לכל הנוגעים בדבר, ממכונאי המטוסים עד למפקד חיל האוויר, מאחראי הדואר במוסד ועד דדי ברנע, וכל מי שתרם יקבל. אבל יש איש אחד שסלל למשאית הזאת את הכביש.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il