דבר התורה השחוק והישן מכולם סביב שולחן הסדר אצלנו במשפחה הוא על סוגיית "דיינו". רגע לפני שפוצחים בשירה משועשעת של הפיוט החינני, בני הבית מביטים בי ואומרים: "נו, תגידי את הוורט הזה שלך על דיינו". אחרי שניים־שלושה סירובים, אני מתרצה ומדקלמת על אוטומט את הדברים שהם מכירים בעל פה, על רקע צחוקם הצפוי: איך דיינו? אם הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים, דיינו? אילו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שיקע צרינו בתוכו, דיינו? אילו לא סיפק צורכנו במדבר ארבעים שנה, דיינו? לא, לא דיינו. אוי לנו אם לא היה מגיע גם השלב הבא. אלא די בזה – בכל אחד ואחד מצ'ופרי הפיוט – כדי לומר את המילים הקריטיות שמגיעות בעקבותיו בהמשך: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו. כן, ולנו. שהרי כל אחד חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. גם אם נולד בישראל, גם אם יצא לחירות בתוך גבולותיה פעם אחר פעם, סבב אחר סבב, מלחמה אחרי מלחמה שמתנהלת תוך כדי מלחמה.

כמו הרבה מסורות אחרות ארוכות שנים, גם האוטומט הזה של וורט־דיינו קיבל חיות מחודשת בשנתיים האחרונות. כי עם כל הכבוד להחרבת עזה, איך דיינו אם החטופים עדיין שם, וההתיישבות בנגב המערבי עוד מאוימת ותושביה לא יכולים לחזור לביתם? ויופי של מבצע ביפרים, אבל מה זה היה נותן לולא חיסול נסראללה ומטכ"ל חיזבאללה? ואיך דיינו אם טיל אחד של חות'ים מכניס למקלטים חצי מדינה? וכמה מדהים שאחרי שנות שיתוק נוכח האיומים, שמי איראן בשליטה ישראלית מלאה, וצנטריפוגות פורחות באוויר; אבל מה זה עוזר אם היכולת לבנות פצצות גרעין רק נדחתה בכמה שנים, והמוטיבציה לרצוח בנו נותרה על כנה?

אלא שדי לנו בכל אחד מאלה להודות על כך לריבון העולמים; שנתן לנו לכתוש את חמאס, והצליח את גאונות הביפרים וחיסול הבכירים בלבנון. שאפשר את שינוי הממשל בסוריה, שכיבה את טבעת האש סביבנו בדרך לתקיפת ראש הנחש. שנתן בינה בלב אמיץ של אנשי המודיעין וכוחות הביטחון - בים, באוויר וביבשה. שהצליח את מתקפת הפתיחה של ישראל באיראן, שעה שחיזבאללה מחוק וחמאס מוחלש וגם החות'ים חסרי אונים. די לנו להודות, להלל ולשבח על שצלחה הפגיעה בגלגלי מכונת הגרעין האיראנית ובמדענים שמאחוריה, בטח ובטח כשארכיון הגרעין גם הוא איננו. ויש לנו להודות על שהחשמל זורם וגם המים; על שהגיחות המתישות למרחבים מוגנים קצרות ואין צורך בשהות ממושכת. זה לא סוף המערכה, אבל כשזרועות התמנון סובלות מרפיון שרירים, וראשו נדרש לשקרים ולזיופים כדי להתמודד עם הפלא הישראלי של השבוע האחרון, יש כבר עכשיו על מה להודות.

נכון, בצד ההצלחות יש גם אובדן כואב של חיי אדם, אזרחים שנרצחו בביתם מטילי האויב. ויש הרס רב, ויש עדיין חרדה. שום ניצחון לא יוכל להחזיר את האבדות הקשות במלחמת הקיום הזו, וגם לא לבטל את חרפת מתקפת שטני הנוח'בה בשמחת תורה אשתקד; הוא לא יעלים את השכול הנורא והאכזרי ולא את הטראומה הלאומית שבאה איתו. אלא שגם יציאת מצרים לא השיבה את תינוקות ישראל שנרצחו על היאור – ההמונים שלא זכו לתיבת גומא, ושבת פרעה לא שלחה אמתה להצילם מגלי הסחף וממלתעות התנינים. קריעת ים סוף לא מחקה מאות שנות עבדות וחרפה ורעב ומוות שהטילו מצרים על ישראל, אבל היא הבטיחה שאלה לא ישובו, והצילה את שורדי מצרים. היא הוציאה אותם לחירות, והשיבה להם את הבחירה ואת הנשימה.

שעה שאנחנו זוכים למראות שלא ראתה שפחה על הים, אפשר כבר להגיד שיש על מה להודות גם בעיצומה של מערכה שסופה עדיין אינו מוחלט ואינו ידוע, על אחת כמה וכמה נוכח שרשרת האירועים הבלתי נתפסת של השבוע ושל השנה ושל 78 שנות, ושל מאתיים שנות המפעל הציוני.

בשעה זו של הרת עולם מתערבבים להם שני צרכים נעלים וסותרים, לכאורה: להתחנן על נפשנו, ולומר תודה. זה לא קביל בבתי הכנסת, ולמעשה מדובר בסתירה מובנית בהנחיות סידור התפילה. ובכל זאת, בדל"ת אמותינו אנחנו מסוגלים להכיל את המורכבות הזו, שממלמלת בו זמנית תפילת תחנון עם הלל שלם, וכבר מכינה נוסח עדכני של הודיה על הניסים ועל הפורקן, ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות, ואפילו על המלחמות ועל הנחמות של הימים האלה, של הזמן הזה.

שחקן חיזוק

ויש עוד הודיה שראויה להיאמר, בצד התודה העמוקה לכל כוחות הביטחון – מאנשי המודיעין והמפקדים בזרועות השונות, ועד למבצעים ולמסתכנים ולכוחות ההצלה. איש בן ימיני אחד שחותר להכרעת המערכה החשובה והמשפיעה מכולן, גם כשכל החיצים מופנים אליו. ראש הממשלה שעמד על שלו והכניס את הצבא לרפיח למרות ההאשמות שהוא נוהג כהרפתקן ועושה הכול כדי לשמר שלטון. שדשדש לכאורה ברצועה, ונתפס כלחיץ ורופס שלא מסוגל להביא להכרעה. איש מוקף יועצים מוצלחים יותר ופחות, שנדרש לבדו להחלטה בלתי אפשרית, והוכיח שלא טובתו ואף לא שמחת משפחתו יעכבו אותו מבחירה באינטרס הלאומי של ישראל.

במשך עשורים ארוכים העיניים שלו היו על הכדור האיראני, שעה שאנחנו דקרנו אותו מימין ומשמאל, קראנו לעברו הערות פוגעניות, זרקנו חזיזים ודרשנו מהשופט להוציא לו כרטיס אדום. העיניים שלו לא זזו ממטרת־העל – משימת חייו המוצהרת זה עשורים – גם כשהוצא מהמגרש הביתי, גם כשנשלח למשחקי רדיוס. ראש הממשלה התמיד באימונים ובאיסוף המידע, גם כשהחליק על הדשא עם אמירות משסעות ומיותרות, גם כשנראה שנפצע במגרש במתקפת הטרור. בהתמדה, בקנאות, באמונה שלמה שחיסול הגרעין האיראני יציל את ישראל מהשמדה.

ראוי לומר את האמת, גם אם תתקבל בבוז ולעג אוטומטיים: בנימין נתניהו לא יצא למלחמה כדי לשמר את שלטונו; הוא שימר את שלטונו כדי לצאת למלחמת הקיום הזו ולנצח בה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com