מאיראן עד סוריה: מה מלמדות אותנו המהפכות האחרונות במזרח התיכון

תקיפות ישראל באיראן מאז יום שישי מתמקדות בהסרת האיום המיידי של תוכנית הגרעין שפיתח משטר האייתוללות, וכן בחיסול מיזם הטילאוּת של טהרן. המשימות האלה הן עיקר עיסוקם של צה"ל והמוסד, לצד המשך בניית ההרתעה של השלוחות האיראניות במקומות אחרים במזרח התיכון, בניסיון להניא אותן מהצטרפות למערכה נגד ישראל.

אף שבכירים ישראלים דיברו על כך בקול בימים האחרונים, סוגיית הפלת השלטון האיראני או החלפתו אינה מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה. יש אולי ציפייה מסוימת בישראל שהמשך המתקפות וערעור יציבות השלטון יסייעו לאופוזיציה בטהרן אם זו תבחר לנסות להניע מהלך משלה נגד עלי חמינאי ויתר הבכירים שסביבו, אך איש אינו מציב זאת כיעד – בין מסיבות דיפלומטיות, שכן לא מדובר במטרה שראוי לאומרה בקול, ובין כלקח מסאגת "הניצחון המוחלט" בעזה, שהתברר כמשהו אמורפי, קשה למדידה ולביצוע.

מדוע ישראל בכלל מצפה למהפכה באיראן? משום שהאייתוללות לא יבחלו בשום אמצעי כדי לאיים על קיומנו. תוכנית הגרעין היא כמובן גרועה דייה, אבל כך גם המזימה לייצר עשרת אלפים טילים בליסטיים שיכוונו לעברנו, או בנייתה של "טבעת אש" בדמות ארגוני פרוקסי חמושים שיהיו מוכנים להסתער עלינו ביום פקודה. המשטר האיראני הקיצוני, אם ימשיך להתקיים, יוסיף לנסות להשמידנו, ויחפש דרכים לעשות זאת. הדרך היחידה להסיר את האיום הזה היא להחליף את המשטר. זהו הפתרון הבלעדי שיוכל להבטיח כי ישראל לא תעמוד בסכנה מצד טהרן גם בטווח הארוך.

לא מדובר רק במשאלת לב תאורטית: צריך לזכור שהמזרח התיכון הוא מקום לא יציב גם בימים טובים, ובעשורים האחרונים הוא עבר טלטלות ומהפכות רבות. הבולטת ביותר היא תופעת "האביב הערבי", שבסופה הופלו כמה ממנהיגי האזור משלטונם, הוחלפו באחרים, וכאוס שלט בכמה מהמדינות למשך תקופה ארוכה. אבל היו גם אירועים רבים אחרים של הפיכות, ולא מדובר בתופעה חדשה או בלתי מוכרת כאן. בהחלט ייתכן להניח שבסופה של המלחמה יעלה שחר חדש על טהרן, ומעטים אף יזילו על כך דמעה במזרח התיכון.

אבל יש עוד כברת דרך עד לשם, ועד אז אפשר לנסות לבחון מה צריך לקרות כדי שמהפכה מעין זו תקרה. אילו תנאים דרושים להבשיל לשם התקוממות כזאת, ומה ישראל יכולה לעשות כדי לקדם את התרחשותה? אחת הדרכים לבדוק את השאלות האלו היא מבט על ההפיכות האחרות שאירעו באזורנו בעשורים האחרונים, ולהסיק מהן מהם הגורמים שיכולים להוביל לנפילת השלטון.

איראן: המהפכה החומייניסטית

כשנה קודם למהפכה האסלאמית ב־1979 פרצו הפגנות באיראן נגד שלטונו של השאה, והן הגיעו לידי התנגשויות עם הרשויות והובילו להרוגים רבים. הכלכלה האיראנית, שגם כך לא הייתה במצב טוב, הידרדרה בעקבות המחאות – ואזרחים נוספים יצאו לרחובות עקב המצב המחמיר. ההפגנות הלכו והתעצמו, כמו גם הדיכוי שלהן, ובה בעת זכו ההמונים לגיבוי של חכמי הדת. אחרי הפגנות של מיליונים בטהרן, סירב הצבא להמשיך בדיכוי ופרצו מרידות פנימיות. השאה ברח למצרים, והאייתוללה רוחאללה חומייני שב למדינה. במהלך המחאות הוא זכה לתמיכה מדינית ממדינות המערב, אך לא לסיוע צבאי.

על ישראל להעמיק את הנזק לתוכנית הגרעין ולבסיסי הצבא האיראניים, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. אפשר גם לטפח את כוחות האופוזיציה ולהכין את הקרקע לשלטון אחר

בד בבד, בשטח פעלו קבוצות מהפכניות וארגוני מחאה רבים, שלא הסכימו כי כוהני הדת יעמדו בראש המדינה. אך חומייני, בזכות מוקדי הכוח שגיבש בממשלת איראן, הצליח אט־אט לזכות בעוד ועוד סמכויות, עד שלבסוף הבטיח לעצמו את תפקיד המנהיג העליון והוביל את הדרך לבניית הרפובליקה האסלאמית המוכרת לנו כיום.

השורה התחתונה: ההמונים הפילו את השלטון בעקבות מחאות פנימיות, וכך הובילו לבריחת השאה.

מצרים: הדחות מובארכ ומורסי

הפגנות הענק בכיכר תחריר בחורף 2011 בקהיר נודעו בעקבות ההתנגשויות של המוחים עם אלפי אנשי כוחות ביטחון ומשטרה, על רקע הקריאות להתפטרותו של השליט הנצחי־כמעט במצרים אז, חוסני מובארכ. המחאות הלכו והתגברו, והתאפיינו גם בעימותים עם המשטרה - והביאו לעשרות הרוגים. את המפגינים דחפו קדימה אנשי תנועת האחים המוסלמים, והם זכו גם לגיבוי חיצוני של בכירים בעולם כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם דאז באן קי מון. אובמה ומרקל אף קראו למובארכ להתפטר.

כעבור 18 ימים של מחאות, ולמרות ניסיונות מובארכ לרצות את המפגינים באמצעות רפורמות כגון מינויו של סגן נשיא בפעם הראשונה זה עשרות שנים, הוא נאלץ לוותר על כיסאו. האחים המוסלמים הורשו להתארגן כמפלגה פוליטית, וכעבור קצת יותר משנה זכה איש התנועה מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים. מובארכ נכלא והועמד לדין, ובילה כמה משנותיו האחרונות בכלא.

קצת פחות משנה חלפה לפני שביולי 2013 פעל צבא מצרים בעצמו להחלפת השלטון בתום הפגנות עצומות במדינה – שמספר משתתפיהן נאמד במיליונים והן הוגדרו כגדולות בהיסטוריה של מצרים המודרנית. שר ההגנה עבד אל־פתאח א־סיסי הקציב לנשיא מורסי יומיים להיענות לדרישות המפגינים לערוך רפורמה במדינה. אחרי שדחה מורסי את האולטימטום עצר אותו הצבא, א־סיסי השעה את החוקה, פיזר את הממשלה ומינה נשיא זמני. הצבא דיכא בכוח הפגנות של תומכי האסלאמיסטים, הטיל עוצר בקהיר וכלא את מנהיגי האחים המוסלמים. כעבור מעט יותר מעשרה חודשים נבחר א־סיסי לנשיא, תפקיד שהוא ממלא עד היום.

השורה התחתונה: ההפיכה הראשונה במצרים (2011) זכתה אומנם לגיבוי מדיני בין־לאומי, אך נבעה מהעם ומתנועה חברתית, ולא נעזרה בכוחות חיצוניים כדי להשלים את המלאכה. את המהפכה השנייה (2013) ערך הצבא בתמיכת חלקים גדולים מהעם.

תוניסיה: מקום התחלת האביב הערבי

הראשונה מההפיכות, המרידות והמחאות של "האביב הערבי" בשנת 2010. ההתפרצות העממית בתוניסיה החלה בעקבות צעדו של מוחמד בועזיזי, ירקן שהצית את עצמו למוות אחרי שהשלטונות פינו את הדוכן שלו.

בדצמבר 2010 החלו צעירים רבים במדינה לצאת לרחובות בהזדהות עם בועזיזי ובמחאה נגד יוקר המחיה במדינה, האבטלה והמשבר הכלכלי. המחאות גברו בהיקפן, ובהמשך הורה הנשיא זין אל־עבאדין בן עלי לדכא אותן בכוח. בינואר, עם התעצמות ההפגנות, ברח הנשיא לערב הסעודית. המחאות נמשכו עוד זמן רב, אך באוקטובר 2011 נערכו בחירות דמוקרטיות בתוניסיה, בפעם הראשונה מאז זכתה בעצמאותה.

השורה התחתונה: מחאות עממיות שהתגברו הובילו לבריחת הנשיא ונפילת השלטון.

סוריה: 13 שנה עד הפלת אסד

מלחמת האזרחים במדינה החלה ב־2011 בהפגנות נגד שלטונו הרודני של בשאר אל־אסד. הוא הצליח לדכא את המחאות באלימות רבה, ואף הפגיז ריכוזי אוכלוסייה. התוצאה הייתה התפתחות של המחאות למרידה חמושה של ממש - קצינים מצבא סוריה פרשו והקימו כוח שלטוני חמוש המתנגד למשטר.

המלחמה נמשכה שנים רבות, ושום צד לא הצליח להגיע להכרעה. כשנדמה היה שאסד עומד להפסיד את שלטונו, הוא קיבל סיוע צבאי ממיליציות פרו־איראניות, וחיזבאללה בראשן, וכן עזרה מהרוסים. המורדים נהנו מסיוע בין־לאומי ממדינות המערב, וכן מכמה ממדינות ערב. בסוף שנת 2024 הצליחו המורדים, בגיבוי טורקי, לצאת למתקפת פתע, ובכוח צבאי הכניעו את כוחותיו של אסד בתוך ימים ספורים. כאשר התקדמו לבירה והיה ברור שיכבשו את דמשק, ברח אסד עם משפחתו למוסקבה כדי להציל את חייו.

השורה התחתונה: הפלת השלטון נעשתה באמצעות כוח קרקעי חמוש, בתמיכת גורמים זרים, ובתום שנים רבות של מלחמה.

לוב: נפילתו של קדאפי

המחאות בלוב החלו במסגרת "האביב הערבי" בפברואר 2011, וכעבור יומיים התפתחו לעימותים בין המפגינים לכוחות השיטור גם בערים הגדולות במדינה. ראשי המדינה, ובהם בנו של מועמד אל־קדאפי, סיף אל־אסלאם, איימו להשתמש בצבא כדי לדכא את המחאות. אך המפגינים הצליחו להשתלט על כמה ערים ובהן בנגאזי, לשרוף סמלי שלטון, ולהילחם בממשלה בטריפולי הבירה. טייסים בחיל האוויר שהתבקשו לירות על המפגינים ערקו, וכך גם שרים ואנשי השירות הדיפלומטי.

בכיר בשלטונו של קדאפי הקים ממשלה חלופית, במענה להתעקשותו של הרודן הוותיק להישאר על כס הנשיאות. בעקבות המלחמה שהחלה בין הצדדים החליטה מועצת הביטחון של האו"ם לאכוף סגר אווירי במדינה, ובפועל התערבה לטובת המורדים – שכן הצבא הלובי נהנה באותה עת מעליונות אווירית. בסיוע של כוחות נאט"ו הצליחו המורדים לכבוש עוד ועוד מעוזים במדינה, וממשלות המערב הכירו דווקא בממשלה החלופית כלגיטימית. צו מעצר בין־לאומי פורסם נגד קדאפי.

המורדים הוסיפו לתפוס עוד ועוד שטחים, כולל סירְת, עיר הולדתו של הרודן, ובאוקטובר נלכד קדאפי והוצא להורג בלינץ' בידי קבוצה מקומית. חודש לאחר מכן נלכד בנו, ונעצר עד ששוחרר מהכלא כעבור כמה שנים. המורדים תפסו לאחר מכן את השלטון במדינה.

השורה התחתונה: הפלת השלטון הקודם נעשתה באמצעות מלחמה של כוחות קרקעיים חמושים, בתמיכת גורמים זרים, כולל מועצת הביטחון ונאט"ו.

עיראק: סדאם על חבל התלייה

פיגועי ההתאבדות על מגדלי התאומים בניו־יורק ב־11 בספטמבר 2001 הובילו את הממשל האמריקני לפלוש לעיראק, עקב הטענה כי משטרו של הרודן סדאם חוסיין מסתיר נשק להשמדה המונית בארצו, אשר עלול לסכן את שלום העולם. במרץ 2003 תקפו כוחות הברית שהקימה ארה"ב בעיראק, ובתוך ימים ספורים חיסלו את התנגדות הצבא העיראקי ולכדו רבים מאנשי השלטון. חוסיין עצמו נתפס בדצמבר של אותה שנה, וכעבור קצת יותר משלוש שנים הוציא אותו השלטון החדש להורג בתלייה.

הנשיא ג'ורג' בוש מינה נציג מטעמו לייצוב השלטון בעיראק, והוא הביא להקמת מועצת שלטון זמנית במדינה. בשנה שלאחר מכן הצליחו האמריקנים לקדם את אישורה של חוקה חדשה, ולבסוף להקמת ממשלה עיראקית זמנית. לראשונה הצליחה הממשלה לקיים בחירות לפרלמנט זמני, ולבסוף ייצבה ממשלת קבע בבגדד.

השורה התחתונה: השלטון הופל בידי כוח של קואליציה בין־לאומית חיצונית שהגיעה לעיראק במיוחד למטרה זו.

פגיעה קשה באגו

הסקירה עד כה אינה כוללת את כל ההפיכות שאירעו במזרח התיכון בעשורים האחרונים. היו רבות נוספות וגם ניסיונות לא מוצלחים, ורוחב היריעה אינו מאפשר לעבור על כולן. ממילא, חשוב גם להדגיש שאין בהכרח קשר בין כל מקרה ומקרה, והתנאים לעיתים שונים לחלוטין בכל אירוע ואירוע. ובכל זאת, בהתבוננות לאחור, מה אפשר ללמוד מכל ההפיכות הללו?

העניין הראשון הוא שדרוש גורם או כוח שימלא את החלל שיתגלע במדינה עם הפלת השלטון, וָלא - עשוי להיווצר בה כאוס. איש אינו רוצה לחזור על התסריט של עיראק לפני שהאמריקנים הצליחו להרגיע את השטח, שבמובן מסוים חזר על עצמו גם בסוריה.

חשוב עוד יותר: לשם הפלת השלטון יש צורך ב"מגפיים על הקרקע", כמו שהאמריקנים אוהבים לומר. בלי כוחות קרקעיים שיאחזו בנשק מול חיילי השלטון ושוטריו אי אפשר להפילו, אפילו אם יש תמיכה צבאית זרה. לא מוכרת הפיכה שהצליחה רק בעזרת הפצצות מהאוויר, וישראל מבינה זאת.

נוסף על כך, שיתוף פעולה של חלקים גדולים בעם אינו רק רצוי, אלא כנראה גם הכרחי. נפילתו של מורסי שנה לאחר שעלה לשלטון מעידה שאם יש רוב בעם נגד השליט החדש, ייתכן שהוא לא יוכל לשרוד זמן רב.

יש כמובן עוד לקחים, אבל העיקר הוא הצורך של העם ליזום בעצמו את המהלכים להחלפת השלטון. למעט המקרה בעיראק, תמיד כוחות מבפנים הם שעשו את מה שהיה צריך לעשות. אי אפשר לצפות שגם במקרה של איראן זה יהיה אחרת. לא פלא שזו גם רוח הדברים שאמר ראש המל"ל צחי הנגבי בריאיון לעיתונות השבוע, ואלה המסרים של בנו של השאה לעם האיראני. בלי האיראנים עצמם - המשימה בלתי אפשרית.

מכל מקום, התקיפה באיראן מספקת כעת לישראל הזדמנות שקודם לכן היה קשה ליצור: מצד אחד היא מערערת את כוחות הממשל ואת יכולתו לדכא את האופוזיציה ופעולותיה. מצד שני, זו זריקת עידוד לכוחות המתנגדים לשלטון, הרחבת אי האמון שבין האזרח לממשל, ויצירת תנאים נוחים לפעולה שבסופו של דבר תפיל את השלטון.

חשוב להבין שהמלחמה גם פוגעת קשות באגו של המשטר האיראני. הרי התוכניות העיקריות שטיפח במשך שנים, שהיו כרוכות בהשקעה של ממון ומאמץ רב, ירדו מהר לטמיון – גם הגרעין, גם הטילאות ואפילו ארגוני הפרוקסי. ההשקעה במיזמים אלה על חשבון האזרח הפשוט, שנאנק תחת עול הכלכלה המתמוטטת, תורצה באפשרות שהללו יאפשרו למשטר להפוך למעצמה אזורית. כעת, משהושמדו חלקים ניכרים של התוכניות הללו במהירות, האזרח הקטן נותר בלי כלום. ממילא, הפגיעה גם בסמלי שלטון במלחמה, כגון תחנת הטלוויזיה הממשלתית או מטה המשטרה, מעבירה מסר ברור לאזרח הפשוט שהממשל כבר אינו מי שמכוון את מהלך העניינים.

יש כעת סימנים מעידים על כמה פעולות מתוך איראן שיצאו לדרך נגד השלטון: כך למשל טענה השבוע קבוצת פצחנים שהצליחה להוציא לפועל מבצע סייבר מוצלח נגד הבנקאות המקומית. בד בבד פורסמו סרטונים מרחובות איראן שבהם נראו אזרחים קוראים בגלוי נגד המנהיג חמינאי. בכירים במדינה, כך דווח, ככל הנראה עלו על טיסות שיעדן אינו ידוע ושלא נרשמו באופן רשמי, וברחו מאיראן בלי שאיש יודע לאן. באמצעי התקשורת פורסמו ידיעות על מנשרים שחולקו ברחובות טהרן, וקראו לאזרחים לצאת להתקומם נגד השלטון.

תעודת ביטוח למשטר

מנגד, המלחמה יכולה להטות את דעת הקהל לכיוון ההפוך, לאחד אותו סביב הדגל. רוב האוכלוסייה גם נקלעה להלם ולפאניקה בעקבות ההתראות על פינוי טהרן, ואזרחים רבים באיראן עסוקים בימים אלה בעיקר בניסיון הישרדות.

ישראל, שמבינה זאת היטב, מנסה עד כה לא לפגוע ביעדים שהשמדתם תרע את מצבו של האזרח הקטן, ובהם תשתיות מים, חשמל או כבישים, ואפילו לא תשתיות לייצור נפט וגז. אם אנחנו רוצים להגיע להבנות עם האיראנים בתום המלחמה, עלינו להביא בחשבון שרצוי להימנע ממעשים שינכרו אותם מאיתנו בשל הפגיעה בכל אזרח ואזרח.

הפגיעה בסמלי שלטון במלחמה, כגון תחנת הטלוויזיה הממשלתית או מטה המשטרה, מעבירה מסר ברור לאזרח הפשוט שהממשל כבר אינו זה שמכוון את מהלך העניינים

ישראל צריכה להמשיך להתמקד בתקיפותיה דווקא ב"סמלים" – לחסל בכירים, אפילו מהמגזר האזרחי ולא רק הצבאי, כדי להחליש את משטר האייתוללות, להוסיף לפגוע בסמלי שלטון מהותיים, ולהפחית את היכולת של השלטון לפגוע באזרחים באמצעות תקיפה מכוונת של גופים כגון המשטרה או הבסיג'. עלינו להעמיק את הנזק לתוכנית הגרעין ולבסיסי הצבא האיראניים, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. בירושלים יכולים גם לטפח את כוחות האופוזיציה, כולל את בנו של השאה המודח, ולהכין את הקרקע להקמת שלטון מחודש שאינו קיצוני אסלאמיסטי.

בה בעת, צריך לזכור שגם המשטר האיראני מנסה להילחם באפשרות של התקוממות: הוא הגביל ואף השבית את האינטרנט לזמן מועט, שלח את פעילי המיליציה של הבסיג' לרחובות, והוציא להורג "מרגלים" של המוסד בקול תרועה רמה.

התסריט של התקוממות והפלת המשטר הוא חלום הבלהות של האייתוללות, ומומחים רבים טענו כי תוכנית הגרעין נבנתה בין היתר כתעודת ביטוח לממשל כדי שלא יופל. זהו גם היסוד להניח שטהרן תסכים לוויתורים רבים כדי למנוע את התממשותו, ואולי אפילו תיאות להסכם שיסתום את הגולל על תוכנית הגרעין. יש לכך רמזים בדברים שאמרו כמה מאנשי השלטון בימים האחרונים.

אבל במצב הנוכחי, היחידים שיכולים להסכים לוויתורים כאלה מצד איראן הם ישראל וארה"ב. העליונות המוחלטת של חיל האוויר של ישראל באיראן משמעותה היא שטהרן עצמה אינה יכולה לעצור אותה, וסביר להניח שהיחיד שיוכל לבלום את צה"ל הוא הנשיא טראמפ. הטון שלו, כפי שהשתקף בציוציו בימים האחרונים, לא ממש מרמז על הליכה לכיוון הזה. ממילא, הרוסים כנראה כבר משכו את ידם מהאיראנים, והסינים לא צפויים להתערב צבאית באופן גלוי. במועצת הביטחון הם לא יוכלו להתגבר על וטו אמריקני, ולפחות בינתיים מעצמות כגון צרפת וגרמניה הביעו תמיכה בזכות ההגנה העצמית של ישראל.

השאלה היא מה יקרה לאורך זמן ולאן תיקח ישראל את המערכה הזאת. אסור להיחפז, אבל גם להתמהמה אסור. אם המטרה היא "רק" נטרול האיום של הגרעין והטילים הבליסטיים, הפרוקסי והטרור האזורי, יש לעשות זאת במהירות רבה ככל האפשר, לסיים את העבודה ולחזור הביתה בשלום. אם היעד הוא הפלת המשטר, נוסף על המטרות האחרות, יש לקדם צעדים מעשיים לשם כך. לפחות לפי מה שנשמע בישראל, נראה שלשם מכוונת ההנהגה את מהלך העניינים.

אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי