אין ספק שההתקפה על איראן ראויה לכל שבח. היא מוצדקת מבחינה מוסרית ובין־לאומית, מנצלת בתבונה את הרגע הנדיר שבו חגורת השלוחים של איראן בשפל היסטורי, וביריית הפתיחה שלה השיגה הישגים אסטרטגיים מרשימים מאוד. יכולות ההגנה האיראניות הושמדו, חלק ניכר מיכולותיה ההתקפיות נהרסו, תשתיות רבות הוחרבו, וכמה מאתרי הגרעין נפגעו. ישולב נא המוסד בכל פעולה עתידית של צה"ל, נראה שהוא מעניק ערך מוסף דרמטי.

ועדיין, כפי שאמר בן־גוריון, מלחמה דורשת "חישוב אכזרי וקר". כפי שאסור להתייאש בנקודות משבר, כך לא רצוי להשתכר מאדי מכת הפתיחה המוצלחת, ומוטב לבחון את ההמשך באופן הרציונלי והריאליסטי ביותר.

למלחמה באיראן יש מטרה מרכזית אחת, והיא הרס כל מתקני הגרעין המרכזיים שם. מטרה נוספת, שאפתנית ואסטרטגית יותר, היא חילופי משטר באיראן, שעשויים להשיב אותה לימים שבהם היא לא הייתה שיעית קיצונית, מקדמת אנטישמיות של השמדת ישראל, ואנטי־מערבית באופן מובהק.

כדי לבחון את המטרות, כדאי להתחיל במגבלות הפעולה הצבאית. מרגע שקמו בעולם חילות אוויר, היו מי שטענו שהשתנה אופי המלחמות, משום שהזרוע האסטרטגית החדשה תוכל להכריע מלחמות לבדה, בלי צבא יבשה. שלא במפתיע, חסידי הגישה הזאת היו לרוב אנשי חיל אוויר, כמו הגנרל ג'וליו דואה האיטלקי, יו טרנצ'רד האנגלי, או ויליאם (בילי) מיטשל האמריקני. כדאי לציין שרבים מהמצדדים בתאוריה החדשה סברו שכדי שתצלח עליה לכלול פגיעה ניכרת באוכלוסייה האזרחית.

היסטורית, הגישה הזאת להכרעה לא צלחה, אבל כמו נחום־תקום היא קופצת חזרה מדי פעם, בעיקר בתקופות שבהן הפן הפסיכולוגי של המלחמה מודגש. תומכיה גורסים שהפצצות מדויקות יכולות ליצור אפקט של "הלם ומורא" גדול, ולחולל קריסה נפשית וכניעה של הצד המותקף. אצלנו נבחנה הגישה הזאת במלחמת לבנון השנייה, שבה הרמטכ"ל הגיע מחיל האוויר והמטכ"ל האמין בגישה בכל ליבו; ההפרכה הייתה חד־משמעית.

אין למעט בחשיבותו האסטרטגית של חיל האוויר ובהישגיו באיראן. אבל מכאן ועד הכרעה, ניצחון, חיסול המשטר וכיוצא באלו אמירות שנשענות על האופוריה של מכת הפתיחה, הדרך עוד ארוכה. חיל האוויר פועל בשמי איראן בהצלחה, אבל חשוב שאנחנו נישאר מחוברים לקרקע.

במלחמה כל פרשנות מוטלת בספק, וכל תחזית עלולה להתבדות במהירות. בכל זאת אעז להעריך שאיראן לא תיכנע בשל ההתקפה האווירית, וגם לא יתחוללו בה חילופי משטר מהר כל כך. שני ההישגים האלו דורשים מבצע אחר, הרבה יותר גדול. מלחמה כזו גם תדרוש מעורבות אמריקנית מסיבית, ולפחות בינתיים ארצות הברית מבהירה היטב שהיא אינה מעוניינת בכך.

איראן מצידה משדרת עמימות מכוונת. היא הביעה רצון למשא ומתן, ומנגד היא מאיימת בסגירת מצרי הורמוז ובפרישה מה"אמנה למניעת הפצת נשק גרעיני" (NPT). במובן הזה איראן וטראמפ דומים: הם מפזרים בכוונה מסרים סותרים וזורעים אי־ודאות. גם טראמפ מדבר על פינוי טהרן, אבל אז אומר שהגרעין יושמד לפני שארצות הברית תתערב. דהיינו, מהרובד הגלוי של המעשים וההצהרות, איש אינו יכול להבין מה באמת קורה.

נשוב ליעד המלחמה המרכזי והמוגדר היטב: הרס בלתי הפיך של מתקני הגרעין האיראניים. צריך להביא בחשבון שגם היעד הזה איננו פשוט להשגה. כמה מהמתקנים שנפגעו לא הוחרבו – עדיין – באופן בלתי הפיך. ישנם גם מתקנים, הידוע שבהם בפורדו, שקבורים בעומק עשרות מטרים, כך שאין די באמצעים האוויריים שבידי ישראל  כדי להשמידם.

מצד אחר, ברור לכול, והבהיר זאת היטב גם ראש הממשלה, הן שישראל לא תעצור לפני שתשיג את היעד, הן שהיעד טרם הושג. זו נקודה חשובה, מפני שבכירים במערכת כבר מתחילים לטפטף בתדריכים שהצבא כבר השיג את שנדרש ממנו, וכעת עברנו לשלב המדיני. זה פשוט לא נכון ואף מטריד מאוד, מפני שבשנתיים האחרונות אנו רואים שהאתגר המרכזי של המערכת איננו שלב הפתיחה במלחמה אלא המשכה, ובעיקר ניצול ההצלחה.

זהו אם כן המצב שבו אנו נמצאים: כדי להשמיד את כל מתקני הגרעין, הפעילות הצבאית הנוכחית צריכה להתרחב. האפשרות הטובה ביותר היא הצטרפות אמריקנית למבצע האווירי. רק בידי האמריקנים פצצות־מונחות "מפצחות בונקרים" של כמעט 14 טון (GBU-57A/B), שאותן יכול לשאת רק המפציץ האמריקני החמקן B-2 (ספיריט). הן היחידות שיכולות לפגוע במתקן נוסח פורדו.

במאמץ קטן יחסית, טראמפ יכול לשנות את כל המאזן האזורי ולסייע לעולם כולו להיפטר מפרויקט הגרעין האיראני. לכאורה מעשה מתבקש, שיעזור לא רק לישראל אלא גם לאמריקנים ולבעלות בריתם באזור. ועדיין, לפחות בשעת כתיבת השורות האלו – שהלוואי שהתייתרו בינתיים – השאלה אם טראמפ יורה על מתקפה אווירית באיראן עודנה פתוחה. טראמפ רומז לאפשרות שיתקוף, אבל כבר נתקלנו בפער גדול בין דבריו למעשיו – וגם אויבינו נתקלו בפער הזה – ברוסיה, בעזה ובאיראן. לעת עתה, לציר הרשע יש סיבה לפקפק בהצהרות הלוחמניות של הנשיא.

ובכן, מה יקרה אם הממשל האמריקני ימשיך להסס? ממשלת ישראל תצטרך לקבל החלטה קשה מאין כמותה. היא יכולה וחייבת להשיג את ההרס הרצוי, אבל הפעולות הנדרשות לכך מסוכנות ויקרות הרבה יותר בכל מובן. אין לקנא במחליטים בשעה זו.

נקודה אחרונה שחשוב להדגיש, לאור ניסיוננו במערכת הביטחון בשנים האחרונות: ההחלטה הזאת חייבת לבוא במהירות. שלא כבעזה ובלבנון, במלחמה באיראן מחיר ההיסוס יכול להיות אסטרטגי. אסור בשום פנים ואופן לדשדש באיראן. עלויות המלחמה עצומות, וחשוב מכך, קואליציית הנגד שיכולה להתגבש נגדנו משמעותית פי כמה מבמלחמה נגד חמאס וחיזבאללה. לאיראן בעלות ברית חזקות שלהן מנופים גדולים, ולכן השגת היעד חייבת להיות מהירה וחותכת. אסור להמשיך כאן במנהג החדש של צה"ל והממשלה, ולדבר על פעולות צבאיות במונחים של חודשים ושנים.

ישראל ביססה את עליונותה הצבאית מול איראן, במבצע מרהיב בעל משמעות היסטורית. כעת ההמשך חשוב ומאתגר לא פחות; אסור להוריד רגל מהדוושה, וחייבים להתכנס במהירות לניצחון.