בהיעדר יכולת לגבור על צה"ל בשדה הקרב, חמאס משקיע את משאביו במערכה התודעתית, שבה הוא קוצר הישגים. מאמציו של ארגון הטרור מופנים כעת לניסיונות הכשלה של מנגנון חלוקת המזון החדש ברצועה, שאיננו עובר עוד דרכו. בתחילה ניסו למנוע בפועל מעזתים להגיע אל מרכזי החלוקה הנשלטים בידי חברות אמריקניות, על ידי מחסומים ואיומים. אבל התושבים המשיכו לנהור כדי לקבל מזון, ובמהלך שמונה ימים חולקו שבעה מיליון חבילות. בשלב הבא החל חמאס לבדות תקריות ירי בפלסטינים שמגיעים לקבל סיוע. לדיווחי הכזב הללו יש שתי מטרות: להרתיע תושבים מלהגיע, ולחולל שערורייה תקשורתית. למזלו, הקהילה הבינלאומית מוכנה לאמץ בהתלהבות כל דיווח על טבח ברצועה, אסונות הומניטריים והרעבה המונית, גם כשהמציאות שונה.

אנו נמצאים ברגע קריטי במלחמה. לראשונה ישראל מתחילה לנגוס בעצם קיומו של חמאס כגורם שלטוני ברצועה. תושבי עזה מפרים את הנחיותיו וזורמים בהמוניהם אל מתחמי חלוקת המזון. הם בוזזים חנויות ושווקים ואת מחסני המזון של חמאס וארגונים בינלאומיים, וחמאס אינו מצליח לעצור אותם ולכפות את מרותו. חמולות מקומיות מציעות הגנה חלופית לזו של חמאס. הקמפיין הבינלאומי של חמאס סביב הטבח היומיומי שמתקיים כביכול במתחמי החלוקה, מאותת דווקא על מצוקתו; כך גם הנכונות שלו להיכנס למשא ומתן על עסקת חטופים חלקית נוספת, תוך דרישה לבטל את מנגנון חלוקת המזון. 

חשוב מאוד להפריך במהירות את התקריות המבוימות של חמאס, שכן כישלון ישראלי במערכה ההסברתית עלול לבלום את ההתקדמות המשמעותית ביותר שנעשתה עד כה לקראת מיטוט שלטון חמאס. לחץ בינלאומי מסיבי עשוי לגרום למודל החדש של חלוקת הסיוע לקרוס עוד בטרם נולד. מכשול נוסף הוא המחלוקות הפנימיות בתוך ישראל בנוגע להמשך המערכה, בין הכרעה מוחלטת לעסקת חטופים. חלקים גדולים בממשלה וגם במערכת הביטחון עדיין לא מוכנים להכריע בין מסלול כזה או אחר, והתמרון מתנהל בעצלתיים. ככל שחמאס מתמהמה עם הצעות הסכם שונות ואחרות, הוא מצליח לדחות את סיום המלחמה – בדרך זו או אחרת – ויחד איתה אוזל גם החול בשעון הפוליטי־פנימי בישראל.

העניין הפעם קשה במיוחד מכיוון שצה"ל כבר גייס מספר גדול של חיילי מילואים, שהגיעו בפעם הרביעית והחמישית כי אמרו להם שהפעם זה ברצינות, הולכים עד הסוף ומביאים ניצחון מלא ומהיר. ככל שהניצחון הזה מתעכב, כך יהיה קשה יותר להביא אותם בפעם הבאה. על אלה יש להוסיף שלל אתגרים חיצוניים, גדולים וחשובים אף יותר, כמו האתגר האיראני, שגם בהם יש לטפל. לממשל האמריקני, גם לממשל אוהד, יש לוח זמנים משלו, וגם הוא לא ימתין עוד זמן רב. ישראל עלולה גם למצוא את עצמה בקרוב במערכת בחירות, שתנטרל הרבה מהיכולת המוגבלת ממילא של הממשלה לפעול. מה שלא יקרה בהקדם, אולי לא יקרה בכלל.

חמאס מבין היטב את משמעותו של מודל החלוקה החדש. הוצאת הסיוע מידיו היא מהלך שובר שוויון. הסיוע ההומניטרי הוא הגורם הראשון והעיקרי לשימור כוחו של חמאס לאורך המלחמה. על פי הערכות, עוד לפני עסקת החטופים השנייה הצליח חמאס לשים את ידו על קרוב למיליארד דולר, בעקבות השימוש שעשה בסיוע ההומניטרי בכמה דרכים: גניבת הסיוע ושימוש בו לצרכיו; גניבת הסיוע ומכירתו לאוכלוסייה העזתית במחירים מופקעים; גביית דמי חסות על משאיות שלא נגנבו על ידו; שימוש במנגנון הסיוע כדי להבריח לרצועה סחורות אסורות כמו סיגריות ומכירתן במחירים מופקעים מאוד. חמאס הפך לגורם היחיד ברצועה שיכול לשלם משכורות, ועל כן מעולם לא חסרו לו בני 16־18 ברצועה שמוכנים להתגייס לשורותיו.

כל זה היה ידוע וברור לצמרת הישראלית לכל אורך המלחמה. הממשל הקודם בארה"ב לחץ ואיים באמברגו נשק אם לא ייכנסו כמויות גדלות והולכות של סיוע לרצועה, אבל הוא לא באמת עסק בשאלה איך יחולק הסיוע הזה. בפועל, משאיות נבדקו בשטח ישראל ואז נכנסו לרצועה ללא כל שליטה על המרחש איתן מרגע זה ואילך. מחבלי חמאס השתלטו בקלות על משאיות והשתמשו בהן לצורכיהם. צה"ל ראה וידע, במשרד הביטחון הכירו והבינו. כל זה מעלה את השאלה המתבקשת: אם מטרת המלחמה הייתה ונשארה מיגור שלטון חמאס, מדוע נדרשו שנה וחצי כדי לחולל שינוי באופן חלוקת הסיוע ההומניטרי, שבפועל השאיר את חמאס כגורם שלטוני ברצועה?

כשהצבא לא רוצה

תא"ל במיל' ארז וינר, חוקר במכון ירושלים ששירת עד לאחרונה במילואים כמפקד צוות התכנון האופרטיבי בפיקוד הדרום, טוען שהתוכנית הזו בדיוק קיימת כבר יותר משנה, אך נבלמה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון הקודמים. "במקרה שיש ארגון טרור ששולט באוכלוסייה, הפתרון הוא ממשל צבאי", אומר וינר. "לא רק בישראל, בכל מקום בעולם. אתה כובש את השטח, מטהר אותו, מפריד בין האוכלוסייה ובין הטרור, ומטפל בטרור. כך עשה צה"ל בהצלחה אחרי חומת מגן. אבל פה הייתה בעיה – הרמטכ"ל ושר הביטחון הקודמים לא היו מוכנים לשמוע על ממשל צבאי. חיפשנו חלופות, דברים שעשו במקומות אחרים בעולם, והגענו לפתרון של שימוש בחברות אבטחה חיצוניות לחלוקת הסיוע. כך פעלו האמריקאים בעיראק, כך פועלים כוחות או"ם באפריקה ובמקומות אחרים, כדי למנוע את החיכוך הישיר בין החייל והאוכלוסייה המקומית. אבל גם לרעיון הזה הייתה התנגדות גורפת: הפרקליטות הצבאית הסבירה שיש בעיות חוקיות, במתפ"ש טענו שהארגונים הבינלאומיים לא ישתפו פעולה, במנהלת החטופים טענו שזה יגרום למצב קשה עבור החטופים, והרמטכ"ל ושר הביטחון הקודמים טענו שזה לא יעבוד ושזה יסבך את ישראל עוד יותר".

גלנט מנסה לטעון כעת שהמנגנון הנוכחי הוא למעשה הצעה שלו, אבל בזמן אמת צייץ ש"הדיון שיעסוק ב'חלוקת המזון לתושבי עזה בידי חברות פרטיות באבטחת צה"ל' הוא מכבסת מילים לתחילתו של ממשל צבאי". המחסום האמיתי היה ונשאר שאלת הממשל הצבאי. הוא והרצי הלוי התנגדו לעצם העיסוק בחלוקת מזון רק בשל החשש שהדבר עלול להוביל לממשל צבאי. גם היום טוען גלנט כי "רק הצמחת גורם אחר שאינו חמאס ואינו ישראל, תאפשר לנו להשלים את מטרות המלחמה".

בישראל, כשהצבא לא מעוניין לעשות משהו, לא באמת אפשר להכריח אותו – גם אם באופן פורמלי הוא כפוף לדרג המדיני. הרמטכ"ל מציג לרוב בקבינט מצגת אחת, ובה אפשרות אחת ויחידה להמשך הפעולה. הקבינט יכול לאשר או לאשר אותה, אין עוד אפשרויות. אין גורמים ביטחוניים אחרים שמציגים אפשרויות נוספות. גם כאשר בתוך צה"ל נשמעים קולות אחרים, אם הרמטכ"ל לא רוצה הוא לא יציף אותם. במקרה שהדרג המדיני ידרוש לבדוק את האפשרות הזו, הרמטכ"ל לא יסרב חלילה אבל הוא ידע להערים קשיים. למשל, לדרוש חמש אוגדות שישבו באורח קבע בעזה (אין כאלה), לדרוש עשרות מיליארדי שקלים כדי לבצע את התוכנית, ואפילו להציג חוות דעת שהדבר יגרום לעלייה ביוקר המחיה של הציבור בישראל (שלא תפקידו לעסוק בכך). בצוק איתן, התנהלות כזו גרמה לממשלה להירתע מכניסה קרקעית נרחבת לעזה. סביר להניח שמצגות דומות חוללו השפעה זהה בנקודות חיכוך אחרות.

השינוי האמיתי אירע רק כאשר שר הביטחון התחלף, אומר וינר. "בימים הבודדים שהתוכנית הזו מופעלת, נראה שזה גורם לשבירת מחסום הפחד אצל האוכלוסייה מול חמאס. ככל שמחסום הפחד יישבר, נראה ארגונים וחמולות שיקומו נגד חמאס. זה עובד, אבל זה עדיין בחבלי לידה. לצערי זה לא מנוהל כמו שצריך. כרגע זה המאמץ הכי גדול שאנחנו מפעילים. חמאס ביים פייק־טבח, לקח לצה"ל חמש שעות להוציא תגובה ראשונית, ועשר שעות להפריך את הסיפור עם סרטון. צריך לפעול הרבה יותר מהר".

ב־8 בנובמבר 2023, חודש אחרי פרוץ המלחמה, פניתי אל מאיר בן־שבת, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, ושאלתי אותו על התוכניות ליום שאחרי המלחמה בעזה. "אני מסופק אם כשארה״ב ובעלות בריתה יצאו ל'מלחמת השמדה' בדאעש, הם ישבו לשרטט תחילה את היום שאחרי", אמר לי אז בן־שבת. "לא צריך להירתע מכאוס וריק שלטוני. זה שלב חיוני בתהליך החלפה כוחנית של שלטון שנטוע עמוק בכל מערכות החיים. במהלכו יש לצפות ללחצים כבדים על ישראל בסוגיות הומניטריות. אסור לנו למצמץ, בעיית עזה אינה בעייתנו".

כבר מהיום הראשון של המערכה היו כאלה שדרשו דיון ב"יום שאחרי", בהם בכירי הממסד הביטחוני, כלומר שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי ואחרים. גם אחרי 7 באוקטובר, כשהיה ברור שישראל תידרש למלחמה חסרת תקדים בעזה, "היום שאחרי" היה שם קוד לשאלה למי מעבירים את השלטון ברצועה כדי שאנחנו לא נצטרך למשול בה, אפילו לא באופן זמני. שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירים אחרים במערכת לא רצו לשלוט ברצועה, גם לא באופן זמני, תוך התעלמות מתורות לחימה אוניברסליות. לאמיתו של דבר, לא קיימת אפשרות להעביר את השלטון ברצועת עזה בלי לעבור דרך שלב הכרחי של כאוס ושלטון צבאי ישראלי.

כשמדובר בארגון טרור ששלט ברצועה ללא מצרים בשני עשורים ושמוטמע באוכלוסייה באופן עמוק, המחשבה שאפשר לבצע העברת שלטון מסודרת כאילו מדובר בניצחון מפלגתי אחרי בחירות דמוקרטיות, היא מופרכת מיסודה. סכסוכים מדממים בני 120 שנה אינם נפתרים על ידי העברת בעלות, גם אם צה"ל מאוד לא רוצה להיכנס ל"בוץ העזתי". שום שלטון לא יוכל להתקיים בעזה לפני שמפרקים את חמאס ומכריעים אותו באופן ברור. התהליך הזה עובר דרך שלב שבו במשך תקופה מסוימת אין כל שלטון ברצועה.

כאוס אינו בהכרח סיבה לחשש, לעיתים הוא תוכנית עבודה. כאוס גורם לאובדן האמון של הציבור בשלטון ומייצר אפשרויות חדשות. לתושבי עזה יכול להיות יותר מפתרון אחד. ייתכן שחלק מהאוכלוסייה יצאו במסגרת עידוד הגירה כזה או אחר, חלק יישלטו על ידי חמולה מקומית, חלק יישארו אולי בכיסים שיישלטו לאורך זמן על ידי צה"ל. כל אלה מממשים את מטרת המלחמה של "הסרת חמאס כגורם שלטוני" ברצועה. מה שקורה עכשיו ברצועה הוא התחלה של כאוס, בדיוק מה שחמאס חושש ממנו.

מבוגר אחראי

סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר שנפטר השבוע בגיל 81, מילא תפקיד מרכזי בשני צמתים חשובים של הכלכלה הישראלית. תחילה הוא היה אחד ממנסחי התוכנית ששינתה את הכלכלה הישראלית ולמעשה הצילה אותה מפשיטת רגל. בהמשך הוא התפרסם דווקא בשל צעדים שמדינת ישראל לא נקטה אותם, וטוב שכך.

השנה הייתה 1985, ומדינת ישראל נקלעה לסחרור אינפלציוני קשה במיוחד. האינפלציה זינקה ליותר מ־400%, הגירעון הממשלתי היה גבוה, ומטבע החוץ בישראל הלך והידלדל. מדינת ישראל התקשתה לעמוד בהחזרי ההלוואות שלה, והאינפלציה הלכה וגדלה מדי יום. ראש ממשלת האחדות היה אז שמעון פרס. תחילה הוא ניסה לפתור את הבעיה בדרכים הישנות ולהגיע לפתרונות חלקיים בהסכמת ההסתדרות והתעשיינים. אחר כך פנה לאמריקנים בבקשת סיוע. אלה סירבו להעניק מתנות חינם, וכרכו את הסיוע בביצוע רפורמות מבניות הכרחיות. לשם כך הם שלחו ארצה שני פרופסורים לכלכלה, שיסייעו לממשלה לבנות תוכנית כלכלית ולצאת מהבוץ. את הרברט שטיין, כלכלן ותיק ומוכר, ליווה כלכלן צעיר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, בשם סטנלי פישר.

שטיין ופישר הניחו על השולחן מסמך בן עשר נקודות, צעדים שמדינת ישראל צריכה לנקוט לדבריהם כדי לבלום את המשבר ולשקם את הכלכלה. המסמך הזה היה הבסיס לתוכנית הייצוב הכלכלית ששינתה את פני הכלכלה הישראלית: תקציב הממשלה קוצץ דרמטית, בוטלו סדרה של סוביסידיות ממשלתיות, השקל הפך לשקל חדש, חוק חדש אסר על הממשלה ללוות כסף מבנק ישראל, והממשלה הגבילה את יכולת ההוצאה שלה. אי אפשר לדמיין את הכלכלה הישראלית כיום בלי התוכנית ההיא.

סטנלי פישר הפך לכלכלן בעל שם עולמי, וב־2005 הציעה לו ממשלת ישראל להפוך לנגיד בנק ישראל. פישר עלה ארצה, התעקש לדבר בישיבות הבנק בעברית בלבד, ונחשב למבוגר האחראי של הכלכלה הישראלית. ב־2008, כשהמשבר הפיננסי הכה גלים ברחבי העולם, פישר היה אחד האנשים המרכזיים על הגה הכלכלה הישראלית.

שנים לאחר מכן אמר פישר כי "הכותרות בעיתונות הישראלית היו שחורות יותר מאלה שבניו־יורק טיימס". שרי האוצר באותה תקופה, רוני בר־און ואחריו יובל שטייניץ, סיפרו על לחצים אדירים שהופעלו עליהם כדי "לעשות משהו", שמשמעו תמיד להזרים כספים לכלכלה. אבל איכשהו הפוליטיקאים הצליחו לעמוד בפרץ וסירבו להזרים כספים לכלכלה. פישר נחשב לאחד האנשים שהובילו את ישראל דרך המשבר, בזכות יכולתו להימנע מפאניקה ולנהוג במתינות ואחריות. ב־2009, כשהמשבר עדיין השפיע על העולם כולו, ישראל כבר יכלה להכריז שהוא מאחוריה, ופישר החל להעלות בחזרה את הריבית. קשה לדמיין היום פוליטיקאים שהיו עומדים כך בפרץ, וגם אנשי מקצוע עם שיעור קומה כזה.