בהשבת הארכיון של אלי כהן מסתתר סיפור גדול עוד יותר

אחד המחזות המרגשים של השבוע היה תמונתה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, יושבת במשרד ראש הממשלה, מימינה בנימין נתניהו ומשמאלה ראש המוסד, בוחנת תמונות ומסמכים מתוך הארכיון הסורי הלאומי שהגיעו לאחרונה לישראל בדרך לא דרך. בהודעה שפרסם המוסד לרגל האירוע נאמר כי "במבצע חשאי ומורכב של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, בשיתוף פעולה עם שירות עמית אסטרטגי, הובא לישראל הארכיון הסורי הרשמי של אלי כהן ז"ל, ובו אלפי ממצאים אשר הוחזקו בידי כוחות הביטחון הסורי באופן ממודר ביותר במשך עשרות שנים".

אלי כהן, מגדולי הלוחמים שקמו למוסד, פעל בסוריה בשנות השישים, ובמסווה של איש עסקים השכיל להתיידד עם הצמרת הפוליטית, הצבאית והכלכלית במדינה. יכולתו לחדור לעומק האליטה הסורית סייעה לצה"ל ולמדינת ישראל לקבל החלטות צבאיות קריטיות מול האיומים הקיומיים שהציב כלפינו השלטון הסורי, בשיתוף מדינות ערב. לאחר שנחשף ונתפס, נערך לו משפט והוא הוצא להורג בתלייה במרכז דמשק ב־18 במאי 1965. לאורך השנים סירבה סוריה להחזיר את גופתו, ודחתה על הסף את מאמצי התיווך האדירים שהושקעו בעניין.

כיצד הגיע ארכיונו הסורי של אלי כהן לידי המוסד? כצפוי, הפרטים הללו נותרו באפלה. דובר ראש הממשלה עומר דוסטרי דחה השבוע כל בקשה למידע נוסף. אבל אפשר אולי ללמוד משהו מן העיתוי שבו העסק החל כנראה להתבשל. מנכ"ל מוזיאון אלי כהן בהרצליה, פרנקו גונן, לשעבר קצין תותחנים ראשי, סיפר השבוע שנדיה רצתה לערוך כבר לפני חודשיים אירוע זיכרון מיוחד במלאת 60 שנה להוצאתו להורג. אבל ראש המוסד דדי ברנע ביקש ממנה להמתין עוד מעט. התאריך הגיע השבוע, 18 במאי.

קשה להאמין, אבל בשנה שעברה מלאו מאה שנים להולדתו של אלי כהן; נדיה עצמה כבר נושקת לתשעים. אבל כפי שאפשר היה לשמוע ולראות השבוע היא חדה, צלולה ומרשימה. הסרטון שלה מלשכת רה"מ העלה בי זיכרון נושן. כילדה היה לי תחביב – לצייר על קומקומים ישנים, אלה השורקים, מפעם. יום אחד, סמוך לבית הוריי ברמת־גן, נפתחה חנות לכלי בית, ומי שניצחה על הממלכה הייתה לא אחרת מאשר נדיה, שכבר אז הייתה סוג של אצולה מקומית עם טאץ' אומנותי. בנדיבותה היא הסכימה להציג בחנותה עבודות מצוירות של ילדה חובבת קומקומים.

רק לפני חודשים ספורים קשה היה לדמיין את התמורות שיחוללו את שרשרת האירועים שיביאו לתבוסת חיזבאללה ולמיטוט שלטונו של בשאר אל־אסד, וייצרו את התנאים שיאפשרו, אחרי כל השנים האלה, להביא את ארכיון אלי כהן לישראל. הארכיון, על פי פרסומים, היה שמור היטב בבניין ממשלתי. הוא מכיל יותר מ־2,500 פריטים. מעבר לתמונות ומסמכים רשמיים הוא כולל גם חפצים אישיים ובהם דרכונו של כהן, צוואתו, מכתב הפרידה מנדיה והמפתח לדירתו בדמשק. שלשום אמרה נדיה בגל"צ שהייתה רוצה לקבל בחזרה את הטבעת שלו, וסיפרה כי הבהירה לנתניהו וברנע שהיא מצפה לרגע שבו יעלו את עצמותיו ארצה.

אלא שמקום קבורתו של אלי היה אחד הסודות השמורים ביותר של משטר אסד, וגם עכשיו הוא בגדר תעלומה. בחודשים שחלפו מאז נפילת משטר אסד התעופפו לא מעט ספקולציות בנוגע לשאלה היכן קבורות עצמותיו. האם, על פי הדיווחים באל־ערבייה, הן במחנה הפליטים אל־ירמוכּ, שבו נמצאו שרידיהם של נופלי קרב סולטן־יעקוב, זכריה באומל וצבי פלדמן? או שמא הן כבר לא מצויות במקום שבו הן הוטמנו בהתחלה? נשמע הזוי, אבל ההערכה היא שעצמותיו של המרגל הישראלי הועברו ממקום למקום יותר מפעם אחת. בחודש שעבר נפרץ בית הקברות היהודי בדמשק ונחפר חלק הצמוד לקברו של הרב ויטאל. אחת ההערכות הייתה שאולי מדובר במבצע לאיתור עצמותיו של אלי כהן. השלטונות החדשים בדמשק הבטיחו לחקור, וגם אספו את כל המצלמות באזור בניסיון להגיע לחקר האמת. נכון לעכשיו, התעלומה עומדת בעינה.

חיזור גורלי

אם לחזור להודעה מטעם המוסד, החלק המעניין בה הוא הטרמינולוגיה. בעיקר המילים שלפיהן הארכיון הגיע בשיתוף פעולה עם "שירות עמית אסטרטגי". מה משמעותו של צירוף המילים המסתורי, שמבקש לתת קרדיט ובה בעת להסתיר? זה לא ביטוי שהשתמשו בו אי־פעם כדי לתאר את שירותי הביון הרוסיים, בוודאי לא את ה־CIA האמריקני.

לעיתון הלבנוני "אל־אחבאר", המזוהה עם חיזבאללה, הייתה השבוע תיאוריה מעניינת. לשיטתו מדובר ב־MIT, שירות הביון הטורקי. אולי, אבל בהתחשב בתחרות האלימה שפרצה בין ישראל לטורקיה על אזורי השפעה בסוריה החדשה, האופציה הזו נראית חלשה. מדוע שדווקא הטורקים יסייעו בהעברת הארכיון של המרגל שהפך למיתוס ישראלי, ועוד בשעה שארדואן יורק אש וגופרית על ישראל על רקע המלחמה בעזה? סביר יותר להעריך שהשופר של חיזבאללה חיפש דרך נוספת להכפיש את א־שרע ופטרוניו הטורקים, בטענה של שיתוף פעולה בזוי עם הציונים. מאידך גיסא, במציאות החדשה עדיף אולי שלא לשלול את האפשרות הזו. מה גם שלאחרונה נערכו מגעים בין ישראל לטורקיה בבאקו, בחסות אזרבייג'ן. אם כי המגעים הללו קשורים בעיקר לשיחות הסדרה בין ישראל לטורקיה, בדומה להסכם שהתקיים בין ישראל לרוסיה בסוגיית סוריה בעידן בשאר.

אם נניח לרגע את הטורקים בצד, האם הביטוי "שירות עמית אסטרטגי" עשוי לתאר גם שירות ביון מזרח־תיכוני, סעודי או אמירתי למשל? בשני המקרים מדובר במדינות ערביות שחותרות לבסס את השפעתן בסוריה מול החדירה הטורקית־קטארית, ויש להן אינטרס מובהק לקדם דיאלוג אסטרטגי בין ישראל לסוריה החדשה. אלו גם שתי המדינות ששליט סוריה החדש זכה להתקבל בהן עד כה באופן רשמי. אבו־דאבי אירחה את א־שרע כבר לפני שישה שבועות, ב־13 באפריל, ואילו בשבוע שעבר זכה א־שרע להתקבל בארמון בריאד וללחוץ את ידו של דונלד טראמפ, שבאותה הזדמנות גם הודיע על הסרת הסנקציות מעל סוריה.

מן הזווית הזו אפשר לבחון את העברת ארכיון אלי כהן במונחים של מהלך חיזור דיפלומטי, כזה שנועד לקדם דיאלוג אסטרטגי בין ישראל לסוריה החדשה. ואכן, זו הייתה אחת ההנחות המובילות השבוע. אך האם היה זה א־שרע שיזם את המהלך, או שאולי מישהו באבו־דאבי לחש על אוזנו? סוכנות הידיעות רויטרס ציטטה מקורות שלפיהם הארכיון והחפצים של אלי כהן הוצעו לישראל כמחווה על ידי שליט סוריה עצמו, בניסיון להרגיע את ישראל לאחר שתפסה שטחים באזור החיץ בין המדינות, החלה לנהל דיאלוג עם הדרוזים מעל ראשו של המשטר החדש, וכמובן מפציצה באופן שיטתי את מה שנותר מנכסי הצבא הסורי.

בהנחה שזוהי המוטיבציה העיקרית, מי הוא אפוא הצינור המקשר בין ישראל לא־שרע? עם קצת הנדסה לאחור של מקורות גלויים, מתקבלת תשובה מורכבת משלושה חלקים: החלק הראשון התרחש ב־13 באפריל, כאשר א־שרע הגיע לביקור באבו־דאבי ונפגש עם שליט האמירויות. החלק השני הגיע באמצעות דיווח בסוכנות רויטרס ב־7 במאי, שלפיו איחוד האמירויות פתחה ערוץ שיחות חשאי בין ישראל לסוריה. המגעים העקיפים בין הצדדים, על פי הדיווח, "מתמקדים בנושאי ביטחון, מודיעין ובניית אמון בין שתי המדינות". בדיעבד, על רקע העברת הארכיון, הדיבור על "בניית יחסי אמון" נשמע מעניין במיוחד.

ואז, ב־11 במאי, פורסם דיווח של סוכנות הידיעות הסורית א־סאנא, שלפיו א־שרע ושייח' זאיד קיימו שיחה טלפונית שבה שליט סוריה החדש "הדגיש את חשיבות התיאום המתמשך בין סוריה לאיחוד האמירויות, שיבח את תמיכתה של אבו־דאבי בריבונותה ובשלמותה הטריטוריאלית של סוריה ואת תפקידה בקידום היציבות האזורית נוכח האתגרים הגוברים". זהו טקסט שכל מילה בו מתכתבת עם קריאה סורית לחסות אמירתית מול פעילותה של ישראל בדרום סוריה. אגב, אלה לא היו בהכרח המגעים היחידים בין ישראל לסוריה. בחודשים האחרונים היו דיווחים על מפגשים בין בכירים במערכת הביטחון הישראלית עם נציגים של א־שרע באזור קוניטרה.

החלק השלישי הגיע השבוע, לאחר המפגש של נדיה כהן עם ראש הממשלה וראש המוסד, שבו נחשפה הבאת הארכיון. יומיים לאחר מכן, ב־20 במאי, פרסמה רויטרס את הפינאלה שלה לגרסה בהמשכים שהחלה ב־13 באפריל. על פי הגרסה הזו, המסתמכת על מקור ביטחוני סורי שתואר כ"יועץ לנשיא א־שרע, המכיר את שיחות הרקע שקדמו להעברת הארכיון", אנשיו של א־שרע הם שאיתרו את הארכיון והבינו את חשיבותו לישראל. בהמשך, בתיווך אמירתי, אישר א־שרע את העברת הארכיון לישראל, תחילה בניסיון לפוגג את המתח עם ישראל, ובהמשך כמחווה כלפי טראמפ. לכאורה המחווה הזו הוכיחה את עצמה כאשר א־שרע הוזמן לארמון בריאד בשבוע שעבר, לחץ ידיים עם מוחמד בן־סלמאן וטראמפ, וקיבל מתנה גדולה: הסרת הסנקציות מארצו. האירוע הזה יעזור לא־שרע בימים ובשבועות הקרובים, אף שמזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו העריך השבוע כי סוריה ניצבת על פרשת דרכים. מול ההזדמנות שבהסרת הסנקציות, אמר רוביו, סוריה נמצאת "מרחק שבועות ספורים מקריסה כוללת ומלחמת אזרחים אפית".

וכך, שישים שנה אחרי מותו, אלי כהן, גדול לוחמי המוסד, שולח ד"ש מהעבר, ובאמצעות הארכיון שלו מוביל מהלך ששב ומשנה את פני המזרח התיכון.