בחודשים האחרונים אנו עדים למסע השתקה מביש שבו אמירת אמת, הצגת עובדות יבשות והצפת מציאות אנושית כואבת מתויגות באופן מעוות ומרושע כגזענות. דוגמה זועקת לכך התרחשה כאשר העיתונאית אילה חסון העזה לפתוח את הפה בראיון ברדיו ולתאר את המציאות הזוועתית שבה נשים חסרות מעמד מובאות מרצועת עזה ומחברון ונקלעות למערכות נישואים פוליגמיים דורסניים בנגב. בתגובה להצפת האמת הזו, הושעתה חסון על ידי התאגיד. השתקה זו מובילה אותנו לשאלה נוקבת: ממתי להגיד את האמת והעובדות שתפקידו היחיד של העיתונאי בדמוקרטיות הוא לזעוק אותן הפך לפשע או לגזענות?
סטודנטיות בדואיות. | צילום: מכללת קיי
המחנה המבקש להשתיק את קולות הימין המרימים את דגל המאבק בפוליגמיה עושה זאת תוך גימוד מכוון של הבעיה ומחיקת סבלן של הקורבנות האמיתיות. בביקורת המעקב של מבקר המדינה לשנת 2026 על חוסר המשילות בנגב נמצא כי בשנים 2016 עד 2021 חל גידול של כ-2,256 נשים בתאים משפחתיים פוליגמיים המהווים עלייה של 16 אחוזים, וכי מתוך 16,256 נשים הנשואות לגברים פוליגמיים, ישנן 2,423 נשים מהרשות הפלסטינית. מאז דו"ח פלמור המצב רק החמיר, בפרט ביישובים בלתי מוסדרים שבהם הפוליגמיה משתוללת באכזריות. היטיבה לנסח זאת ראויה אבורביעה, פעילה חברתית ופמיניסטית ישראלית ממוצא בדואי ממכללת ספיר, שקבעה כי ה"נישואים" הם לעיתים קרובות מכבסת מילים המעלימה סחר בנשים, והדבר נכון במיוחד במקרה של קטינות או נשים חסרות מעמד המובאות כנשים נוספות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מה שמקומם ומזעזע עוד יותר הוא שאפילו בלב המנגנון העיתונאי השמאלי מתפרסמות ההוכחות המדויקות לטענותיה של חסון, אך הציבור מעדיף לעצום עיניים. במאמר שפורסם בעיתון הארץ מאפריל 2026 שכותרתו "בגיל 13 היא הפכה לאישה שלישית" מתארת הכותבת עדן סולומון בדיוק את אותה המציאות שחסון זעקה לגביה ברדיו. סולומון מביאה את סיפורן הקשה של נשים ונערות ערביות מהשטחים המובאות לישראל כדי לשמש כנשים שניות בנישואים פוליגמיים, תוך סחר בבני אדם, מכירתן תמורת סכומי כסף פעוטים, וניצול ציני ומרושע של היעדר מעמדן החוקי והאזרחי. המקרים הללו מתארים בדיוק נמרץ את מה שחסון הוקעה בגינו: מציאות שבה נשים אלו חוות התעללות פיזית, מינית, מילולית ורגשית קשה מנשוא מצד בעליהן, המשתמשים בשליטה מלאה ובאיומי הרחקה מילדיהן כדי לשמור עליהן חסרות אונים לחלוטין.
גם דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית לשנת 2025 מחזק תמונה מטרידה זו וקובע כי סוחרי בני אדם מנצלים צינית נשים ונערות מהשטחים המובאות להינשא לגברים מבוגרים בכוח, תוך חשיפתן לסחר במין ולעבודה בכפייה. לטעמי החלק הכי גרוע בהשתקת קולה של חסון הוא שתופעת האלימות המזוויעה כנגד נשים בדואיות במשפחות פוליגמיות ידועה לכולם כבר מעל לעשרים שנה, אך קשר השתיקה הרועם מונע מהציבור להכיר את הזוועה. במחקר משנת 2002 של אליאן אל-קרנאווי ורחל לב-ויסל נמצא כי שיעורי ועוצמת האלימות כלפי נשים היו גבוהים באופן משמעותי בקרב נשים החיות במשפחות פוליגמיות, ונתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2006 מראים כי הן אינן מעזות לדווח לרשויות בשל החשש הממוסד מגירושים ומאובדן הילדים.
בדואים בנגב | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
במקום להדהד את מה שחסון תיארה ולטפל בבעיה, בוחרים להשתיק וכך בדיוק מנגנוני האכיפה קורסים. בדו"ח המבקר משנת 2026 מצוין בזלזול מערכתי כי על אף הקמת מחלק הפוליגמיה הוגשו שלושה כתבי אישום בלבד מתוך 113 תיקים בשנים 2022 עד 2024, ובשנת 2024 לא הוגש אף כתב אישום. משטרת ישראל סובלת מסירוב מתמשך להקצאת תקנים, ותיקים רבים נזנחים ונסגרים בגלל התיישנות.
מי שמשלם את המחיר הכבד והנורא מכל על השתקת קולות כמו של אילה חסון ועל גמגום הממסד מול תופעות אלו הן אך ורק הנשים הבדואיות השקופות, החיות תחת טרור מבית, סובלות מאלימות בלתי נתפסת, ומופקרות בשם מאבק פוליטי שמטאטא את האמת מתחת לשטיח.
עוד כתבות בנושא
