מה יקרה כשהחרדים יהוו נתח מרכזי יותר מאוכלוסיית מדינת ישראל? זו אינה שאלה תיאורטית: בשנת 2050 אחד מכל ארבעה ישראלים יהיה חרדי.

במקביל, המודל הכלכלי של הציבור החרדי במתכונתו הנוכחית אינו בר־קיום לאורך זמן. הוא נשען על משאבי המדינה ועל אזרחים אחרים שנושאים בנטל - החל מביטחון, דרך כלכלה ועד לענפי משק שלמים. לקראת הבחירות השאלה הזו נעשית דחופה מתמיד.

כשח"כ יצחק פינדרוס נשאל בעבר על האתגרים שיבואו עם צמיחת האוכלוסייה החרדית בהסכת "על המשמעות" של תמיר דורטל, הוא הציע להביט כבר היום בירושלים – שלמרות שמתגורר בה ציבור חרדי גדול, היא עיר "משגשגת". זו אומנם דוגמה בעייתית, שכן עיריית ירושלים נסמכת על מענקי עתק מהמדינה, אבל ההצעה עצמה מצוינת. אם רוצים לנבא את עתיד המדינה, כדאי להביט ברשויות החרדיות.

הערים החרדיות מובילות את רשימת הערים העניות ביותר בישראל: ירושלים, בית־שמש ובני־ברק מככבות בשלישייה הפותחת של הערים הגדולות, ולצידן בהמשך הרשימה מודיעין־עילית, ביתר־עילית ורכסים.

לא מדובר במצב סטטי, אלא בהידרדרות מתמשכת. הרשויות שחוו את הירידה הגדולה ביותר בדירוג החברתי־כלכלי בעשורים האחרונים הן ביתר־עילית, מודיעין־עילית, בית־שמש, ירושלים וערד, שבה הציבור החרדי גדל במהירות. בכל המקרים הללו הראשונים לשלם את המחיר הם התושבים החרדים עצמם.

אך עוני הוא רק חלק מהסיפור. קחו למשל את בני־ברק: אומנם תושביה עניים, אבל העירייה עצמה עתירת הכנסות משטחי מסחר (בעיקר בגבול רמת־גן) ומתמיכות המדינה. ולמרות זאת, ביקור קצר בשטח חושף רחובות מוצפים מי ביוב, חולדות והררי אשפה, ומשרד הפנים התריע על גירעון של עשרות מיליוני שקלים בקופות העיר. נציג האופוזיציה היחיד במועצת העיר, חבר הליכוד יעקב וידר, חושף כבר שנים ניהול לא תקין, מפגעי תברואה, משכורות עתק לבכירים, טיסות במימון ציבורי ותקציבי אירוח בלתי נתפסים.

תחקיר של כאן 11 חשף בעבר הקצאות כספים לגופים פיקטיביים לכאורה, ורק לאחרונה בשעת חירום התברר כי מקלטים בעיר הוסבו לבתי כנסת ולמשרדי עמותות, ולא היו זמינים לתושבים שביקשו להתמגן מפני הטילים הבליסטיים שנורו מאיראן.

התופעה הזו אינה ייחודית לבני־ברק. באלעד נחשפו חשדות לחריגות בנייה, לפלישה לשטחים ציבוריים ולניגודי עניינים במכרזים. בבית־שמש קרקע שיועדה למוסדות חינוך הפכה בפועל למתחמי מגורים ומסחר ללא היתר כחוק.

גם במוסדות החינוך החרדיים עולה תמונה דומה - החל מהלנת כספי פנסיה של מורות, דרך אפליה עדתית ממוסדת בקבלה לסמינרים, ועד הזרמת תקציבי חינוך לתעמולת בחירות. מעבר למודל הכלכלי שמתמרץ חיי עוני, גופים חרדיים רבים נחשפים שוב ושוב בהתנהלות כושלת ואף מושחתת, ואיש אינו נותן על כך את הדין.

לא מדובר בכשלים נקודתיים, אלא בשיטה. חלקים נרחבים בממסד החרדי מתייחסים לחוקי המדינה כהמלצה. בני הישיבות אינם לומדים אזרחות, והקהילה החרדית, שצמחה כחברה סגורה ונבדלת, לא פיתחה כלים לניהול מערכות ציבוריות מודרניות.

חברה שאינה מצמיחה הנהגה המקפידה על החוק כלפי פנים, תתקשה לנהל מערכת מדינתית שכוללת גם אזרחים שאינם מ"אנשי שלומה". הכשלים שמציפים היום את רחובות בני־ברק לא ייעצרו בגבול רמת־גן.

מדינת ישראל יצרה את האוטונומיה החרדית כשבחרה להעלים עין שנים ארוכות מעוד ועוד פרשיות. היא שכחה להתייחס לאזרחיה החרדים כשווים הראויים להגנתה, והפקירה אותם בידי מוסדות שאין להם מעמד חוקי, מחויבות לאמות מידה או לפיקוח. כעת האוטונומיה הזו מאיימת על עתיד המדינה, והיא זו שצריכה לטפל בה.

איני אומרת זאת בגלל שנאת חרדים, חלילה, אלא מתוך מחויבות לעתיד של כולנו, אזרחי ישראל. את האוטונומיה החרדית צריכים לפרק לפני שהיא תפרק את המדינה.