רונן קלימי ממשיך לטייל גם בכיסא גלגלים, אחרי פציעה קשה בלבנון

קוראי הספר "נחלי רמת הגולן - סקר נוף מקיף של קניוני הבזלת", עשויים להחמיץ כמה משפטים שמופיעים בעמוד האחרון שלו. 41 נחלים מתוארים בספר, מנחל סער בצפון הרמה עד נהר הירמוך בדרומה. לאחר הסקירה המקיפה הזאת מופיע אינדקס מקומות, ולאחריו הוסיף המחבר, רונן קלימי, מילים אישיות. הוא תיאר את מה שעבר עליו בשנים האחרונות, הסביר כיצד נכתב הספר, וכתב: "ככל הנראה, זהו ספרי השני והאחרון שבו אסקור נוף בארץ ישראל. לא אוכל יותר לטייל בקניוני הבזלת או נחלי המדבר".

ב־14 בנובמבר 2024 הוביל רס"ן קלימי את חייליו, פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני, בכיבוש הכפר טיר־חרפא בלבנון. מחבלי חיזבאללה ארבו בתוך אחד המבנים, ובחילופי האש במקום נהרג סגן עברי דיקשטיין, וקלימי נפצע קשה. הוא התמודד עם פגיעה רב־מערכתית, ועד מהרה התברר שלא יוכל לשוב וללכת. סיפורו של קרב הגבורה ההוא מרתק, וכך גם סיפור הלחימה של הפלוגה בחודשים שקדמו לו, אך קלימי בחר שהספר יתמקד בסקרי נוף, כמו ספרו הקודם שנכתב עוד לפני המלחמה.

"הסנפלינג הוא רק כלי כדי להגיע למה שמתחת למפל. זה תחום שצריך ללמוד, כמו שמי שלא למד נהיגה לא יעלה על הכביש. כשאתה נמצא על קו מצוק, כל טעות קטנה עלולה לעלות לך בחייך. הטבע הוא עוצמתי, ומי שלא יודע לקרוא אותו יופתע"

"כל חיי רציתי להישאר סוקר שטח אנונימי, כי הפרטיות יקרה לי", הוא מסביר. "אני חושב שהיכולת והכישרון להבין שטח שירתו אותי רבות כמפקד בצה"ל. אנשים נפלו על הרגבים של הארץ הזאת, ואני נפצעתי כדי שאחרים יוכלו לחיות בה בשמחה ולטייל בחיוך, וחשוב לי שכך זה יישאר. לכן בחרתי שהסיפור האישי יופיע בדף האחרון".

הספר כתוב ברהיטות ותוכנו מרתק, וכלולים בו גם מאמרים של חוקרים בעלי שם, שמוסיפים ידע על הצמחייה, על בעלי החיים, על ההיסטוריה ועל חשיבותה של שמירת הטבע הארצישראלי. בין הדפים תמונות מרהיבות של קלימי מטפס, משקיף או גולש בתוך מפלים שוצפים כשהוא קשור בחבלים, אך התמונות הללו קטנות וצנועות, משאירות את מרכז הבמה לקניוני הבזלת של הגולן.

בספרו הראשון, "קניוני מדבר יהודה" (ראה אור ב־2023, בעריכתו של חוקר המערות בועז לנגפורד), הגדיר קלימי את עצמו "אוהב הארץ, תר אחר סתריה ונבכיה, קניונר, מטפס ומטייל". קניונר הוא מי שעוסק בקניונינג - "ספורט של ירידה בנחלים ובקניונים תוך התגברות על מכשולי טבע", מסביר לנו קלימי. "הסנפלינג הוא רק כלי כדי להגיע למה שמתחת למפל. זה תחום שצריך ללמוד, כמו שמי שלא למד נהיגה לא יעלה על הכביש. כשאתה על קו מצוק, כל טעות קטנה עלולה לעלות לך בחייך. צריך להבין את יכולותיך הפיזיות ואת יכולות הקבוצה, ולהתאים אליהן את אופי המסלול.

"באחד מקניוני מדבר יהודה גלשתי במפל שהמסלע בו התפורר יותר ממה שחשבתי שיתפורר. כשניסיתי לאחוז בנקודה מסוימת, גוש סלע גדול נפל למטה. למזלי, לא היה אף אחד מתחתיי. הטבע הוא עוצמתי, ומי שלא יודע לקרוא אותו יופתע".

לתחום סקרי השטח נכנס קלימי עוד כשהיה תלמיד תיכון. כנער הוא קרא בשקיקה ספרות מקצועית, יצא לטייל עם מורי דרך ותיקים ושתה בצמא את הידע שלהם. "היו אומרים עליי: הילד הזה מגיע למקומות שלא מגיעים אליהם, מקומות שמעטים מכירים". בין השאר הוא יצא לשטח עם ליאור אנמר, מדריך טיולים וגאולוג, וטייל עמו בקניון אבו־חֻ'שֵייבּ במזרח סיני. "אני עוד לא הייתי בן 17, ליאור היה כבר מעל גיל 50, אבל ברוב חוצפתי העזתי לשאול לעיתים: בטוח שצריך ללכת מפה ולא משם?", מספר קלימי. "הרגשתי בבית עם אנשים מבוגרים ממני, כי האהבה לטבע ואהבת הארץ חוצה גילים".

כשקלימי נפצע, פורסמה הודעה בקבוצות הפייסבוק והווטסאפ של הקניונרים: "חברים יקרים, רונן קלימי, האיש האגדה, מאנשי החבל הבולטים והמנוסים בישראל, מ"פ בגדוד 51 של גולני, נפצע היום בלבנון. נתפלל כולנו להחלמתו". בתקופת השיקום החליט אנמר להפתיע את ידידו הצעיר ולהפגיש אותו עם הגאומורפולוג מנחם מרקוס (79) - מורה דרך ותיק, הגאוגרף הראשי ברשות שמורות הטבע לשעבר, ומחברם של ספרים שקלימי התעמק בהם עוד בנעוריו. מכאן החל תהליך מרגש של עבודה משותפת, שגברה על פערי הגיל ועל המגבלות הפיזיות.

"הגעתי עם רונן לביתו של מנחם", מספר אנמר. "כשבאים אליו, הוא תמיד מכין במרפסת קערה ענקית של חומוס. אכלנו ואחר כך עזרנו לרונן לעלות לחדר העבודה של מנחם, לראות מפות וספרים. כשהיינו שם למעלה, רונן סיפר שיש לו חומרים שהכין על קניוני הגולן, ומנחם נדלק מיד: למה שלא נוציא אותם לאור? רונן אמר שהוא לא יכול, כי לא סיים לסקור חלק מהנחלים. מנחם ענה: מה הבעיה? נעזור לך. כשבוע לאחר מכן כבר היינו בשטח והתחלנו לעשות את הנחלים שרונן לא סיים. צילמנו שם תמונות וסימנו נקודות. רונן כתב וסידר הכול, ואנחנו עברנו על החומר וכתבנו מאמרים קצרים שמרחיבים חלק מהנושאים".

השניים גם חתומים על הספר כעורכים. "פעם בשבוע הייתי מגיע לביתו של רונן, יושב איתו על חומר הגלם, ופה ושם מתקן ומוסיף אינפורמציה", מספר מרקוס. "לדוגמה, לשמות הנחלים בשפה הערבית יש משמעות שונה לחלוטין מהשמות העבריים שנקבעו אחרי מלחמת ששת הימים. לבקשתו, כתבתי גם על הגאומורפולוגיה של רמת הגולן, תורת התבליט של הנוף.

"רונן הוא אוטודידקט, יש לו עיניים חדות וניסיון רב. התיאורים שלו מדויקים והעבודה שלו שיטתית - שזה לא אופייני למישהו שעדיין לא מנוסה בכתיבה. הבחור הזה עשה עבודה לעילא ולעילא".

לפתוח כל בונקר

רונן קלימי, 27, מתגורר במודיעין, סטודנט טרי לכלכלה ומנהל עסקים. הוא בזוגיות עם יעל טל, סטודנטית למשפטים. השניים הכירו בתחילת המלחמה דרך אחותו של רונן, רעות, שעבדה עם יעל במשרד ממשלתי.

בספרייתו של קלימי בולטים ספריו של מנחם מרקוס והספר "ארץ הגולן - מדריך למסייר ולמעיין" שכתב צבי אילן. לצד אלו אפשר לראות שם גם שני כרכים שמבטאים בחדות את הרע והטוב בעולמנו. הראשון הוא "מיין קאמפף" של היטלר בתרגום לערבית, ספר שקלימי מצא באחד הבתים בדרום לבנון. השני – הספר "להיות הולך וגדל", שמכנס את כתביו של סגן עברי דיקשטיין ז"ל. "תמיד תאתגר את עצמך עוד ועוד, בלי מנוחה, שבסוף היום הרגליים יהיו עייפות, כל שנייה חשובה לניצול הזמן... תעוף, תשתולל, אתה בן של ה'", כותב שם דיקשטיין.

קלימי הוא יליד חיספין שבדרום הגולן. אמו דינה היא מורה למתמטיקה, אביו ששון הוא קבלן. שישה ילדים יש במשפחה, רונן הוא החמישי. "לגדול ברמת הגולן זה לבנות 'מחנה' מתחת לעצים, לאכול חמציצים ובימי שישי לעשות פיקניק בבג'וריה, שלולית מים בכניסה למושב נטור. תמיד בחרתי ללכת על אבני הסף, אף ששם נמצאים הקוצים והנחשים. אם היה בונקר סגור, רציתי לפתוח ולבדוק מה יש בפנים. כשראיתי קורי עכביש, נכנסתי עם פנס ועברתי".

כשהיה בן שבע עברה משפחתו לגבעת־זאב. כנער הוא למד בפנימייה הצבאית־תורנית לפיקוד אור עציון. אחד ממוריו שם היה יאיר צורן, חוקר ידיעת הארץ, שאישש את נטייתו של קלימי לא להישאר רק בשביל המסומן. "הוא אמר לנו: אם אתם הולכים בשביל, אל תצפו לגלות משהו שלא גילו כל הרבים והטובים שהלכו לפניכם. אבל אם תלכו מטר ימינה או מטר שמאלה, יכול להיות שתגלו משהו חדש". בשנים ההן טייל קלימי ברמת הגולן ובהרי יהודה, לומד ברגליו נחל אחרי נחל. "אחרי שהגעתי פעם אחת לנחל שאי אפשר לרדת בו בלי גלישת מצוקים, עשיתי קורס סנפלינג וקניתי ציוד. בכמה מנחלי הגולן טיילתי עם ציוד למעבר בסבך, כמו מזמרות או מצ'טות, כי יש אפיקים שהם כמו ג'ונגל".

ב־2019 הוא התגייס לחטיבת גולני, והמשיך את המסורת של אביו, ששירת בגדוד 12, ושל אחיו הבכור רואי, ששירת בסיירת גולני. בהמשך יצא לקורס קצינים, והתבלט ביכולות הניווט שלו. כקצין צעיר אימן את חייליו בשטחי האש ברמת הגולן. "זה היה כמו להתאמן בחצר האחורית של הבית. לא יכולתי להסביר עד כמה אני אוהב ומכיר את המקומות האלה, אבל בין תרגיל אש לתרגיל בנמ"ר העברתי לחיילים סקירות גאוגרפיות על האזור. פקודים שלי, שכמעט לא טיילו עד אז, מבקשים ממני היום המלצות למסלולים ברמת הגולן ובכלל".

כמפקד מחלקה בקו עזה השתתף קלימי באימון לתרחיש של פשיטת מחבלי חמאס. "המ"פ הורה לכל הפלוגה לצאת מהמוצב אל נתיבי החדירה ולחסום אותם. לא השארנו אף אחד במוצב. כשמפקד החטיבה הגיע ושאל למה נטשנו את המוצב, המ"פ ענה: היישובים חשובים יותר. לא אשכח מה המח"ט אמר לו: אתה כנראה לא קורא דו"חות מודיעין, אם בגלל כמה עשרות פעילי חמאס החלטת לנטוש מוצב. מפקד הפלוגה לא ענה, אבל כשסיכמנו את התרגיל הוא אמר לנו: ראיתי את צעדות השיבה ב־2018. מי שלא ראה עשרות אלפי עזתים הולכים עם אש בעיניים בדרך לאל־קודס, לא יודע למה הם מסוגלים בזמן אמת".

כשהיה בקורס מפקדי פלוגות הקליט קלימי עם חניכים נוספים הסכת על מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. "חלק מהדברים שלנו צונזרו. אמרנו שם שאנחנו לא בטוחים שצה"ל משדר בצורה נכונה את מה שיכול לקרות פה בזמן אמת אם האויב יחליט לתקוף. אמרנו במפורש שביום פקודה, ייתכן שאלפי מחבלים יפלשו ויכבשו יישובים, ויהיו לזה השלכות על עתידנו. הגדר תעכב את חמאס? זה אולי משהו שגנרלים אמרו לראש הממשלה. כמי שהיה בקו מבצעי הבנתי שאם אני פותח את המנעול בגדר בחמש שניות, למחבלים זה ייקח עשר שניות".

באוקטובר 2023 היה קלימי מ"פ בבסיס האימונים החטיבתי של גולני, בעוד הגדוד האורגני שלו, גדוד 51, תפס את קו עזה. מיד לאחר מתקפת חמאס חבר קלימי לגדוד, השתתף בקרבות בכפר־עזה, בבארי ובכיסופים, וגם החליף את קצין האג"ם שנפצע. "יש אנשים שעשו הרבה יותר ממני ב־7 באוקטובר", הוא אומר. "הרגתי אומנם כמה מחבלים, אבל רק מי שהתעורר בשש וחצי בבוקר וקיבל נחילים של מחבלים עליו עבר את זה באמת. אנחנו כבר ידענו למה אנחנו נכנסים".

בהמשך הוא הצטווה לחזור לבא"ח ולהמשיך להכשיר את הלוחמים הצעירים יותר. "הייתי על קוצים, כי אמרתי לעצמי שאני הולך לפספס את המלחמה. בסופי שבוע הייתי נכנס לעזה ומצטרף לגדוד. לא ידעתי שזו עומדת להיות מלחמה ארוכה. אם לא הייתי נפצע, כנראה הייתי משרת עד היום".

גן עדן בתוך הגיהנום

מיד לאחר מכן קיים קלימי מעגל עיבוד ללוחמים. "חצי שעה לאחר מכן הוגשה להם שקשוקה חמה. אני לא יודע אם מישהו מאיתנו הצליח לאכול, אבל החזרה לשגרה חוסכת מחיילים רבים את פציעות הנפש. גם אליי הגיע מפקד האוגדה, הניח לי יד על הכתף ואמר תקשיב, קלימי, אין מלחמה בלי טעויות. זה שמר אותי ממוקד".

כעבור ימים אחדים נכנס קלימי עם המחלקה של עברי דיקשטיין למבצע חוצה גדר בכפר חולא בלבנון. הכוח השמיד ארבעה מבנים שהיו בשימוש חיזבאללה וחזר לבסיס. משם נסע קלימי לנחם את הוריו של תומר קרן. עם שובו צפונה קיבל את הפקודה להיכנס לתמרון בלבנון. "וכך בערב ראש השנה מצאתי את עצמי מוביל טור של 400 לוחמים מגדוד 51 בדרך לכיבוש השכונה המרכזית של מרון א־ראס. אני זוכר איך בנקודה מסוימת אני מסתכל באמצעי לראיית לילה, ורואה את הטנקים שמלווים את גדוד 13 מטפסים על 'הטיילת האיראנית' בפאתי הכפר. מסתכל לצד השני, ורואה את הטורים של סיירת גולני הולכים על רכס א־שקדון. ואני תופס את הראש ואומר, 'זהו, זה אשכרה קורה'".

כמפקד ניסה קלימי להנחיל לחייליו את ההבחנה שלמד בטיוליו המאתגרים, בין פחד מתריע לפחד משתק. "ליוויתי אנשים שעושים סנפלינג, ומי שלא היה לו פחד, הפחיד אותי. כי חוסר פחד גורם לאדם לא להיות ערני מספיק. פחד מתריע פירושו תשומת לב לחיבור נכון של חבלי הסנפלינג ולסכנות שעלולות לבוא, כמו שיטפון או הידרדרות של סלע. לאורך השנים לימדתי את האנשים שלי שפחד מתריע הוא חיוני במיוחד, לעומת פחד משתק, שגורם לך לקפוא ולא להצליח להגיב.

"רגע לפני חציית הגדר, ליד מושב אביבים, ראיתי את השלט לזכר לוחמי אגוז שנפלו במלחמת לבנון השנייה. ואני אומר לעצמי, זה אותו מרון א־ראס. ואני יודע כמה המשימה שלנו מסוכנת, ושהיא דורשת איתור תת־קרקע. שמרתי על דריכות מתוך פחד מתריע, שגורם לי להיות ערני וחד".

הפלוגה בפיקודו פעלה כמה ימים במרון א־ראס. בצד הפעילות המבצעית האינטנסיבית, קלימי לא היה יכול להישאר אדיש ליופייה של לבנון, גם אם החזון על קניונינג בארץ הארזים או שיט אבובים בליטני רחוק ממימוש. "אני זוכר שהתמקמנו בווילה שהייתה מוקפת גינה חקלאית בתוך טרסה מתוחמת. אני יוצא לגינה ורואה כרם ענבים, לידו עצי תאנה ורימון, ואני משתגע ואומר: זה גן עדן. אבל רגע לפני כן מצאנו בבית הזה אמצעי לחימה, דגלי חיזבאללה ואת הספר מיין קאמפף".

אחרי מרון א־ראס פעלה הפלוגה בעייתא א־שעב ומשם יצאה לגיחה לבינת־ג'בייל. בעיירה הזאת, כזכור, התחולל במלחמת לבנון השנייה אחד הקרבות הקשים של חטיבת גולני ושל גדוד 51 בפרט. ב־26 ביולי 2006, במהלך סריקות בבינת־ג'בייל, נקלעה פלוגה ג' של הגדוד למארב. בקרב שהתפתח שם נפלו שמונה מלוחמי הגדוד וקציניו, ובהם הסמג"ד רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו. מלבד צל"שים ועיטורים אישיים לכמה לוחמים, גם גדוד 51 קיבל ציון לשבח על תפקודו בקרב ההוא. 18 שנים אחר כך נשלח קלימי, כמפקד פלוגה ג' של הגדוד, לפשוט עם חייליו על בית אחד מבכירי חיזבאללה בבינת־ג'בייל במטרה להוציא מידע מודיעיני. "לפני הכניסה לעיירה התרגשנו וחששנו", הוא מתאר. "כשתדרכתי את הפלוגה קראתי את שמות הנופלים בקרב ההוא, ואמרתי לחיילים שאנחנו הולכים בדריכות למקום מסוכן. הגיחה שלנו הסתיימה בהצלחה".

פלוגה אחרת בגדוד נקלעה ב־13 בנובמבר לקרב פנים אל פנים עם מחבלים, ושישה לוחמים נפלו. "בערב כינסתי את החיילים שלי ואמרתי להם: היה אירוע קשה בפלוגה ב', אני אדאג שהמשפחות שלכם ידעו שאלה לא אתם. נמשיך להילחם, ונעשה את זה במקצועיות ובזהירות. כל מי שרואה משהו לא מושלם מבחינת הביצוע - שירים את היד. כי אנחנו רוצים להשמיד תשתיות ואויב, אבל אני לא רוצה שתיפול שערה של חייל".

שם על הקיר בסניף

למחרת החל הכוח בפיקודו לטהר מבנים בכפר טיר־חרפא. "את המבנה השני סרק רחפן, תוך שאנו מחשפים את המסדרונות באמצעות די־9 ויורים פגזי טנקים. אחרי הירי שלחנו בשנית רחפן לבית, אלא שבגלל בעיות מיקום וקליטה, לא הצלחנו להכניס אותו לאחד החדרים. אחרי הירי הרב אל הבית, הנחנו שלא נשאר שם איש".

"כשהעלו אותי למסוק וראיתי שעברי לא שם, הבנתי שהוא נהרג. מי שהיה אמור להיכנס ראשון לחדר הזה היה לוחם אחר, עם מקלע נגב, אך מכיוון שהרחפן לא סרק את החדר עברי נכנס בראש הכוח. הוא ידע שזה מקום מסוכן, ולכן אמר - פה אני אוביל. בדיעבד, אילו ידעתי שהוא נהרג מהצרור הראשון, לא הייתי פועל כמו שפעלתי. הייתי מאגף את המחבלים, זורק רימונים מהחלון ומשמיד אותם. בשביל סיכוי של אחוז אחד שאצליח להוציא אותו בחיים, הייתי מוכן לקחת 99 אחוזי סיכון ולהיכנס למסדרון תחת אש".

קלימי הועלה תחילה לטנק, ואחר כך הועבר ברכב האמר של כוח הפינוי החטיבתי לנקודת הנחיתה של המסוק. מצבו הלך והידרדר בינתיים, והוא קיבל מנות דם ופלזמה בשטח. המסוק, הוא זוכר, תמרן באוויר בתנועות חדות והיטלטל מצד לצד. "פחדתי ליפול. הייתי קשור לאלונקה, אבל לא הבנתי את זה. אמרתי לעצמי שאם אני מרגיש שאני הולך למות, אנסה לפקוח את העיניים או שאנסה לדבר. רציתי להגיד לאנשי 669 שישבו במסוק 'תודה, יא אלופים', אבל לא הצלחתי להוציא קול. חשבתי באותם רגעים על סניף בני עקיבא בגבעת־זאב, ועל חדר הזיכרון לכל הנופלים של הסניף. הרבה מהמונצחים שם הם מגדוד 51, כולם חברים של האחים והאחיות שלי. אמרתי לעצמי: אני לא הולך להיות עוד שֵׁם על הקיר".

"בדיעבד, אילו ידעתי שעברי נהרג, הייתי מאגף את המחבלים וזורק רימונים מהחלון. אבל בשביל סיכוי של אחוז אחד להציל את עברי הייתי מוכן לקחת 99 אחוזי סיכון ולהיכנס למסדרון תחת אש"

הוא זוכר שהבחין ב"קסדה עם פאץ' 669 בצד אחד, ופאץ' רופאה בצד השני. משני צידי הקסדה יצאו תלתלים. אחר כך, באמבולנס, שוב ראיתי את התלתלים האלה, הפעם בלי קסדה. אני זוכר שעברה לי בראש המחשבה: רגע, היא לא אמורה להיות במסוק? כדי לנסות לשמור עליי בחיים, הרופאה הזאת שאלה מי מחכה לי בבית. אמרתי לה, 'יעלי אהובתי'. כל דיבור דרש מאמץ בלתי נתפס".

קלימי הורדם והונשם, ואחרי שלושה ימים הוחלט להעיר אותו. "מכיוון שהיה לי צינור בפה במשך כמה ימים, יכולתי לדבר בלחישה בלבד. ראיתי שהיד שלי תפורה ועם ברזלים, כי המרפק היה מרוסק. גם הבטן הייתה תפורה לכל אורכה, והרגשתי שאני לא יכול להזיז את הרגליים. ואז שוב ראיתי את התלתלים מהמסוק. היא שאלה: אתה זוכר אותי? עניתי בלחש, ברור, את המלכה שהצילה לי את החיים. היא הציגה את עצמה כרופאה של 669. שאלתי מה היא עושה פה, והיא ענתה: אני רופאה מרדימה ברמב"ם ועושה מילואים ב־669.

"כשהתברר שאני משותק ואשאר בכיסא גלגלים, מצד אחד אמרתי שאעשה הכול כדי שזה ישתנה, ומצד שני הבנתי את מצבי. ביקשתי מאבא שלי שייגש אל יעל, שהייתה כל הזמן בחדר ההמתנה עם המשפחה שלי, ויגיד לה שאני אוהב אותה - אבל שתלך, ואם מתישהו אחזור ללכת, נדבר. אמרתי שבינתיים, במקום שבו היא נמצאת בחיים, היא לא צריכה את זה".

אביו יצא מהחדר, אך לא אמר ליעל דבר. "אחותי מסרה לה את מה שביקשתי, אך יעל העבירה לי פתק שהיא כתבה בו שורה משיר של דני סנדרסון: 'לא יפריד דבר בינינו לעד'. העמידה של יעל לצידי היא נתינה שלא תלויה בדבר. הבחירה שלה להישאר היא מדהימה".

הוא שומר היום על קשר הדוק עם המשפחות של פקודיו שנפלו – תומר קרן ועברי דיקשטיין. "מרים, אשתו של עברי, הקפיצה אותו אליי כשבוע לפני שנכנסנו לטיר־חרפא, כדי שניסע יחד. היא אמרה לי, בחייאת קלימי, שמור לי עליו, בלי פדיחות. אמרתי לה בחיוך, עברי יכול לשמור עליי. באזכרה במלאת שנה לנפילתו אמרתי שאולי לא הצלחתי לשמור עליו, אבל יכול להיות שכשהייתי בין חיים למוות, והוא כבר היה למעלה אצל המלאכים, הוא שמר עליי". יום אחרי הקרב, כשמרים חזרה מהלוויה של עברי, המתין לה מכתב ממנו עם שוקולד וזר פרחים: הוא הספיק לשלוח לה אותם לפני שנהרג.

איך בסוריה יצעד הקניונר

קלימי ניחן בזיכרון צילומי, שסייע לו בכתיבת הסקירות הגאוגרפיות. הוא יכול לשחזר כל קטע בתוואי שהלך בו, ובמהלך הריאיון הוא מדקלם דוגמאות לכך. בספרים מפורטות אזהרות מפני מסלע בנחל שאינו יציב, או שבילים לא נוחים ולא ברורים דיים. מפעם לפעם מופיע המשפט "אין לראות בתיאור כאן עידוד לעבור בנחל, או הסבר על אופן המעבר", כי לא מעט מהקניונים המתוארים אינם מתאימים לטיול, ואין בהם מסלולים מסומנים ומוסדרים. קלימי בחר לתאר אותם בכל זאת למען מי שמבקש להעמיק באוצרות החבויים בהם.

"בסקר שלו, רונן נתן מעין תיאור קווי של כל קניון, והציג את הפרופיל שלו ואת המפלים והבריכות שבו", אומר אנמר. "הסקר מאפשר לדעת אם הנחל עביר בלי חבלים או עם חבלים, עד כמה הקניון מסובך מבחינת העבירות בו, האם יש בו גבים יבשים שניתן לגלוש ולצאת מתוכם ועוד".

חלק מהקניונים המתוארים בספר נמצאים בשטחי אש, וקלימי מציין שטיול בהם דורש אישור מיוחד. "חווינו השבוע מקרה מצער", הוא אומר על רקע האירוע שבו נהרג הנער אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל. "זה מקרה שאין בו אף אשם - אין רשלנות או חוסר אחריות בולטת של מי מהשותפים להוצאת הטיול. נראה שזה היה נטו חוסר תשומת לב ומקריות שהובילו להתפוצצות הנפל. אבל גם זו דוגמה שממחישה את אופן הטיולים הנדרש. על המטייל לבחון את הסכנות בסביבת הטיול. אם זו סביבה מצוקית, צריך להיערך בהתאם ולהימנע מהתקרבות לשפת המצוקים. זו גם צריכה להיות צורת החשיבה של המטיילים באזורים סמוכים למיקוש, או באזורים החשודים בנפלים".

אף שצה"ל פועל היום בחלקים מסוריה, קלימי מדגיש כי נמנע מתיאור נחלים מעבר לגדר הגבול. "אם צה"ל יאפשר אזורי טיול מעבר לגבול עם סוריה, בהתאם למצב הגאופוליטי החדש, הם יצורפו למהדורות הבאות של הספר", הוא מבטיח. אנמר מציין קניון אחד שכדאי יהיה להוסיף: נחל רוֹקַד, בדרום־מזרח הגולן.

ספריו של קלימי מתייחסים גם להתנגשות בין הרצון לפתוח למטיילים מחוזות מרתקים ולא מוכרים, ובין הצורך לשמור על החי והצומח באזור. "יש מקום לתת לטבע להחליט אם הוא רוצה שיסתובבו בו מטיילים, אז לא הייתי רץ ופותח את כל המכמנים האלה", סבור אנמר. "בסקרי שטח יש אמירה בסגנון 'בואו תראו מה יש במקומות הללו, אבל דעו שאסור לכם לטייל בהם', ולכן הם יכולים לגרום לאנשים דווקא להימשך לשם. בפועל, לא חייבים לנצל את כל המידע שבספר לטיול".

הספר על הגולן ראה אור במהדורה מודפסת, וקלימי אומר שאין לו תוכניות להוציאו במהדורה דיגיטלית, כי הוא רוצה שאנשים יחזרו לפתוח ספרים. הממד הדיגיטלי היחידי הוא האפשרות לסרוק משבצות QR בספר ולקבל מפות מדויקות ואזורי עניין ליד כל קניון. את המבוא לספר כתב אורי קלנר, ראש המועצה האזורית גולן. הקשר ביניהם נוצר כאשר קלימי ואנמר חברו למאבק של הארגונים הירוקים למען עין פית שבצפון רמת הגולן. צה"ל התכוון אז להקים מתקן אימוני לחימה בשטח בנוי דווקא בינות למעיינות ולבוסתנים הקסומים של עין פית, שמשמשים מסדרון אקולוגי חשוב בין שמורות אודם והבניאס. המאבק נגד התוכנית הגיע גם לדיון סוער בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, באוקטובר 2025. "נציג הצבא הסביר שצריך להתאים את האימונים לצורך המבצעי, והזכיר  את מרון א־ראס ובינת־ג'בייל כדוגמה לכפרים שהמתאמנים בלש"בייה יצטרכו ללכת להילחם בהם", מספר קלימי. "במקרה הובלתי את ההתקפה על מרון א־ראס ובינת־ג'בייל. הסברתי בוועדה שלש"בייה בעין פית לא תדמה את המקומות האלה, ושהפרויקט יפגע לא רק בטבע, אלא גם באיכות האימונים ובכשירות צה"ל". הודות למאבק ביטל הרמטכ"ל את ההחלטה על הקמת המתקן, וערכי הטבע בעין פית ניצלו מכליה.

כשסקר את נחל גמלא הגיע קלימי לאזור קשה למעבר, וגילה בו מעין במה שלכל אורכה שרידים של מבני בזלת וסוללות אבנים. "מרחב זה לא נסקר כלל עד עתה", הוא כותב. "אני מעריך שמדובר באחד ממתקני המצור שנבנו במרד הגדול במטרה לצור על גמלא מצידה המערבי ולמנוע בריחת נצורים במורד הנחל לכיוון הכנרת".

בשנתיים האחרונות למד קלימי לטייל בכיסא גלגלים. "עד הפציעה לא הכרתי במונח 'טיול ג'יפים', כי טיול זה ברגליים. היום אני מוצא דרכים אחרות להמשיך ולאהוב את הארץ, למשל בג'יפים וברייזרים בעלי מנגנון נהיגה ידני. קפצתי במידה מסוימת מגיל 25 לגיל 80 מבחינת היכולת לטייל, אבל יש אנשים שרוצים להביא אותי גם אל הקניונים. כשאני נוסע עם מנחם וליאור לראות שיטפונות, אנו מגיעים עם הג'יפ עד היכן שניתן, ולפעמים ליאור לוקח אותי אבו־יויו עד למפל.

"הרציתי לאחרונה באחת מיחידות החילוץ. הם אמרו לי, 'ניקח אותך לכל מקום שתרצה, נסחוב אותך באלונקה, גם ככה זה האימון שלנו'. אמרתי להם - חבר'ה, תודה, אבל לא תודה. החוויה היא לא רק לראות את המקומות, אלא ללכת אותם. אין אהבת הארץ בלא ידיעת הארץ. ללכת למפל מסוים רק כדי לעמוד מתחת למים, זו לא ידיעת הארץ, אלא אהבה למים. אני מבין את הרצון לבקר במקום נגיש ונוח, אבל חשוב לי להראות שהמקומות הכי יפים הם אלה שההגעה אליהם דורשת מאמץ".