"ראינו ילדים שרסיסים עברו אצלם קרוב מאוד לאיברים חיוניים", מספר ד"ר הלל פרנקנטל, רופא בכיר בטיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי זיו בצפת, שטיפל בפצועים מאסון הנפל ברכס רמים. "ראיתי בעבר את ההרס הנורא שרסיסים כאלה יכולים לעשות. בנס הפציעות שלהם היו שטחיות יחסית. יש ילד שרסיס עבר קרוב לחוט השדרה שלו ולא פגע בו. אצל ילדים אחרים הפגיעות היו יכולות להסתיים אחרת לגמרי. בתוך כל הקושי היו ניסי ניסים".
26 תלמידים ואנשי צוות נפצעו ביום שני השבוע בפיצוץ נפל תחמושת במהלך טיול של תלמידי הישיבה התיכונית אורט מעלות. אלעזר יאיר וילנסקי, תלמיד כיתה ט', נהרג.
אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
פרנקנטל חבש שני כובעים באירוע הזה: רופא ואבא. שניים מבניו, יהודה ויאיר, היו בטיול ונפצעו בעצמם. בזמן שהוא הציל את חייהם של ילדים אחרים בבית החולים זיו בצפת, בניו הפצועים נקלטו וטופלו במרכז הרפואי לגליל בנהריה.
הכי מעניין
על פי העדויות, אחד מתלמידי הישיבה מצא במהלך המסלול פריט שלא זוהה כנפל תחמושת מסוכן. כמה מהילדים אף הצטלמו איתו, ובהמשך הוכנס החפץ לתיק. כשעה לאחר מציאתו, בזמן שהתלמידים עצרו לתפילת מנחה, אירע הפיצוץ, והתפילה הפכה לזירת אסון. עשרות תלמידים נפצעו בדרגות חומרה שונות, ושלושת המבוגרים שליוו את הקבוצה נפגעו גם הם. התלמידים, נערים בני 13 עד 15, גילו תושייה ראויה לציון. הם הזעיקו את מד"א ואת המשטרה, השתמשו בציוד עזרה ראשונה שהיה ברשותם כדי לעצור דימומים, ואף הניחו חוסמי עורקים. אחד הילדים התקשר לאביו כדי לקבל הדרכה כיצד להניח חוסם עורקים לפצוע, ואחרים השתמשו בחולצות שלהם כדי לחבוש פצועים עד להגעת כוחות ההצלה.
ד"ר פרנקנטל, בן 50, אב לחמישה ותושב מעלות, היה באותם רגעים ביחידה לטיפול נמרץ בילדים. כשקיבל שיחת טלפון מבנו יהודה בן ה־13, הוא הבין מיד שמשהו קרה. "הוא מדבר וקשה לי להבין אותו", הוא משחזר. "אני שומע שהוא בהיסטריה, והוא אומר לי 'אבא, למישהו פה היה איזה רימון, הוא התפוצץ, שמו לי חוסם עורקים'. לקח לי דקה־שתיים להרגיע אותו ולהבין במה מדובר. שמעתי שהוא צלול, וזה קצת הרגיע אותי. תוך כדי השיחה התחלתי להבין שאנחנו עומדים בפני אירוע רב־נפגעים, ושיכול להיות שכל הילדים האלה יגיעו אלינו לבית החולים".
במהלך אותה שיחה שמע ברקע גם את בנו השני, יאיר, שביקש למסור שהוא בסדר אף שגם הוא נפגע מרסיסים. כעבור זמן קצר נותק הקשר עם הילדים. פרנקנטל התקשר לאשתו ועדכן אותה, אבל במקום לצאת אל בניו, הוא החל להכין את היחידה שהוא מופקד עליה לקליטת נפגעים.
"ניסיתי להיות בעיקר בכובע המקצועי שלי", הוא אומר. "פה ושם ניסיתי להתקשר שוב לילדים, אבל הייתי צריך לדאוג לפינוי מקומות ביחידה ולהיערכות של הצוות. לא ידענו כמה ילדים יגיעו אלינו, באיזה מצב הם יהיו ואם נצטרך לתת להם טיפול מציל חיים, ובאותו זמן אני יודע שגם הילדים שלי נמצאים שם בשטח, פצועים".
ד"ר הלל פרנקנטל | צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
למרכז הרפואי זיו הגיעו לבסוף 13 ילדים מפצועי האסון, בהם ילד אחד במצב קשה שנזקק להנשמה וניתוח דחוף. לבית החולים בנהריה שבו אושפזו בניו הגיע פרנקנטל רק בשעת לילה מאוחרת. "אני רגיל לחדר ההתאוששות, עם כל המסכים והצפצופים. זה העולם המקצועי שלי, העולם שאני חי בו ביומיום. אבל הפעם מי ששכב שם היה הבן שלי. ישבתי וחיכיתי שהוא יתעורר מהניתוח. כשהוא התעורר היו חיבוקים גדולים. אמרתי לו שאני מאוד גאה בו ובחברים שלו על כל מה שהם עשו ואיך שהם פעלו. הם באמת התנהגו באופן מדהים".
ידע הוא כוח
פרנקנטל גדל והתחנך בארצות הברית, בן להורים שעזבו את ישראל כשהיה ילד קטן. את לימודי הרפואה עשה בארה"ב, ועבד בבתי חולים גדולים בברוקלין, בשיקגו וביוסטון. לפני כשמונה שנים עלה עם משפחתו ארצה והשתקע במעלות־תרשיחא שבגליל המערבי.
הניסיון שצבר בארץ שונה מאוד מזה שהכיר בארצות הברית. "עבדתי במרכזי טראומה של בתי חולים גדולים שמשרתים ערים של מיליוני תושבים", הוא מספר, "אבל הכי קרוב שהגעתי שם לאירוע רב־נפגעים היה ב־11 בספטמבר 2001, כשהייתי סטודנט לרפואה. כשהתרחש הפיגוע במגדלי התאומים קראו לנו לחדר המיון כדי להיערך לקליטת נפגעים, אבל בסופו של דבר לא הגיעו אלינו נפגעים מהאסון. דווקא כאן, בבית חולים קטן בפריפריה, אנחנו כבר באירוע רב־הנפגעים החמישי בילדים מאז 2019".
הרשימה ארוכה וכואבת: אסון מירון, התהפכות אוטובוס של בני עקיבא ליד חורפיש, אירוע חשיפה לגז כלור שבו נפגעו ילדים מכפר־ורדים, פגיעת הרקטה במגרש הכדורגל במג'דל־שמס, שם נהרגו 12 ילדים ונפצעו עשרות, וכעת פיצוץ הנפל בטיול. לא בכל חמשת האירועים השתתף פרנקנטל, אבל כולם הגיעו לפתחו של בית החולים שבו הוא עובד.
הנפל שגרם לאסון | צילום:
"זה בית חולים קטן יחסית, אבל הוא נמצא באזור שאנשים באים לטייל בו, סמוך לגבולות לבנון וסוריה", הוא מסביר. "לכן אנחנו חשופים לאירועי טראומה ואירועים רבי־נפגעים בשיעור לא פרופורציונלי. מצד שני, כוח האדם בפריפריה מצומצם מאוד. ביחידות טיפול נמרץ ילדים בצפון יש מעט מאוד רופאים בכירים, וכשאחד מהם נעדר, הכול יכול להיות תלוי באדם אחד. זה מצב שמאפיין את הפריפריה, וצריך לתת עליו את הדעת".
לצד הקושי הוא מבקש להדגיש את התפקוד של הצוותים הרפואיים ואת מסירותם של אנשי הישיבה. הוא גם מזהיר מפני שיפוט מהיר של ההתנהלות בשעות הראשונות לאסון, שבהן הורים רבים לא ידעו לאן פונו ילדיהם. "באירועים כאלה יש הרבה פעמים כאוס בהתחלה. הנפגעים מפונים לכמה בתי חולים, לוקח זמן לזהות אותם, ולא תמיד יודעים לאן כל אחד הגיע. גם אנחנו בבית החולים לא ידענו מיד את זהותם של כל הילדים שטיפלנו בהם. זה חלק מהמורכבות של אירוע רב־נפגעים, במיוחד כשמדובר בילדים".
לפחות לקח אחד מבקש פרנקנטל להפיק מהאירוע: חשיבותה של הכשרה בסיסית בעזרה ראשונה. "אני מנהל את קורס ההחייאה המתקדמת בילדים בזיו, ואני חושב כבר שנים שכל הורה צריך ללמוד עזרה ראשונה והחייאה בסיסית", הוא אומר. "אני עצמי עברתי את קורס ההחייאה הראשון שלי בגיל 11. אין שום סיבה שילדים בחטיבת הביניים לא ילמדו לבצע פעולות בסיסיות ואיך להגיב במצבי חירום. ברוך ה', במקרה הזה ראינו ילדים שהבינו מה צריך לעשות והצליחו לצאת מההלם ולהתחיל לטפל בפצועים. ידע הוא כוח, וכשיש לך ידע אתה פחות חסר אונים".
הבטן התהפכה
לא רק ד"ר פרנקנטל, גם כותב שורות אלה חובש שני כובעים בכתבה הזו: עיתונאי, ואב לילד שהשתתף בטיול המדובר.
בצהרי יום שני ישבתי מול המחשב, שקוע בעבודה. לפתע הופיעה על המסך ידיעה על קבוצת מטיילים שנפגעה מפיצוץ בגליל. בדיווח הראשוני נאמר שמדובר בתלמידי בית ספר. התגובה הראשונה שלי הייתה טבעית: אוי ואבוי! מסכנים הילדים, מסכנות המשפחות, מסכן הצוות החינוכי.
רק כעבור דקה או שתיים חלחלה אליי מחשבה אחרת, שגרמה לבטן שלי להתהפך: רגע, הילדים שלי מטיילים היום בגליל. בתי מבית הספר היסודי ובני מחטיבת הביניים מסיירים שניהם בשבילי הגליל - כל אחד במסלול אחר. הידיעה הרחוקה על האסון הפכה לפתע לאפשרות מוחשית וקרובה. תחילה בדקתי את המסלול של בתי, ונשמתי לרווחה כשהבנתי שלא מדובר בקבוצה שלה. משם עברתי לבדוק היכן מטייל בני. נכנסתי לקבוצת הוואטסאפ של ההורים, ושם התברר שהחשש מתממש: אלה הילדים שלנו.
אחת האימהות כתבה שהיא מנסה להתקשר לבנה, והוא לא עונה. גם אני ניסיתי שוב ושוב, ללא תשובה. אלה היו דקות ארוכות של פחד וחוסר ודאות, שבהן כל שנייה מורגשת כמו נצח. ואז אחת האימהות כתבה שהצליחה לדבר עם בנה, ושכל החברים בסדר. באותן דקות כבר דיווחו כלי התקשורת שהוכרז על אירוע רב־נפגעים וכי יש פצועים במצב קשה. רק אחרי כמה ניסיונות נוספים הצלחתי לשוחח עם בני, נועם. הוא סיפר שיש הרבה פצועים אבל הוא בסדר, ומיהר לסיים את השיחה כדי להעביר את הטלפון לחברים אחרים, שגם ההורים שלהם המתינו בדאגה לאות חיים.
רק בדיעבד התברר לי עד כמה הוא היה קרוב לאסון. בזמן שהתפוצץ הנפל, פצצת מצרר של חיזבאללה, הוא ישב במרחק של מטרים ספורים ממוקד ההתפוצצות. הוא ניצל משום שישב מאחורי עץ. חבריו נפצעו מהדף ורסיסים. את המראות שראה שם עדיף לא לדמיין. "היו כל כך הרבה פצועים", סיפר אחר כך. "מתוך 47, נשארנו רק 20 תלמידים שלא נפצעו". חבר שהיה בגזרה בשירות מילואים כתב לי בהמשך: "מהאוויר ראינו יותר מ־30 אמבולנסים, באוויר היו ארבעה מסוקים".
פינוי מורכב
אסון הנפל בטיול ברכס רמים הוא לא הראשון מסוגו. פגיעות מנפלי תחמושת מלווים את מדינת ישראל מראשית ימיה. כבר במאי 1949, שנה לאחר קום המדינה, נהרגו חמישה ילדים בקריית־מוצקין לאחר ששיחקו בנפל של רימון יד; בספטמבר 1975 נפצעו חמישה בני אדם, חלקם קשה, מפיצוץ נפל רקטה בדירת מגורים בראשון־לציון; בשנת 2017 נהרגו שני ילדים בדואים באזור שגב־שלום מפיצוץ נפל של פגז. בסוף אותה שנה נפצעו נער ושני ילדים מנפל רימון ליד אלעד. בתחילת השנה הנוכחית נהרג בבקעה ילד פלסטיני ושניים נפצעו קשה כששיחקו בנפלי תחמושת צה"לית. אלה הם רק חלק מהמקרים המתועדים.
בהיעדר מאגר מידע המאפשר לדעת כמה נפלים פזורים בישראל וכמה אזרחים נפגעים מהם בכל שנה, קשה להעריך את היקף הסכנה במספרים. על פי נתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, בשנים 2008־2023, עד ערב המלחמה, תועדו בתקשורת הישראלית 202 מקרי היפגעות של ילדים במעורבות נשק חם, ש־24 מהם הסתיימו במוות. בכ־17 אחוזים מהמקרים היו מעורבים נשק צה"לי, נפלי תחמושת או מוקשים ישנים. רוב הפגיעות הקטלניות מתרחשות בקרב בנים, בעיקר בטווח הגילים 10 עד 17, בשטחי אש, באזורי אימונים פתוחים וסמוך לגבולות.
מבחינה סטטיסטית, נפלי תחמושת אינם אחד מגורמי התמותה המרכזיים בקרב ילדים. לשם השוואה, בשנת 2025 לבדה נהרגו בישראל, לפי נתוני בטרם, 101 ילדים ובני נוער בתאונות מסוגים שונים, כמחציתם בתאונות דרכים. אלא שבניגוד לסכנות יומיומיות אחרות, נפל תחמושת יחיד עלול לגרום ברגע אחד לפציעתם של עשרות ילדים, כפי שהמחיש האסון השבוע.
גם כיום נמצאים מדי פעם פריטי תחמושת ישנים בשטחים פתוחים, חלקם עוד מימי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. אלא שהמלחמה האחרונה הוסיפה לסכנה הזאת ממד חדש: כמויות גדולות של רקטות, פצצות וטילים, חלקם בעלי תחמושת מצרר, ששיגרו חמאס, חיזבאללה, איראן והחות'ים, לצד תחמושת צה"לית ומיירטים שהתפזרו בשטח ולא התפוצצו. איש אינו יודע כמה נפלים ישנם, וההערכות מדברות על אלפי פריטי תחמושת שמפוזרים בשטחים נרחבים. אך השאלה איננה רק כמה נפלים יש בשטח, אלא גם כמה מהם נמצאים במקומות שהציבור רשאי להגיע אליהם, והאם אפשר בכלל לאתר אותם כדי למנוע פגיעה.
בישראל פועלת הרשות הלאומית לפינוי מוקשים ונפלים, רלפ"ם, יחידה במשרד הביטחון שהוקמה בעקבות אסון שהתרחש בגולן בשנת 2010, ולאחר חקיקת החוק לפינוי שדות מוקשים בשנת 2011. בהמשך הורחבו סמכויותיה גם לטיפול בשטחי נפלים. הרשות, שתקציבה 27 מיליון שקלים בשנה, קובעת מדיניות ונהלים, מפעילה חברות לפינוי מוקשים ונפלים ומפקחת על עבודתן. עבודת הפינוי מורכבת מאוד, ובכל שנה בממוצע מצליחה הרלפ"ם לפנות רק אחוז אחד מהשטחים הידועים כממוקשים.
סמכות הרלפ"ם חלה על שטחים שהוגדרו כשטחי מוקשים או נפלים, בהתאם לרשימה שצה"ל אמור להעביר. החוק מבחין בין שטחים שיש בהם נפלי תחמושת צה"לית, כגון שטחי הטמנת נפלים, אימונים וניסויים ושטחים שאירעה בהם תקלה מבצעית, ובין שטחים שיש בהם נפלים מ"הפצצה אווירית, הפגזה ארטילרית או רקטית או כל סוג אחר של ירי מצד אויב". המחוקק קבע מנגנון ייעודי לטיפול בשטחים מהסוג השני. סעיף 31א לחוק לפינוי שדות מוקשים ושטחי נפלים מסמיך את שר הביטחון, לבקשת השר לביטחון לאומי, להורות לרלפ"ם לטפל בפינוי שטחים פתוחים שנותרו בהם נפלי תחמושת אויב.
האם מאז החלה הפסקת האש פנה השר לביטחון לאומי לשר הביטחון בבקשה להפעיל את הרשות לסריקת השטחים הפתוחים בצפון? אם לא, מדוע? ואם פנה, האם שר הביטחון נענה לבקשתו? אילו שטחים הוחלט לפנות ומה נעשה בפועל? האם התקיים דיון בין־משרדי מסודר בסכנת הנפלים שהותירה המלחמה ביערות ובמסלולי הטיול?
אלה אינן שאלות תאורטיות. מדובר בשטחים שמשפחות וילדים טיילו בהם במשך חודשים אחרי המלחמה, ולעיתים אף בוצעו בהם עבודות שיקום. משרד הביטחון, הממונה על רלפ"ם, ביקש להמתין להשלמת התחקירים ולא מסר עד למועד הכנת הכתבה מידע מפורט על היקף הטיפול בשטחי הנפלים. גם במשטרה סירבו לאפשר לאנשי מערך החבלה להתראיין בנושא. לשאלתנו אם השטח שבו התקיים הטיול דווח על ידי צה"ל לרלפ"ם כשטח נפלים, השיבו בצה"ל תגובה מצומצמת: "צה"ל משתתף בצער המשפחה השכולה והפצועים באירוע, הנושא מצוי בתחקור". בינתיים הודיעו בפיקוד העורף כי יגבירו את מאמצי ההסברה לציבור בנושא סכנת הנפלים.
אחריות אישית ומבצעי הסברה הם צעד חיוני, אבל הם לא יכולים להיות התשובה היחידה. המדינה מחזיקה במידע על האזורים שנפלה בהם תחמושת אויב, והיא שצריכה לקבוע היכן אפשר לטייל, היכן נדרשות סריקות נוספות והיכן יש להגביל את הכניסה. ואולי צריך לחשוב מחדש על הסדרת הטיפול בנפלים, בפרט באזורים שנתונים לאחריות קק"ל ורשות הטבע והגנים.
פרנקנטל עצמו אינו מבקש שהאסון יביא להפסקת הטיולים, להפך. "התפוצצו לנו מעל הראש אינספור מיירטים וטילים בכל האזור, ובמהלך המלחמה דיברנו הרבה על נפלים שנפלו בחצרות ובשטחים", הוא אומר. "אבל הדברים האלה יכולים לשבת בשטח חודשים ושנים, ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה. שמחנו שאפשר לחזור ולטייל בגליל אחרי המלחמה, וחשוב מאוד שיחזרו לטייל, אבל אנחנו צריכים גם לקבל תשובות והתייחסות ברורה מהממשלה, הצבא והגורמים האחראים. אסור שיקרה עוד אסון, אבל צריך למצוא דרך שתאפשר לנו לחזור ולטייל בארץ".
מהמשרד לביטחון לאומי נמסר: "רכס רמים הוא שטח בט"ש צה"ל, ואינו קשור למשרד לביטחון לאומי".
ממשרד הביטחון נמסר: "הרשות לפינוי מוקשים ונפלים פועלת על פי תוכנית רב־שנתית סדורה לפינוי שדות המוקשים והנפלים שאינם חיוניים עוד לביטחון המדינה.בשנה החולפת פינתה הרלפ"ם יותר מ־16 אלף דונם של שדות מוקשים (בהם כ־12 אלף דונם שטחי נפלים).
בהתאם לדין, הרלפ"ם לא אמורה לפנות נפלים כתוצאה מירי אויב. זה תפקיד המשטרה (אלא אם נעשית פנייה בעניין בהתאם לתנאים הקבועים בחוק)".
עוד כתבות בנושא
