חשיפה תקשורתית מוקדמת כמעט הכשילה את שחרורו של האסיר הישראלי מכורדיסטן

11 שנים לאחר שנכלא בכורדיסטן העיראקית, הישראלי בן חסין הפך לאדם חופשי. חסין, יהודי ממוצא כורדי המחזיק באזרחות ישראלית וקנדית, נעצר באוטונומיה הכורדית בעיראק ביוני 2015 בעקבות עימות עם נהג מקומי שהסתיים בירי ובמותו של הנהג.

לפי הגרסה שמסרה משפחתו לאורך השנים, חסין הגיע לכורדיסטן לבקר בני משפחה, ובהמשך הצטרף לכוחות הפשמרגה שנלחמו בדאעש. במהלך נסיעה באזור התפתח עימות בינו לבין הנהג, מוסלמי מקומי, לאחר שזה גילה כי חסין ישראלי. חסין טען כי ירה בו מתוך הגנה עצמית, אך הוא הורשע ברצח ונידון למוות.

מאז שחסין נכלא נעשו ניסיונות רבים להביא לשחרורו, חלקם בערוצים שנותרו עד כה מתחת לרדאר התקשורתי. אחד מהם עירב את גיוסו של מיליארדר ערבי בעל קשרים מאחת ממדינות האזור, שהוא גם ידיד קרוב של עו"ד מרדכי ציבין, שנכנס לעובי הקורה בפרשה. עו"ד ציבין מתמחה במשפט בינלאומי פלילי, ומייצג ישראלים בחו"ל, כולל ערבים ממדינות אויב. הוא היה מעורב בניסיונות לשחרר את חסין עד לפני שנתיים, ונפגש עם איש העסקים יחד עם הרב חיים יוסף דוד ווייס מאנטוורפן כדי לפתוח ערוץ לגורמים בעלי השפעה.

ציבין מספר שהמיליארדר הסכים להירתם למאמץ, ואף לא ביקש תשלום תמורת עזרתו. אלא שהערוץ לא הבשיל בסופו של דבר לכדי התקדמות ממשית, בין השאר לאחר שחסין הועבר למקום כליאה אחר, והנסיבות שאפשרו לקדם את המהלך השתנו.

ציבין התערב בפרשה לאחר פנייה מאיוב קרא, אז השר לשיתוף פעולה אזורי, כמו גם מיהודים אמריקנים שעוד קודם לכן עסקו בניסיונות לסייע לחסין אך התייאשו בדרך.

על אף הטענה שלחסין נשקפה סכנת חיים בעקבות עונש המוות שנגזר עליו ב־2008, בכורדיסטן נוהגת מדיניות מצמצמת מאוד ביחס לביצוע הוצאות להורג, ומרבית גזרי הדין אינם יוצאים בפועל. עם זאת, עונש המוות לא בוטל לחלוטין, ובמקרים חריגים הוא עדיין ניתן לביצוע.

לדברי ציבין, שמלווה את פרשת חסין מקרוב, הסיכוי לביצוע העונש היה נמוך, בין היתר בשל הקשרים הבלתי רשמיים בין ההנהגה הכורדית לישראל. אלא שהיעדר הסכנה המיידית להוצאה להורג לא הפך את מצבו של הישראלי הכלוא לפשוט, שכן עצם השהות בכלא במדינת אויב ערבית סיכנה את חייו.

לאחר שחרורו הוא סיפר כי אסירים שידעו שהוא יהודי וישראלי התנכלו לו, וכי היו תקופות שחשש בהן לחייו. לאחר 7 באוקטובר גבר פחדו, והוא ביקש לעבור לכלא בטוח יותר. לצד זאת, הוא סיפר כי יחס הסוהרים אליו היה תקין, אף שאחד הקשיים שעמם התמודד היה היעדרו של מזון כשר.

כורדיסטן העיראקית, שבה היה כלוא חסין, היא חבל אוטונומי בצפון עיראק, ויש לה ממשלה, פרלמנט וכוחות ביטחון משלה. אף שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עם עיראק, לאורך השנים התקיימו קשרים בלתי רשמיים בין ישראל לכורדים.

באזור זה חיה במשך דורות קהילה יהודית עתיקה, אך רובה המכריע עזב באמצע המאה הקודמת את האזור, בעיקר לישראל. כיום נותרו בכורדיסטן יהודים בודדים, וחלק מהתושבים שמוצאם ממשפחות יהודיות נמנעים לחשוף את זהותם בפומבי.

לצד הגורמים הפרטיים, גם גורמים רשמיים בישראל עסקו לאורך השנים בפרשת חסין. כלל דיפלומטי נוקשה קובע כי ישראל נמנעת כמדיניות מהתערבות בהליכים משפטיים פנימיים המתנהלים במדינות זרות, מלבד במקרים שבהם נשקפת לאזרח ישראלי סכנת חיים. בין אנשי משרד החוץ שעסקו במקרה היה גם עו"ד דוד גולדפרב, סגן מנהל המחלקה המשפטית. במקביל נערכו ניסיונות להפעיל גורמים באזור, לצד פעילות עורכי הדין והעסקנים בארה"ב.

לאחר שכשלו ניסיונות קודמים לשחרר את חסין, פריצת הדרך הושגה לבסוף באמצעות מסלול אחר: סולחה עם משפחת הנהג שנהרג. זהו מנגנון מסורתי של פיוס בין משפחות וצדדים לסכסוך, שאינו מחליף את מערכת המשפט, אך מאפשר את המתקת עונשו של מי שהורשע בהריגה. במקרה של חסין נדרשו מגעים ממושכים עם משפחת ההרוג, משפחה גדולה בכורדיסטן, וכן סיוע של עורכי דין מקומיים, גורמים כורדיים בעלי מעמד ועורך דין מארה"ב.

עכשיו ניתן גם לגלות, כי מי שסייע מאחורי הקלעים היה עסקן בכיר מלונדון, בשם אהרון נזרי, שהיה פעיל בפרשיות מסובכות נוספות של פדיון שבויים, שפעל באמצעות הקונסוליה הבריטית בכורדיסטן, אשר שכנעה המשפחה להסכים לסולחה מתוך אינטרסים שהיו למשפחה בלונדון.

ההסכם הושג לפני כעשרה חודשים. לצורך הסולחה גויסו בארה"ב מאות אלפי דולרים מתורמים יהודים. על פי הנתונים שנמסרו לאחר השחרור, כ־200 אלף דולר שולמו למשפחת ההרוג, והעלות הכוללת של המהלך כולו הגיעה לכ־300 אלף דולר.

בתקופה שבין הסולחה לשחרור עצמו התעורר החשש שההסכמות ייפגעו דווקא בשל החשיפה התקשורתית של הפרשה, שכן לאחר השלמת הסולחה פורסמו בארה"ב פרטים רבים על המהלך, אף שחסין עדיין היה כלוא. הפרסומים עסקו במגעים וגם בהליך המשפטי, ולדברי ציבין כללו חומר רגיש הקשור להתנהלות בבית המשפט, כולל הקלטות של השופט הכורדי.

בעקבות הפרסומים התעוררה בכורדיסטן התנגדות למהלך, וגבר החשש שהפרסום יסכן את השחרור המתוכנן. "הפרסומים, שיזמו דווקא יהודים אמריקנים, עוררו תגובות־נגד חריפות במדינה, שהעמידו את המהלך בסכנה"", מספר ציבין. בסופו של דבר ההסכמות נשמרו, והשחרור בוצע כמתוכנן.

המתח סביב הפרשייה אינו חדש. כבר ב־2016 חשף סגן השר קרא את דבר מאסרו של חסין ואת המאמצים לשחררו. זמן קצר לאחר מכן הוסר הפרסום בעקבות פנייה של משרד החוץ, ברקע החשש שהחשיפה תפגע בפעילות למענו.

הפרשה לוותה גם בחילוקי דעות בין הגורמים שניסו לסייע לחסין. חלקם העדיפו פעילות שקטה באמצעות עורכי דין ומתווכים מקומיים, ואחרים ביקשו לגייס תמיכה ציבורית ותרומות. לדברי ציבין, "ריבוי הגורמים הפועלים ללא תיאום הקשה לעיתים על המאמצים, משום שבעלי קשרים שונים פנו במקביל לאותם גורמים בכורדיסטן והעבירו מסרים שלא תמיד תאמו זה את זה".

החשש הזה מסביר גם מדוע חלק מהפרטים על ניסיונות השחרור נשמרו עד כה מתחת לרדאר התקשורתי. "בתיקים המתנהלים במדינות שאין להן יחסים עם ישראל", מסביר ציבין, "הפיכתו של תיק פלילי מקומי לפרשה פומבית, הכרוכה בזהות ובלאום של הנאשם, עשויה להוסיף לו ממד מדיני וציבורי, ולהקשות על מי שמנסה להגיע להסדר".