לפני 7 באוקטובר האמנתי בשלום. באמת האמנתי. הייתי יוצאת מבארי, ארבעה קילומטרים מהגדר, רצה בשטח בביטחון מלא. הייתי מגיעה לאיזו גבעה, מסתכלת על עזה וחושבת: איך בא לי שהגדר הזו תוסר ונוכל לחיות פה ביחד.

חברי קיבוץ בארי תרמו מדי שנה כסף לתושבי עזה. נשים מהקיבוץ היו מגיעות למעברי הגבול כדי להוציא משפחות לבתי החולים בישראל. האמנו שיש שם אנשים טובים. האמנו שיש שם נשים וילדים, שלא כולם חמאס, שלא כולם רוצים להרוג אותנו. לא משנה כמה פעמים בעשרים השנים האחרונות הם שיגרו לעברנו רקטות, עפיפונים ובלוני תבערה. הכתובת הייתה על הקיר, אנחנו לא רצינו לקרוא אותה.

ב־7 באוקטובר התפיסה שלי השתנתה. ראינו מי נכנסו לכאן כדי לטבוח בנו, והבנו שאלה ממש לא רק חיילי חמאס המיומנים. ראינו את הלינצ'ים, את צהלות השמחה ברחובות סביב טנדרים עם אזרחים חטופים, ילדים, נשים וזקנים. גם היום, שלוש שנים אחרי, הם קוראים לבצע עוד שבעה באוקטובר. מבטיחים שהיום הזה עוד יגיע, ופועלים כדי שזה יקרה. אני מבינה היום שאין בעזה חפים מפשע. מי שקם נגד חמאס – מת. היום כולם שם חמאס.

באותו בוקר יצאתי לרכיבת אופניים. כשהמטחים החלו הסתובבתי בחזרה לקיבוץ, אבל קרוב לשער הכניסה ראיתי שלושה צעירים בדואים שעבדו בחדר האוכל שלנו. הם קראו לי לעצור ואמרו שיש מחבלים בבארי. התרחקנו משם, ובמשך שבע שעות הסתתרתי עם אחד מהם, הישאם, אז בן 19 מרהט. בהמשך היום המשפחה שלו חילצה אותנו למקום מבטחים.

אחד הדברים החשובים שלמדתי באותו יום, הוא שהמלחמה הזאת היא לא בין יהודים למוסלמים. חמאס לא הבדיל ביני ובין הישאם. הם חטפו ורצחו גם את בני דתם. מבחינתם, מי שנמצא על האדמה הזאת הוא בן מוות. באותו יום ראינו את האכזריות שלהם. לא הספיק להם רק להרוג. הם אנסו והשחיתו, טבחו ושרפו.

את האמת הפשוטה הזאת צריך להזכיר למי שכנראה הספיקו לשכוח או לא רצו להבין. בעקבות תשומת הלב שזכה לה השבוע הסרט "נז"א", התעורר כאן שיח על המוסר של צה"ל בשדה הקרב בעזה. לדעתי הפעילות של צה"ל בעזה עדינה מדי, ומי שמציג אותה כבלתי מוסרית עושה עוול לאזרחי המדינה הזאת, לחיילים, לכוחות הביטחון ולאנשי המילואים שעזבו עסקים ומשפחות כדי להילחם ופתאום שומעים שהם "לא מוסריים".

השיח הזה עושה עוול לתושבים שאמורים לחזור לבתים שלהם. בימים אלו הקהילה שלנו עדיין מפונה בקיבוץ חצרים. בעוד כשנה נחזור לבארי, כמעט ארבע שנים לאחר שיצאנו מהבית. אני לא חוזרת בלב שקט, אלא כי זה הבית. אני לא בטוחה שמקום אחר יהיה בטוח יותר – זה יכול להתפרץ עלינו מיהודה ושומרון ומכל מקום אפשרי – אבל אני אוהבת את הקהילה שלי. אם כבר לחוות אירוע טרגי כזה, אז רק עם קהילה כזו שמסתכלת קדימה. אני אוהבת את האדמה של בארי, אבל אני לא נלחמת על האדמה הזאת. אם בסופו של דבר נחזור לאותה מציאות של אזעקות ופחדים, אני לא בטוחה שאשאר שם.

כבר אי אפשר לספר לי שיש לנו את הצבא החזק בעולם, את המודיעין הכי טוב ואת הגבולות הכי שמורים. עם כל הצבא החזק והמכשור המתקדם, הם באו עם שופל והורידו את הגדר. אנחנו שומעים בחדשות איך חמאס מתעצם, ולרגע לא הפסיק לרצות להשמיד אותנו.

הסיפור הזה לא ייגמר כל עוד הם שם. המעשה המוסרי באמת הוא לבסס את הביטחון שלנו ולאפשר לאנשים שרוצים לצאת מעזה, לעשות זאת. להביא אוטובוסים, מטוסים ואוניות. כל מי שלא רוצה להישאר ברצועה – שיֵצא. לתת לאנשים אפשרות לבחור בחיים טובים במקום אחר, במקום להישאר בתוך מציאות שבה הם נמצאים בסכנה. תושבי עזה איבדו את הזכות לגור שם. רק אם נוציא משם את כולם והם יתחילו לייסד חברה שלא מבוססת על חינוך לשנאה מגיל אפס, תהיה להם זכות להתקיים שם.

גם בתוך החברה הישראלית פנימה יש לנו הרבה עבודה. אם המדינה הזאת חשובה לערביי ישראל, ליהודים ולכל מי שחי כאן – כולנו צריכים לקחת חלק. לא כולם חייבים להתגייס לצבא, אבל כל אזרח ישראלי צריך לשרת את המדינה בדרך כלשהי: צבא, שירות לאומי, התנדבות או עשייה כלשהי למען המדינה.

הישאם, הבחור שהסתתרתי איתו בשבעה באוקטובר, בחר לעשות את זה. הוא היה יכול לשבת על הגדר, אבל הוא בחר לעשות מעשה. הוא התגייס למשטרה ומשרת היום במשטרת אופקים. הוא החליט ליצור עולם טוב יותר. אני מאמינה בהתחייבות לחוזה הלא כתוב שלנו: מי שחי כאן צריך להיות מוכן לתת מעצמו למען המקום הזה. ערבים, יהודים, כולם.