"היא הלכה לעולמה בצורה כל כך מתוקה ועוטפת, ובנשיקת שמים וארץ"

הרב יהושע שפירא

ראש ישיבת רמת־גן, בנה של הרבנית רבקה שפירא

בן 63, נשוי לנעמי, אב ל־11, סב ליותר מחמישים נכדים וסבא רבא לארבעה נינים, תושב רמת־גן: "עם ישראל מתעורר בצורה מופלאה בכיוונים שלא העלינו על דעתנו, ואנחנו רק בהתחלה. בעזרת השם נראה פה זרם אדיר של תשובה עמוקה, אמיצה ומהפכנית"

הרב יהושע, אתם בעיצומה של השבעה על אמא. מה התחושות?

"אבלים על לכתה. היא האירה כל כך הרבה, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להשתחרר מזה שהיא הלכה לעולמה בצורה כל כך מתוקה ועוטפת, בהכרה צלולה כמעט עד הרגע האחרון ובנשיקת שמיים וארץ".

ספר לנו.

"במוצאי שבת התכנסה כל המשפחה, שבעים־שמונים איש, למשך ארבע שעות. שרו שירים עמוקים והיא ניצחה על השירה, כל אחד ניגש אליה והיא חיבקה וזיהתה, עם טיפה עליות וירידות בריכוז. בחודש האחרון היא הייתה בשלוש חתונות, שתיים של נכדים ואחת של נינה. היא הגיעה לחוות הכי רחוקות, שהדרכים אליהן הכי משובשות.

"החתונה הבאה במשפחה תתקיים אחרי החגים. היא אמרה לחתן: 'אני כל כך רוצה לשמוח איתך בחתונה, אבל אנחנו מקבלים באהבה מה שהקדוש ברוך הוא ייתן. אתה מסכים?'. היה לו קשה והוא לא ענה. היא שאלה אותו פעם שנייה ושלישית, ולבסוף הוא אמר 'אני מסכים'. היא גם אמרה דברים מהעולמות שלמעלה, וזה היה קצת להיות איתה בשערי גן עדן. בארבע בבוקר כל המשפחה התפזרה, ולאורך היום היא הייתה נינוחה. ב־17:30, כאילו נמשכה שערה מחלב כמו שחז"ל אומרים, היא הלכה מאיתנו בפשטות כזאת. אנחנו אבֵלים, אֲבָל היא הייתה בת 91, והיא לא סבלה".

אמך דיברה על הרגע הזה?

"אחי סיפר בהלוויה שהיא אמרה לו: 'אני לא מפחדת מהיום האחרון, כתוב ותשחק ליום אחרון. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, מה שהוא יעשה זה נכון וטוב'. היא פחדה רק מדבר אחד, מהבושה. היא אמרה, 'לימדתי בנות והן תמיד חשבו שאני הרבנית והן התלמידות. ומה אם אני אבוא למעלה ופתאום יסתבר שהן נאבקו, הן עלו וירדו, והן יהיו למעלה־למעלה, איזו בושה שהן קראו לי הרבנית'. אמא שלי ליוותה את התלמידות, היא הייתה יועצת סתרים של רבות מהן".

היא הייתה רבנית ועוגן לנשים רבות. אבל קודם, איזו אמא היא הייתה?

"אני אספר לך סיפור אחד, הוא יוצא דופן, אבל הוא מדגיש את הדמות שלה. יש לי אח, תלמיד חכם עצום, הרב יצחק. הוא עילוי ומתמיד גדול, למד בשבי חברון והיה מגיע הביתה פעם בחודש, ביום שישי בצהריים, וחוזר לישיבה מיד ביום ראשון. בחברון קר, ולא היה לו סוודר. אמא שלי אמרה לו 'לך תקנה סוודר', הוא אמר לה 'אין לי מתי', וזה חזר על עצמו. יום שישי אחד הוא הגיע הביתה בצהריים, היא אמרה לו בוא רגע, מדדה אותו והתיישבה לסרוג סוודר עד שבת. יצאה השבת, היא ממשיכה וסורגת את הסוודר כל הלילה. בבוקר היא אומרת לו, 'אני לקראת הסוף אבל עוד לא סיימתי'. הוא היה צריך לנסוע לישיבה, אז היא אמרה לו, 'אני אסע איתך'. היא נסעה איתו באוטובוס לירושלים וסרגה בדרך. הם עצרו אצל דודים שלי, יחד עם הדודה היא הרכיבה את החלקים של הסוודר, ואז הוא נסע לישיבה והיא חזרה לעפרה. אח שלי לא יכול היה לעזוב את הסוודר הזה והמשיך ללבוש אותו גם כשהוא היה מרוט. בשלב מסוים זה כבר היה מוגזם ללבוש אותו, אבל הוא שמר אותו לזיכרון. היא ידעה שהוא מסור לתורה והיא הלכה איתו".

היה לכם אח שנפטר בגיל צעיר. איך זה השפיע על אמא?

"אברהם היה הבכור, שנה ורבע מעליי. הוא חלה בגיל חמש ונפטר בגיל שמונה. יש לנו אח שנקרא על שמו, אביעד, ולרבים מהאחים יש בן שנקרא אברהם על שמו. במשך עשרות שנים, כשהיה מתקרב תאריך הפטירה, ו' בטבת, גם אם אמא שלי לא הייתה זוכרת, היא הייתה חולה. זה אירוע משנה חיים, זה השפיע על ממדי האנושיות והביא עומק שהוא למעלה משאלת חיים ומוות".

ספר על הלימוד שלה.

"אמא הייתה שוקדת על התורה. יש פה הרבה ספרים: כל מדרש רבה, כל התנחומא, הזוהר, פרקי דרבי אליעזר, מדרש הגדול; סטים של ספרים, מלאים סימניות של אמא שלי. היא למדה בלי סוף. פעם למדתי איתה, היא אמרה משהו, אז עניתי, 'אני חושב שיש משהו כזה באור החיים'. היא אמרה 'תביא, נראה בתוך הספר'. הבאתי את הספר, זה היה אור החיים ארוך וכולו מלא בהערות ובהדגשות שלה. אז היא אמרה לי בחיוך 'ביקרתי פה'. עבודת השם שלה הייתה לימוד תורה בעמקות בכל האזור של האגדה, המדרש והחסידות. זה גם עומק של הספרים, וגם עומק של אנשים".

מה הכוונה ב"עומק של אנשים"?

"היא הבינה בנפש האדם, היא חשה בעומק של אנשים. כל הזמן מגיעות תלמידות שאומרות 'בזכותה התחתנתי, בזכותה העמדתי משפחה'. היא זכתה להיות שותפה משמעותית של בניין עשרות בתים בישראל, אם לא יותר. הייתה לה אכפתיות פשוטה ומיידית לאנשים שהיא חשבה שהיא יכולה לעזור להם".

אתם בית של רבנים. איך היה לגדול בבית עם אמא שהיא תלמידה חכמה, במיוחד בתקופה שזה לא היה מצוי?

"היא הקימה את המדרשה הראשונה לנשים, מכון אורה, יחד עם הרב דב ביגון. הוא התמקד בעיקר במכון מאיר, ואמי ואבי היו במכון אורה. אחר כך הם הקימו את מכון שובה. היא נתנה את הלב ואת הנשמה, אבל הבית היה בית והעבודה הייתה עבודה. היא שמרה על הפרדה".

ובכל זאת, אתם מדברים בדברי תורה על השולחן, אז בטח גם לאמא יש מה להגיד.

"קודם כול, הייתה לה ענווה. היא הייתה יושבת לפני אחי הרב יצחק שפירא כתלמיד לפני רבו, כי הוא באמת מיוחד במינו. היא הייתה שואלת, והייתה בה תמימות. אמי הייתה צוללת למעמקים ודולה פנינים שאיש לא ראה. אתמול הייתה פה הרבנית אסנת שילה וסיפרה שהיא הביאה אליה פעם קבוצה של בנות, אז אמי דיברה על איש ואישה, שמש וירח. אסנת אמרה: 'התרווחתי, כי את זה אני מכירה. ואז היא התחילה לדבר ואמרתי לעצמי, מעולם לא שמעתי דברים כאלה, אני חייבת להקשיב'.

"היא גם הייתה אישה אמיצה. היא כתבה ספר על זוגיות, ופתחה בסיפור על המריבות עם אבא שלי. זו הייתה אידיאולוגיה, זה לא היה בדיעבד. היא חשבה שמתוך החיכוך והחריפות צומחים הדברים הגדולים. לא הייתה אצלה שבלונה. הייתה בה המון הקשבה, אבל היה לה גם מה להגיד, ועוד איך".

בעצם ההורים שלך הם מראשוני עפרה.

"כן, זה הבית. רוב חייה אמי גרה בעפרה. בערך עשרה ימים אחרי הקמת היישוב הגיעו אלינו נציגי היישוב פנחס ולרשטיין, יהודה עציון ועירא רפפורט, אמרו שהם מההתיישבות החדשה בעפרה ושצריך שהמשפחה שלנו תבוא לגור שם. ההורים שלי ענו שהם באים. פנחס ולרשטיין סיפר שהם הסתובבו בכל הארץ כדי לחפש משפחות שיבואו, והשיחה עם ההורים שלי הייתה יוצאת דופן, כי הם הגיעו חמושים בטיעונים ואנשים אחרים שאלו שאלות, אבל ההורים שלי אמרו לו מיד 'בסדר, אנחנו באים'. הוא שאל מתי, אז ההורים שלי אמרו: 'למה לא עכשיו?'".

אנחנו נמצאים בערב ראש השנה. מה היית רוצה שניקח מאמא לשנה החדשה?

"בתור פורצת הדרך של המדרשות, אמא היא אות ומופת לכך שהתורה הנשית מתחדשת לא מתוך הזרם הפמיניסטי, ודאי לא הפמיניסטי המתקרבן, הנלחם, שצריך להוכיח משהו. היא לא הייתה במלחמה ולא הייתה מרירה. היא מעולם לא הלינה על תפקידה כאישה, ובוודאי לא ניסתה לשנות את התורה או לעקור הלכות. היא פרצה את הדרך והעמידה אלפי תלמידות מתוך דבקות בתורה ואמון עמוק עד אין חקר בחכמי ישראל לדורותיהם. צריך להכיר שזה הזרם המרכזי, ולהבחין בינו ובין זרמים שמגיעים ממקומות שאינם כאלה".