בהנהגת הרב אריאל: בירושלים העתיקה יתקעו בשופר בשבת

בראש השנה תשפ"א (2020), עטויי מסכות ותחת סגר קורונה, התאסף מניין לא גדול במכון המקדש. אחרי 11 שנים של הפסקה שוב חל ראש השנה בשבת, והרב ישראל אריאל שב ותקע בו בשופר כפי שנהג בתשס"ז (2006) ובתש"ע (2009). כך היה גם בראש השנה תשפ"ד (2023), ערב המלחמה. יותר ממאה איש התאספו אז במכון, והשופר תקע. מנגד, בשאר מנייני העולם, למעט אולי אחד או שניים הקרובים גיאוגרפית ורעיונית למניינו של הרב אריאל, שבתו השופרות מתרועה.

הרב ישראל אריאל נחוש לתקוע בשופר גם בשבת הקרובה, ראש השנה תשפ"ז. בספר שהוציא ערב הפעם הקודמת שבה חל ראש השנה בשבת, "שופר ולולב בשבת", שטח הרב ישראל אריאל את משנתו על פני 453 עמודים, ולפיה הגיע הזמן לחדש ימינו כקדם גם בהיבט הזה.

הרב אריאל גורס שאם לעת עתה התקיעה אינה מתאפשרת בהר הבית, שבו תקעו בשופר בימי המקדש, אז יש לחדש אותה לכל הפחות בתחומי ירושלים המקודשת. בזמן המקדש הייתה תקיעת השופר מתקיימת במקרים כאלה בירושלים בלבד, מפני שרק כאן ידעו בוודאות שבית הדין קיבל את עדות הראייה בעניין הירח החדש, ושכעת זהו ללא ספק א' בתשרי ולא היום השלושים של אלול.

אחרי החורבן, במסגרת תקנות רבן יוחנן בן זכאי, נקבע שאפשר יהיה לתקוע בשבת בכל מקום שבית הדין הגדול נדד אליו. כך ירשה יבנה את מקומה של ירושלים, ותקיעת השופר הוסיפה להישמע בכל שנה בא' בתשרי, גם זה שחל בשבת, לכל הפחות בבית הדין.

במדרש (פסיקתא מ"א) נכתב שב"ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בכל מקום, אלא בעין טב, במקום שהיו בית דין יושבים ומעברים את השנים והחדשים". עין טב מזוהה כיום עם חרבת עיטאב הסמוכה ליישוב בר־גיורא שבהרי ירושלים. במסכת ראש השנה (כ"ה, א') מסופר שרבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא תלמידו לעין טב כדי לקדש את החודש, וביקש להשיב לו שהמשימה בוצעה בעזרת הסיסמה "דוד מלך ישראל חי וקיים".

בתלמוד מובאים רמזים לכך שבמקור תקיעת השופר נהגה רק במקדש, המקום שכאמור ישב בו בית הדין הגדול, גם בראש השנה שחל בימי חול. כך נכתב גם על שנים "רגילות" (ראש השנה ל', א') ש"בראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש, ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע". כך הסיק פרופ' מאיר בר־אילן: "עיקר התקיעות בראש השנה היה במקדש ליד שער המזרח". זו הסיבה שגם כאשר כבר הונהגה התקיעה בשופר בכל מקום, כשראש השנה חל בשבת נשמרה ההלכה הקדומה שלפיה אין לתקוע אלא בבית דין.

חשוב לציין שתקיעת שופר אינה מלאכה אסורה בשבת, ובמקרי חירום כדוגמת סכנת טביעה של ספינה או עיר שעומדת בפני שיטפון הריעו בשופר בתפילה גם ביום המנוחה. אולם בתלמוד הבבלי ציינו סיבה אחרת לתקיעה בראש השנה שחל בשבת במושב בית הדין בלבד – החשש שמתוך התלהבות יתרה לקיום מצוות התקיעה בחג יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. החשש הזה גרם להרחבת תפקידו של בית הדין במקרה הזה. מעבר לכך שהוא אמון על קידוש החודש, הוגדר בית הדין גם כגורם המפקח על כך שהשופר לא יטולטל ברשות הרבים.

פרופ' עזרא פליישר ופרופ' שולמית אליצור מהאוניברסיטה העברית ציטטו במאמריהם סדרת פיוטים המתוארכים למועד כלשהו בין המאה העשירית למאה ה־12 שנמצאו בגניזה הקהירית, ומתארים בפרוטרוט כיצד התבצעה גם אז תקיעת השופר בשבת בבית הדין. הנה למשל נכתב שם ש"מלך הזהיר בוועד שיהיו תוקעים בבית הוועד (בית דין - א"ס) בשבת וראש השנה. מלך חיזקם בלימוד שיהא שופר קשור לעמוד בשבת וראש השנה. מלך בירר בעדה שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה (הכוונה לדיינים - א"ס) בשבת וראש השנה. מלך רחש שלא יימשך ביד, אבל יינתן פה בו והוא מגויד (קשור בגידים לעמוד התפילה – א"ס) בשבת וראש השנה". משמעות הדבר היא שכדי שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים הוא נקשר לעמוד, ועל התוקע נאסר לגעת בו בידיו אלא בפיו בלבד.

וגם זה נכתב שם: "ישבתו מתקוע בכל מקום מועד, אבל משכילים יריעו בבית ועד". ועוד נכתב "זוכר להנפיש מרעד, לתוקעי בבית הוועד, [נורא] וקדוש", וגם: "שופר היום מדירתנו יושבת, ובבית הוועד נריע כחוק משיבת".

תקיעה בשופר בשבת נשמעה עוד אלף שנים ויותר אחרי חורבן הבית בישיבת ארץ ישראל שבאחריתה ישבה בדמשק ובצור. רבי נתן מטרנקטיליש בן המאה ה־13, אחד מרבותיו של הרמב"ן, סיפר על חכם מדמשק שהעיד כי גם בזמנו היו תוקעים שם בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת. לא מנותקת מכך העובדה שבעידן ההוא ראש השנה נחגג בארץ הקודש יום אחד בלבד, כמצוות התורה, ולא יומיים כפי שנהגו בבבל. באיגרת ששלח בשנת 1062 מחה ראש הגולה הבבלי, דניאל בן חסדאי, באוזני ראש ישיבת ארץ ישראל ששכנה אז בדמשק, על כך שתקעו בישיבתו בשופר בראש השנה שחל בשבת. עם זאת, בדמשק הוסיפו לתקוע על אף המחאות.

לא רק בארץ ישראל רבתי תקעו בשופר בשבת. גם הרי"ף, רבי יצחק אלפסי בן המאה ה־11, תקע בשופר ביום השביעי בבית הדין שלו במרוקו. כך כתב עליו הרמב"ן: "ורבנו יצחק אלפסי בעל ההלכות היה סובר... בכל בית דין תוקעים. ולפיכך היו תוקעים לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת. וכך קיבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו, וכך כתבו מקצת תלמידיו". אולם לנוהג הזה לא היו ממשיכים, כי לדברי הרמב"ן, "מכל מקום לא סמכו העולם על זה, ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת".

גם ריב"ז נתקל בביקורת

הרב ישראל אריאל, נציג התוקעים בשופר בשבת בדור הזה, טוען שגם לאחר החורבן, לפחות לפי חלק מהדעות ההלכתיות, בירושלים תוקעים בשופר בכל מקרה, גם כשראש השנה חל בשבת. "די בבית דין אחד בירושלים היושב עד שעה שישית (חצות היום - א"ס) כדי שיתקעו בכל בתי הכנסת בירושלים כל אותו זמן שבית הדין יושב במקומו", כתב הרב אריאל בספרו.

הוא מתרעם שם על כך שכיום, בעידן שבו עירוב מקיף כל מקום יישוב יהודי בארץ ובחו"ל, "בראש השנה שחל בשבת טלטול כל דבר אפשרי חוץ משופר, שהוא מצוות היום. היש מנהג תמוה מזה?". לכך מצטרפת לדעתו העובדה שהלוח העברי קבוע זה מכבר, והחודש איננו מקודש עוד בבית דין - כך שגם מועד ראש השנה ידוע מראש לכול. ממילא אין עוד מקום לחשוש שמועד התקיעה האמיתי יחול רק למחרת, ואין להימנע מלתקוע.

הרב אריאל משחזר בספר את מה שכבר הפך לנוהג גם בדורנו, על כל פנים במניין המסוים הזה, ומה שכנראה ייעשה גם בשבת שלפנינו: "בין קריאת התורה והתקיעות הוכרז על קיום ישיבת בית הדין במשך כחצי שעה, זאת על פי ההלכה שהתקיעה נעשית בשעה שבית הדין יושב. השופרות הובאו למקום בערב ראש השנה כדי למנוע טלטול. בסיום התקיעות ותפילת מוסף הוכרז על המשך הדיון בבית הדין לפתרון שאלות שהעסיקו את ציבור המשתתפים במעמד".

לרב אריאל קדם יותר ממאה שנים רב אחר שניסה לחדש את התקיעה בשבת בעיר הקודש - הרב עקיבא יוסף שלזינגר. בראש השנה תרמ"ב (1881) שחל בשבת התחוללה מהומה שלמה סביב רצונו של הרב שלזינגר לחדש את התקיעה בשופר ביום הקדוש, אולם בסופו של דבר הוא נותר בדעת יחיד, ותקע בשופר לבדו. ויכוח התעורר בין חכמי ירושלים אם מותר כלל לשמוע את קול תקיעתו של הרב שלזינגר, שהתעקש לתקוע בכל מקרה. שלושה מגדולי רבני העיר – הרב שלמה זלמן בהר"ן, הרב משה דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד – טרחו ובאו לשמוע את קול שופרו, אף שלא הסכימו עם החלטתו.

בתרס"ה (1904) ובתרס"ו (1905) חל שוב ראש השנה בשבת. תחילה עמד הרב שלזינגר לקיים בתרס"ה את מעמד חידוש התקיעה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שברובע היהודי ("מקום המסוגל לזה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, שמו נאה לו כתקנתו, שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין", הוא כתב). אולם ברגע האחרון שבה והתעוררה מחלוקת, והרב שלזינגר ויתר על דעתו למען השלום, ושב והסתפק בתקיעה יחידי בביתו.

אגב, מתברר שאפילו לרבן יוחנן בן זכאי התקיעה בשבת לא הייתה צעד קל לביצוע. כשביקש לעשות זאת ביבנה אחרי החורבן התעוררה כלפיו התנגדות לא מועטה: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין (ליבנה - א"ס). אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: 'נתקע (בשופר – א"ס)?'. אמרו לו: 'נדון (על כך – א"ס)'. אמר להם: 'נתקע ואחר כך נדון'. לאחר שתקעו אמרו לו: 'נדון'. אמר להם: 'כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה'" (ראש השנה כ"ט, ב'). כך, באופן מתוחכם, נטרל רבן יוחנן את ההתנגדות לחידושו. תקיעת השופר כבר נשמעה בשבת, ולכן הפכה לעובדה מוגמרת.

נשוב לשנת 1905. סיבה נוספת שהמריצה את הרב שלזינגר לתקוע בשופר גם בתרס"ו הייתה מצבו הרעוע של העם היהודי בתפוצות, והתפשטות הפוגרומים ברוסיה במהלך אותה שנה: "שמעתי ותרגז בטני", כתב הרב שלזינגר, "אמרתי יעבור עליי מה, אני אסע להגאון הרב שמואל מסלנט לשאול את פיו, למה מנגד (מתנגד – א"ס) לזה הרבה. כי מרדכי היהודי כאשר ראה עת צרה, היה מדחה את יום טוב של פסח בתענית, ועל ידי דיחוי זה נדחה גזרת המן. ואנחנו נחוס מלדחות להצלת רבים ספק שבות (איסור מדברי חכמים - א"ס)? ורבותינו זיכרונם לברכה העידו איך ישועת ישראל תלוי בשופר במועדו".

הוא הוסיף וכתב: "ויתחזק, וישב על המטה (הרב שמואל מסלנט - א"ס)", העיד הרב שלזינגר, "וסיפרתי לו כל הנ"ל, והשיב שלא שמע מעניין זה עד עתה כלום. אדרבה, בשנת תרמ"ב, כאשר היה מדובר לתקוע בראש השנה, היה מצפה לשמוע תקיעת שופר בזמנו... ואמר 'אם סומכים אנו על הרי"ף, יכולים אנו לתקוע בפני בית דין סתם' (כלומר בכל בית דין, אף שאיננו סמוך - א"ס)".

לפני שלוש שנים, כשראש השנה חל בשבת שלושה שבועות בלבד לפני הטבח, כתבתי כאן בהמשך לדברי רבי עקיבא יוסף שלזינגר: "מצבנו איננו נואש כפי שהיה ב־1905, ברוך השם, אבל במסכת ראש השנה כבר הזהירו ש'כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה' - כשהכוונה לאסון שעלול להתרגש, חלילה, אם לא יישמע קול התקיעה. לרב ישראל אריאל ולעוד כמה יהודים אכפתיים בין החומות חשוב להתריע על כך מראש, תרתי משמע".