המספרים כבר מראים: העלייה ברופאים בנגב התחילה

חיפשתי לטור של ראש השנה תשפ"ז אירוע מעורר תקווה, ואז הגיעה ההזמנה לאירוע השקת מרחב הרופאים הדרומי שהתקיים השבוע בבאר־שבע. המרחב החדש, שממוקם בפארק ההייטק גב־ים, צמוד לאוניברסיטת בן־גוריון, הוא הבית הפיזי של מיזם "עוגן דרום" – מהלך אזורי חדש לקליטה, חיבור ושימור של רופאים בדרום.

עשרות רופאים דרומיים הגיעו לאירוע, חלקם היישר ממשמרת בבית החולים. ביניהם הסתובבה נרגשת ד"ר הדס מלדה־מצרי, היוזמת של עוגן דרום, ובמידה רבה כלת האירוע. מבחינתה, חנוכת המרחב החדש הייתה גם סגירת מעגל לכינוס שקיימה כאן בפארק ההייטק לפני שנתיים. מצוקת כוח האדם הרפואי בנגב הטרידה את מנוחתה של ד"ר מלדה־מצרי, הן כרופאת משפחה תושבת הנגב והן כמנהלת יחידת סגל רופאים במחוז דרום של קופת חולים כללית. ביולי 2024 היא כינסה 30 רופאים מדרגים שונים מכל בתי החולים וקופות החולים בדרום, כדי לדון יחד באתגר ובדרכים להתמודד עימו.

נזכיר נתונים: בעוד במרכז הארץ ישנם 5.4 רופאים לכל אלף נפשות, בדרום המספר הוא 2.7 רופאים בלבד. רק רבע מהסטודנטים לרפואה שלומדים בבאר־שבע, נשארים לעבוד בדרום לאחר סיום לימודיהם. פתיחת בית החולים השני בנגב בשנת 2033 צפויה להגדיל עוד יותר את הביקוש לכוח אדם רפואי. לכל זה צריכים להוסיף את כניסתה לתוקף של רפורמת יציב, הפוסלת סטודנטים רבים שלמדו רפואה במדינות מסוימות. יישומה יביא לצמצום של 40% בכניסת רופאים חדשים למערכת, נתון שיורגש בעיקר בפריפריה.

הרופאים שכינסה מלדה־מצרי לפני שנתיים הגיעו לשלוש תובנות חשובות. ראשית, הוסכם שבמקום לחשוב איך להביא רופא לדרום, צריכים לחשוב איך גורמים למשפחתו של הרופא לבחור לחיות בדרום. שנית, היה ברור לכולם שכדי להתמודד עם השחיקה והבדידות המקצועית מוכרחים לייצר קהילה שתעניק לרופאים זהות ושייכות ותהווה עבורם עוגן. התובנה השלישית הייתה שאין סיכוי שמערכת הבריאות לבדה תוכל לתת מענה לאתגר, ונדרש שילוב כוחות אזורי של גופים רבים ומגוונים שיתמודדו יחד עם מצוקת כוח האדם הרפואי.

עם התובנות הללו יצאה מלדה־מצרי לדרך. במשך שנה וחצי היא נפגשה עם מנהלי בתי חולים וקופות, ראשי רשויות בנגב, ונציגים מהמגזר העסקי והחברתי. ארגון מעוז סייע לה לזקק את המהלך לפעולות ממשיות, וכך בא לעולם מיזם "עוגן דרום", מהלך אזורי לגיוס, קליטה ושימור רופאים בדרום, ויצירת בית לקהילת הרופאים שכבר נמצאים בנגב. הרעיון בתמצית הוא ליצור עבור הרופאים תשתית אזורית אחת שתחבר אותם להזדמנויות מקצועיות, למגורים ולקהילה, ותלווה אישית לא רק אותם אלא גם את בני משפחותיהם. עוגן דרום נתמך על ידי משרד הבריאות, משרד נגב־גליל וארגון הג'וינט, ושותפים בו כל בתי החולים, הקופות והרשויות המקומיות בדרום, וארגונים חברתיים ועסקיים.

בחודש דצמבר האחרון התקיים כנס השקה של המיזם בהשתתפות כ־250 רופאות ורופאים ושותפים אזוריים. "אמרו לי שזה לא יקרה כי מערכת הבריאות תחרותית ולא אצליח להושיב את אנשי סורוקה עם אנשי שיבא בנגב ואת אנשי כללית עם קופות אחרות", מספרת מלדה־מצרי. "בסוף כולם הבינו שאם רוצים דרום אחר, בטח אחרי שבעה באוקטובר, אין דרך אחרת מיצירת שיתופי פעולה".

עשרה חודשים אחרי שעוגן דרום יצא לדרך, מלדה־מצרי מציגה מספרים. 205 רופאים כבר מלווים על ידי המיזם, ומתוכם 170 רופאים כבר עברו מיפוי צרכים, שיועברו לגורם ייעודי ברשויות המקומיות ובבתי החולים כדי לתת מענים. בקיץ האחרון עברו 13 רופאים לנגב המערבי בעקבות המיזם, ותשעה רופאים לבאר־שבע. 50 משפחות נוספות כבר נמצאות בשלב של בחינת מקום מגורים קונקרטי. מלדה־מצרי מספרת על קהילה של 32 רופאים וסטאז'רים המתגוררת בשכונה ג' בבאר־שבע, שהעירייה בונה עבורם מענים ייחודיים, למשל גנים ששעות הפעילות שלהם יותאמו לשעות עבודתם בבית החולים.

המרחב החדש שנחנך השבוע אמור לשמש בית לכל קהילת הרופאים בדרום, לאירוח מפגשים וסדנאות, לקידום יוזמות וחיבורים, ולקיום פעילויות פנאי ותרבות. באירוע ההשקה פגשתי את אמיר ומוריה שפירא, שנמצאים שניהם בשנה השישית ללימודי הרפואה שלהם. אמיר עתיד להתמחות כפסיכיאטר ילדים, ומוריה כרופאת שיקום. הם כבר חשבו להתמקם בצפון, אבל "עוגן דרום" גרם להם לשנות כיוון ולבחור בהשתקעות בנגב. "העובדה שיש עכשיו מיזם שנלחם עלינו שנישאר בדרום, ושיש רשת של השתייכות וחיבורים שמאפשרים לחשוב בגדול ולעשות דברים גדולים, השפיעה עלינו בקבלת ההחלטה", אומרים השניים.

היעד של תוכנית עוגן דרום הוא לצמצם תוך חמש שנים את הפער במספר הרופאים לנפש בין הדרום למרכז בכ־25%, ולהגדיל את שיעור בוגרי הרפואה בדרום הממשיכים את דרכם המקצועית באזור מ־25% כיום, לארבעים אחוזים. נעמי זילכה, מנהלת עוגן דרום, אמרה באירוע ההשקה של המרחב החדש שבסיורי החשיפה שמקיים המיזם לרופאים, נחשף העושר של ההון האנושי בדרום. "המנגנון שלנו נועד לחבר את החוסר בכוח אדם רפואי לעושר האנושי של הקהילות והמרחבים בנגב, וכך לייצר את השינוי".

שנה פשוטה

כשמחפשים סיבות לתקווה לקראת שנה חדשה, תמיד כדאי לחזור ולבדוק היכן היינו בסיום השנה הקודמת. חזיתות המלחמה שטרם נסגרו ואווירת הבחירות המקטבת מייצרות תחושות של דשדוש ודכדוך, אבל כשנזכרים מה היה מצבנו לפני שנה, אי אפשר שלא להודות על ההתקדמות. בערב ראש השנה תשפ"ו עדיין היו לנו 48 חטופים בעזה, החות'ים ירו עלינו טילים, ואיום הטילים האיראניים היה הרבה יותר מוחשי. מספר התושבים בעוטף עדיין לא הגיע אז למספרם בשבעה באוקטובר, ואילו השנה הוא עבר אותו. בערב ראש השנה תשפ"ו, חמישה קיבוצים עדיין לא שבו לבתיהם; השנה שבו שלושה מתוכם. גם מצבנו הכלכלי טוב יותר מזה של ערב ראש השנה תשפ"ו: התוצר המקומי צמח, האינפלציה ירדה, והגירעון הצטמצם. מצבנו לא מושלם, אבל אנחנו במקום טוב יותר מזה שהיינו בו לפני שנה, ויש על מה להודות.

מדי שנה בשלהי חודש אלול מחפשים במשפחתנו איחול שיהלום את אותיות השנה החדשה, כדי לעטר בו את התמונה המשפחתית לראש השנה. בתשפ"ג בחרנו במילה מפגש שהכילה שתי אותיות מאותיותיה של תשפ"ג, ואיחלנו "תהא שנת מפגש". בתשפ"ד איחלנו שתהא שנת פתיחת דלתות. השנה, אחרי רצף של שנים סוערות ומורכבות, הציע הבן שלי שנאחל לתשפ"ז: "תהא שנה פשוטה. זהו".