"מאות אלפי ישראלים נוסעים פה ואף אחד לא יודע מה קורה בשולי הכביש"

הרוב הערבי בנחל עירון - הוא ואדי עארה - חי וקיים ובועט, אבל מוחלט פחות משהיה לפני עשור. ב־2016 עמד הרוב הערבי בנחל עירון על 96 אחוזים, ואילו היום הוא עומד על 75 אחוזים וממשיך לרדת בהתמדה. המגמה נזקפת בעיקר לצמיחתה חסרת התקדים של העיר חריש. לפני עשור בלבד, חצי יובל אחרי שיועדה להפוך לעיר, התגוררו בחריש 1,100 תושבים בלבד. חלקם הבלתי מבוטל לא היו יהודים אלא ערבים בני חמולת קראג'ה מרמלה, שהפכו אותה לעיר מקלט. ב־2026, לעומת זאת, מתגוררים בה 43 אלף תושבים, ומתוכם רק 1.7 אחוזים ערבים. חריש היא העיר עם האוכלוסייה הצעירה בישראל: קרוב למחצית מתושבי העיר הם ילדים מתחת לגיל 18 (לעומת כ־32 אחוזים בארץ כולה), ואילו אחוז האזרחים הוותיקים בה עומד על כ־5 אחוזים בלבד (לעומת כ־13 אחוזים בני 65 ומעלה בממוצע הארצי). נס הייהוד הגובר של ואדי עארה, אחרי שנים רבות של כישלונות, דשדוש ודעיכה של ההתיישבות היהודית בנחל עירון, אירע משום שכאשר מחירי הדירות במרכז הארץ זינקו, בחריש נמכרו דירות ארבעה או חמישה חדרים חדשות במחירים נגישים, שבאופן טבעי פונות לזוגות צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. שיעור הפריון הערבי בוואדי עארה נמוך משיעור הפריון היהודי, וצמיחתה של חריש משנה במהירות את הדמוגרפיה של חבל הארץ הקריטי הזה.

זהו מפנה היסטורי. "משנות הארבעים של המאה שעברה, עוד לפני קום המדינה, נעשה ניסיון לתקוע יתד יהודית בוואדי עארה, ממענית עד מגידו", אומר העיתונאי לשעבר ד"ר אמיר גילת, עמית מחקר במרכז חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, שספרו החדש "דם, אדם, אדמה" מלווה את הקורא במסע גיאוגרפי, אנושי והיסטורי לאורך עשרים הקילומטרים של נחל עירון. "כל השנים הציונות ניסתה לתקוע יתד באזור הזה ולמנוע השתלטות ערבית על האזור. גם חריש עברה גלגולים מגלגולים שונים ונראה שעכשיו היא מתחילה להתייצב. יש שם כשליש חרדים, כשליש דתיים־לאומיים, וכשליש חילונים. עכשיו יש גם מספר הולך וגדל של תושבים ערבים שרוצים לשפר את הדיור ולגור בעיר".

ד"ר אמיר גילת: "מאות אלפי ישראלים נוסעים פה מדי יום, אבל אף אחד לא יודע מה נעשה בשולי הכביש הזה. לא רבים נכנסים לתוך היישובים, ובכל אחד מהם יש סיפורים ששווה להכיר. אחרי שנכיר - שכל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה. אבל לפחות שנכיר"

איך הגעת לכתוב על ואדי עארה?

"הייתי עיתונאי הרבה שנים במעריב, ובין השאר סיקרתי גם את אזור ואדי עארה", משיב גילת, שזכור גם כיו"ר האחרון של רשות השידור בטרם רפורמת התאגיד. "בכל פעם שנסעתי בוואדי אמרתי לעצמי: פה האנדרטה לזכר שני השוטרים שנרצחו בפיגוע ב־1994, פה הצומת של 'אירועי אוקטובר'. וכן הלאה וכן הלאה. הגעתי עם הזמן לתובנה שקיימת בורות עצומה בציבור היהודי ביחס למה שקורה בנחל עירון. כלומר, מאות אלפי ישראלים נוסעים פה מדי יום, אבל אף אחד לא יודע מה נעשה בשולי הכביש הזה. לא רבים נכנסים לתוך היישובים, ובכל אחד מהם יש סיפורים ששווה להכיר. אחרי שנכיר - שכל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה. אבל לפחות שנכיר".

באינטרנט אפשר למצוא תמונות שנראות בהן חגיגות יום העצמאות באום אל־פחם בשנות החמישים. זה דבר שיכול לחזור ולהתקיים שם, בתרחיש כלשהו?

"זה חזון לא ריאלי, כי אנחנו צריכים לעבור עוד הרבה תהליכים, וזה נכון גם לגבי הערבים וגם לגבי היהודים. אל תשכח שמה שאצלנו הוא יום העצמאות – אצלם זו הנכבה".

מהו הפתרון שלך לבעיית ואדי עארה?

"אני לא בא להציע פתרונות. אני עיתונאי שרצה לחלוק את החוויות שלו, וכמו עיתונאי אני מתבל את הדברים בעובדות. אני מדגיש את המילה 'עובדות', כי היא אולי קצת זרה בעיתונות של היום. התפקיד שלי הוא לא להציע פתרונות, אלא לתעד את מה שקורה ולהביא סיפורים טובים לקוראים".

היסטוריה מדממת

גילת אומנם לא מציע פתרונות, אבל ב"דם, אדם, אדמה" מוצעות בעיות רבות: ואדי עארה היה שוב ושוב אחד מכאבי הראש הגדולים של ההנהגה כאן, עוד מימי המדינה שבדרך ועמוק לתוך שנות קיומה. "כביש ואדי עארה הוא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ושל היחסים של המיעוט הערבי בישראל עם מדינתו", אומר גילת. אבל בראש ובראשונה, ואדי עארה הוא מפתח גיאוגרפי לצפונה של ארץ ישראל. היישוב "ערונה" – כנראה סמוך לכפר עארה, שהוואדי קרוי על שמו – נזכר לראשונה כבר במכתבי תחותמס השלישי, מלך מצרים, ששלט כאן במאה ה־15 לפנה"ס. איגרת מתקופת רעמסס השני במאה ה־13 לפנה"ס, שכתב רץ מצרי ששמו ח'ורי, מעידה שהמעבר האסטרטגי הזה היה מסוכן למדי גם בימי קדם. "המעבר נמצא בערוץ, אלפיים אמה עומקו, צוקים וסלעים קירותיו. מסוכן הערוץ, מלא שוסים נחבאים אל בין השיחים. מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם. פניהם זועפות ולבבם קשה ולתחנונים לא יקשיבו", כותב ח'ורי, ומגזים מאוד בתיאורו. אין באזור ערוץ שעומקו אלפיים אמה, כאלף מטר, וקשה גם להאמין שה"שוסים" שהסתתרו במעבר היו בגובה של ארבע או חמש אמות, בין 2 ל־2.5 מטרים, אולם נראה שאין לפקפק בעצם קיומם של שודדים בוואדי.

היו עוד סכנות בהליכה בוואדי עצמו. עד התקופה הרומית לא התנהלה התנועה בערוץ הנחל עצמו, שהיה בוצי וקשה למעבר. הולכי הרגל והסוסים הלכו על מורדות ההר, סמוך לערוץ אך לא בתוכו. הרומאים הם שסללו את הדרך בתוך הערוץ, תוך כדי מאבק עם כוחות הטבע, בנתיב שכביש 65 עובר בו כיום. בתקופה הרומית "מעבר ערונה" הפך לחשוב יותר, בעיקר לאחר הקמת מחנה הלגיון השישי ליד מגידו בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה. הצורך לחבר בין המחנה (המצוי כיום באתר הארכיאולוגי לגיו) ובין קיסריה הוא שהניע את הרומאים לסלול את הדרך. יש הטוענים שדרך נחל עירון הייתה אז לכביש האגרה הראשון בארץ ישראל, ממש כמו כביש 6 הסמוך כיום. כל מי שרצה לנוע בדרך הסלולה החדשה ולא נמנה עם כוחות הצבא הרומיים נאלץ לשלם מס מעבר.

עארה של ימינו הוא כפר־בת של ערערה. לפני 350 שנה יצאו כמה משפחות מערערה והתיישבו מעבר לדרך ואדי עארה, ליד התל שנשא את השם הזה, כדי לעבד שם את האדמה באין מפריע. החוקר הצרפתי פרנסואה מארי אבל, שביקר בוואדי עארה ב־1951, כתב: "לפני שלושים שנה בלבד לא היה אפילו כפר אחד לאורך ואדי עארה, פרט לצבר הבקתות של ערערה, שמקומו על מדרון גבוה, רחוק מדרך המלך. המקום הזה נבחר בשל הביטחון במורד התלול וכדי להתרחק מהשודדים שבדרך".

אחד הכפרים בוואדי, אלעריאן ("העירום") שמו, שופך אור על פן היסטורי אחר של חבל הארץ הזה. הכפר נוסד בשנת 1880, ושמו מרמז על כריתת היערות באזור להכנת הפחם לרכבות בתקופה העות'מאנית. ייתכן שגם יהושע בן נון מדבר על נחל עירון ורכס אמיר שמדרום לו כשהוא ממליץ לבני יוסף לכרות את היערות באזור: "ויאמר אליהם יהושע: אם עם רב אתה, עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים, כי אץ לך הר אפרים". לפי הפרשנות הזו, "עארה" איננו אלא קיצור או שיבוש של "יערה".

במהלך שיחות שביתת הנשק ברודוס באביב 1949 התעקשה ישראל שחבל הארץ הזה יסופח לשטחה. הנסיעה מהשרון לעמק יזרעאל דרך ואדי מילק הייתה ארוכה יותר בכארבעים קילומטרים, והשליטה בוואדי עארה אפשרה לקצץ את הדרך וגם לשלוט בתצפית לעבר ג'נין

בראשית המאה ה־19 עלה לשלטון במצרים מוחמד עלי. הוא הנהיג בארץ הנילוס מדיניות מיסים מכבידה, ומשפחות רבות נטשו את הדלתא ועברו לאזור המשולש. מלבדם השתקעו באזור חיילים מצרים שהעדיפו להישאר בארץ ישראל לאחר כיבושה בידי המצרים ב־1831. המגמה הזו נמשכה בימיו של אברהים פאשה, בנו של עלי. לכן כמעט מחצית מתושבי ערערה, למשל, נקראים עד היום "מצארוה" – המצרים.

כשקמה מדינת ישראל באייר תש"ח לא היה הוואדי חלק ממנה, ותושביו היו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה הערבית בשומרון. צה"ל גם לא כבש את השטח מידי הירדנים לאחר פרוץ המלחמה. אולם במהלך שיחות שביתת הנשק ברודוס באביב 1949 התעקשה ישראל שחבל הארץ הזה יסופח לשטחה (תמורת מסירת שטחים חלופיים בדרום־מערב הר חברון); הנסיעה מהשרון לעמק יזרעאל דרך ואדי מילק הייתה ארוכה יותר בכארבעים קילומטרים, והשליטה בוואדי עארה אפשרה לקצר את הדרך וגם - מהר אלכסנדר שמדרום לוואדי – לשלוט בתצפית לעבר ג'נין.

לירדנים לא הייתה אז אחיזה בשטח – הוא הוחזק אז בידי כוחות הפלישה העיראקיים – ולכן היה להם נוח לוותר עליו. וכך, ב־21 במאי 1949 הונף דגל ישראל באום אל־פחם. היום בלתי אפשרי למצוא שם דגל כזה.

ואדי עארה הועבר אז לישראל יחד עם שטח נוסף הנמצא כיום ממערב לקו הירוק, שזכה לכינוי "המשולש", אף שהוא כלל איננו משולש אלא פשוט רצועה ארוכה. הכינוי "המשולש" הוא שריד לימי המנדט, אז הדביקו הבריטים את השם הזה לכלל האזור הערבי ההררי התחום בין שכם, ג'נין וטול־כרם, שהיה אז מוקד פעילות ערבית לאומנית, בפרט בזמן המרד הערבי הגדול. גם ואדי עארה, משנות השלושים של המאה הקודמת, נחשב לקן צרעות. עד היום זהו המצב.

ממלכת סלאח

אום אל־פחם היא בירת ואדי עארה ובמובנים מסוימים גם בירת ערביי ישראל המוסלמים, ערש הולדתו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. רבים מתושבי המקום – כ־60 אלף כיום – קיצוניים בגישתם כלפי ישראל לא פחות מערביי יו"ש ורצועת עזה. שייח' ראאד סלאח כיהן כאן כראש העיר במשך תשע שנים, בין 1989 ל־1998. באום אל־פחם התרחש הפילוג הגדול בתנועה האסלאמית, שגילת מתאר אותו באריכות בספרו. "בקיץ 1993 עצרו זרועות הביטחון את אחד המורים מהמכללה האסלאמית באום אל־פחם", מספר גילת בספר. "הוא נחשד שפיקד על חוליית טרור של תושבי יו"ש שבין חבריה היו גם ארבעה מבוגרי המוסד. הגילוי גרם לפילוג בצמרת התנועה: שייח' עבדאללה נימר דרוויש תמך, לנוכח הנסיבות, בסגירת המכללה. שייח' ראאד דחה את הרעיון. דרוויש היה פרגמטי יותר מסלאח. הוא סבר שישראל היא מדינה יהודית שלא תוכל להפוך בעתיד הנראה לעין למדינה מוסלמית. ב־1995 פנה דרוויש לאנשי דת מוסלמים ברשות הפלסטינית וביקש לפרסם פסק הלכה האוסר לבצע פיגועים שקורבנותיהם חפים מפשע". שייח' ראאד, לעומתו, לא נמנה עם המגנים והמסתייגים.

התנועה האסלאמית התפלגה לקראת בחירות 1996. "הפילוג הפך לרשמי כאשר דובר התנועה אברהים צרצור, ראש מועצת כפר־קאסם, הודיע בפומבי על הוצאתם של שייח' ראאד ושל כמאל ח'טיב משורות התנועה", כותב גילת. "הוא קרא לשניים להחזיר את מפתחות המוסדות שעליהם היו ממונים מטעם התנועה. הפילוג, שנוצר על רקע ההחלטה של התנועה שלא להשתתף בבחירות לכנסת, הביא לכך שהתנועה החלה לפעול בשני פלגים נפרדים: האחד בראשותו של שייח' דרוויש והאחר בראשותם של סלאח וח'טיב".

גילת: "מאום אל־פחם יצאו כל התנועות הפוליטיות שצמחו במגזר הערבי. תושבי העיר היו פעילים מאוד במפלגה הקומוניסטית, ב'אל ארד', ב'בני הכפר', בתנועה האסלאמית ובעוד פלגים וזרמים לאומיים שצצו בקרב האוכלוסייה הערבית"

אחרי רצח שני שוטרי מג"ב בחדרה ב־2022 בידי שני מחבלים תושבי העיר, הביעה עיריית אום אל־פחם השתתפות בצערה של משפחת המחבלים. "בשמי ובשם חברי ועובדי העירייה, אנו שולחים את תנחומינו הכנים והלבביים למשפחתו של יוסף רושדי בעקבות מותם של איימן אגבריה ואברהים אגבריה. א־ללה ירחם עליהם ויסלח להם, ויעודד את משפחותיהם. אנחנו שייכים לא־ללה ואליו אנחנו חוזרים", פורסם בחשבון הפייסבוק של העירייה. פחות משעה חלפה עד שנמחק הפוסט, ובעירייה התנצלו ואמרו שמדובר בטעות של משרד יחסי ציבור והדוברות.

"מאום אל־פחם יצאו כל התנועות הפוליטיות שצמחו במגזר הערבי", מסביר גילת. "תושבי העיר היו פעילים מאוד במפלגה הקומוניסטית, ב'אל ארד', ב'בני הכפר', בתנועה האסלאמית ובעוד פלגים וזרמים לאומיים שצצו בקרב האוכלוסייה הערבית". ביריד ספרים שנערך ב־1991 באום אל פחם הציגה התנועה האסלאמית ספרות אנטישמית, וראש העירייה דאז שייח' ראאד סלאח הוזמן למשטרה והוזהר לבל יפיץ עוד חומר הסתה. "לא נזיל דמעות על פגיעה באל־אקצה, נשפוך דם", הכריז סגנו של סלאח, כמאל ח'טיב, בעצרת שקיימה התנועה האסלאמית באצטדיון הכדורגל העירוני בשנת 2000.

סלאח זכה באום אל־פחם ל־70 אחוזי תמיכה. מחליפו מהתנועה האסלאמית עבד אל־רחמן זכה ל־75 אחוזי תמיכה, ולנציגות של 11 מתוך 15 חברי המועצה. אפילו התלכדותן של כל הסיעות החילוניות לרשימה אחת, לראשונה מאז הקמת התנועה האסלאמית ב־1989, לא הועילה למנוע זאת.

לעבור במהירות

גילת מתאר בספר עד כמה סולדים הישראלים מנחל עירון ומכפריו. את כביש 65 העובר בו הם צולחים בנסיעה מהירה ככל האפשר. מבחינת הישראלי הממוצע ואדי עארה איננו מקום כשלעצמו אלא רק מסלול – לא פעם מעיק – בדרך אל היעד. את זה בדיוק מבקש גילת לשנות באמצעות הספר. הוא מבקש מהקוראים לגמוא לאט יותר את עשרים הקילומטרים של נחל עירון, להתעכב לאורכו ובעיקר להכיר.

הניכור הישראלי הוא בין השאר תוצר של מה שמכונה "אירועי אוקטובר 2000", טראומה לאומית במונחי הדור שקדם לאוקטובר 2023. בראש השנה תשס"א, במקביל להתפרצותה של האינתיפאדה השנייה שהנהיג יאסר ערפאת, חסמו אלפי פורעים ערבים מאום אל־פחם את כביש נחל עירון, וקיימו מהומות הזדהות בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת עבד אל־מאלכ דהאמשה להציל את מסגד אל־אקצה. במהלך האינתיפאדה השנייה עצמה התקיימו בכביש כמה פיגועי התאבדות קשים מנשוא, חלקם בידי מחבלים בני הכפרים השוכנים בו או כאלו שהסתננו דרכם לישראל הקטנה. בשלב מסוים במהלך האינתיפאדה סירבו נהגי אוטובוסים לעצור בתחנות בוואדי עארה, מחשש שמחבלים יעלו לאוטובוס עם חגורות נפץ. הידיעה שהכביש מאוים מכתיבה גם את היערכות צה"ל: בעקבות פרעות שומר החומות, שכללו הפגנה ערבית חסרת שליטה בכביש ואדי עארה, הודיע ראש אגף הטכנולוגיה דאז אלוף יצחק תורג'מן שכוחות הצבא לא ייסעו דרך כביש ואדי עארה בשעת חירום.

חלק מהפיגועים שאירעו בוואדי עארה ויצאו מהכפרים בו זכורים לדיראון בתודעה הישראלית. ב־1992, ב"ליל הקלשונים", מחבלים בני הכפר מושיריפה ליד מגידו רצחו שלושה חיילים ופצעו אחד במאהל טירונים ליד קיבוץ גלעד. ב־1993, שני שוטרי התנועה דניאל חזות ומוטי ישראל נרצחו בכניסה למושב תלמי־אלעזר ליד פרדס־חנה. רוצחיהם למדו במכללה האסלאמית באום אל־פחם, והתברר שהם גם היו אלה שחטפו ורצחו את איש מג"ב ניסים טולדנו כמה חודשים קודם לכן. מוחמד מוסא עיסא, מפקד החוליה החשודה ברצח, עבד כמנהל סניף של ביטאון התנועה האסלאמית "צות אלחק ואלחריה" הרואה אור באום אל־פחם. את ההודעה על חטיפת טולדנו, שליוותה אותה דרישה לשחרור מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין, כתב עיסא במעבד התמלילים במשרדי העיתון. ב־1999 רצח עבדאללה אגבריה ממושיריפה את הסטודנטים שרון שטיינמץ ויחיאל שי פינפטר כשטיילו ביער מגידו. בחקירתו סיפר שעשה מה שעשה "מתוך קריאה בספרות שקניתי לפני כמה חודשים בספרייה האסלאמית באום אל־פחם".

ב־2002 נרצחו שבעה בפיגוע ליד הכפר מוסמוס בוואדי, כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס בקו 823. בפיגוע נוסף באותה השנה בקו 841 מעפולה לחדרה נרצחו 14 איש, ובפיגוע בצומת מגידו בקו 830 נרצחו 17 איש. ב־2002 הנוראה חדר מחבל חמוש לקיבוץ מצר, מדרום לחריש, ורצח חמישה מחברי המקום. תושב הכפר אום אל־קוטוף הסמוך הורשע בסיוע למחבל שביצע את הפיגוע. ב־2003 הורשע תושב אום אל־פחם בהסעת המחבלת המתאבדת שביצעה את פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה.

בקיץ 2017, שלושה מחבלים מאום אל־פחם רצחו בירי שני שוטרים בהר הבית: האיל סתאווי וכמיל שנאן. רגע לפני חיסולו צעק אחד המחבלים שהוא וחבריו נמנים על אנשי ראאד סלאח. בהלוויית שלושת המחבלים השתתפו אלפי ערבים מוואדי עארה, שקראו "ברוח ובדם, נפדה אותך אל־אקצה". בדרשה שנשא בלוויה שיבח סלאח את הפיגוע ואת מבצעיו. הוא תועד מכריז שם: "עלינו להיפרד מהשהידים שלנו ולהתפלל לא־לוהים שיעלה את ערכם בגן העדן". הוא אף תועד נואם בתפילת יום שישי באצטדיון באום אל־פחם, ואמר על סיכול עליית יהודים להר הבית: "אין מנוס ממחיר כבד, וכגודל ההקרבה כך עולה ערכו של המקריב – זה שנתן כוס מים לא כמו זה שנתן מדמו". סלאח הועמד לדין בגין הסתה, והתביעה טענה שהדברים הניעו צעיר מאום אל־פחם להגיע לתל־אביב כדי לבצע בעיר פיגוע דקירה.

ב־2016 הוצא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל אל מחוץ לחוק, אך סלאח - שנידון באותה עת לתשעה חודשי מאסר (הוא ריצה בכלא אחר כך עוד שני עונשי מאסר ארוכים) - המשיך בפעילותו גם אחרי שחרורו. הוא פעל במסגרת ארגונית אחרת, ״אפשאא' אלסלאם" ("הוועדות להפצת השלום"), והמשיך להפיץ משם את בשורת המלחמה ביהודים בכל הכלים האפשריים. בתחילת 2025 הוכרז גם הגוף הזה כארגון טרור והוצא מחוץ לחוק, ובצו של שר הביטחון ישראל כ"ץ נסגרו משרדי הארגון באום אל־פחם.

ראש העיר שקדם לסלאח באום אל־פחם, האשם מחמיד, הודיע בזמנו שלא יכבד את החוק שיזם ח"כ מאיר כהן־אבידב מהליכוד לחייב הנפת דגל ישראל מעל מבני ציבור. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הביע מחמיד את הערכתו לסדאם חוסיין ואמר שבפלישה לכוויית החזיר חוסיין לאומה הערבית את תפארת המסורת המוסלמית. מחמיד המשיך מאום אל־פחם לכהונה ארוכה בכנסת, וגם שם לא התמתן במיוחד. בהופעה בפני סטודנטים בחיפה ב־1999 הזדהה מחמיד עם פעולות חיזבאללה, "לבנון הפכה לבית קברות גדול של חיילי הכיבוש", הוא אמר, וכינה את מחבלי חיזבאללה "לוחמי חופש". בעבר הוא תיאר את תגובתו לרצח של משתף פעולה עם ישראל באום אל־פחם ב־1989: "באתי וראיתי אדם מת על הרצפה. שאלתי: מה קרה? אמרו לי: זה משת"פ. אני אומר לך באופן גלוי – לא הרגשתי כלפיו כלום. הדם שלו לא שווה. ישבתי ושתיתי קפה. אם מישהו אחר היה נהרג, יכול להיות שהייתי צם יום שלם, כי אני לא יכול לאכול כשהאדם מת. אבל זה פשוט לא הזיז לי. אלה אנשים שפעלו נגד האינטרסים של העם שלהם". בנאום שנשא ב־1992 בעזה בעת ביקור משלחת של ערביי ישראל שם, קרא מחמיד לעם הפלסטיני "לנקוט בכל האמצעים כדי להיאבק בדיכוי ובכיבוש – לא די באבן, לא די באינתיפאדה". בריאיון הוא הסביר מדוע לא יתקומם נגד פגיעה באוטובוס של מתנחלים, גם אם יש בו ילדים: "אם ילד יושב בתוך אוטובוס של מתנחלים, או חיילים חמושים של הכיבוש, אתה רוצה שלא יילחמו בהם בגלל ילד אחד שאולי יושב שם ואולי ייפגע?"

גיבורים ובוגדים

נחל עירון הוא ערש פועלו של הגיבור הפלסטיני המפוקפק עז א־דין אל־קסאם. בשנות השלושים של המאה הקודמת הוא הקים באזור את מחתרת "היד השחורה" שפעלה לג'יהאד נגד היהודים. אבל באזור הייתה גם מורכבות, לפי גילת, ותנועה מתמדת בין נאמנות למדינה היהודית ובין מרד, טרור ובגידה. אחד הסיפורים על כך, המופיעים בספר, מפתיע במיוחד: חמזי יונס מהכפר עארה היה בתחילת שנות השישים מתאגרף מצטיין במשקל קל בקבוצת בית"ר נתניה. כאשר ב־1963 ייצג את המדינה מטעם אגודת בית"ר ישראל בתחרות בינלאומית באתונה, הוא דרש מראשי המשלחת לאפשר לו לבקר בבית הכנסת היהודי העתיק בעיר וביקש שיאפשרו לו להתעטף בטלית, אולם הדבר נמנע ממנו בטענה שאינו יהודי. זמן מה לאחר מכן חצה את הקווים לצד השני, האנטי־ישראלי: הוא גויס בידי המצרים לפעולות ריגול נגד ישראל, נכלא ונמלט מהכלא הישראלי פעמיים, והיה מעוזריו של אבו־ג'יהאד, ממייסדי פת"ח.

מנגד מביא גילת גם את סיפורו של תושב ערערה נאמן יותר, סמל סעיד ג'הג'א, שנפל בפעילות מבצעית ליד רפיח בשנת 2004. אביו, יוסף ג'הג'א, סיפר ש"כשסעיד נפל, שייח' כמאל ח'טיב כתב בעיתון שלכל אלה ששירתו בצבא אסור להיקבר בבית קברות מוסלמי. עליהם להיקבר במזבלה". שנתיים לאחר ששכל את בנו חנך יוסף אנדרטה לזכרו בפאתי הכפר. אולם האנדרטה הוקמה ללא היתר, מכיוון שראש המועצה סירב לחתום על האישורים הנדרשים להקמת יד זיכרון לגיבור שנתן את חייו למען מדינת היהודים. אני שואל את גילת אם העובדה העגומה הזו איננה מעידה על חוסר הטעם בהרהורים על דו־קיום עם קן הצרעות שבנחל עירון. אולי אנחנו משחקים בנדמה לי? "אני לא בא להוכיח שום דבר", משיב גילת. "אני בא לתאר, לתעד ולהביא את רשמיי. מדובר על חלל צה״ל אחד בתוך הכפר, כן? זו לא תופעה. אני מנסה להוכיח בספר את המורכבות של האזור הזה".

על עלי אדיב חסן יחיא, המורה לערבית מ"אולפן עקיבא", שהיה שגריר ישראל ביוון ובפינלנד, אתה כותב: "בשפה נטולת תקינות פוליטית אפשר היה לקרוא לו 'ערבי מחמד'. תהיתי אם הוא לא מרגיש כמו קישוט". זה הגיוני להתייחס לערבי שנאמן למדינה כאל ערבי מחמד וכקישוט?

"השאלה הזאת נשאלה בחיוך כמובן, וגם הוא ענה בחיוך, אבל זה היה בשנות התשעים מתוך תפיסת המזרח התיכון החדש וכל זה. אם היה צריך לחשוב מי יהיה הערבי הראשון שיהיה השגריר שלנו בחו״ל, אז בוודאי זה הוא. למה? כי הוא באמת ישראלי שלא היסס להביע את ההזדהות המוחלטת שלו עם המדינה".

טריז יהודי

מדוע גם 77 שנים אחרי סיפוחו נחל עירון עדיין ממשיך להיות כאב ראש גדול מבחינת מדינת ישראל? חלק מהתשובה קשורה אולי בתושביו היהודים הוותיקים של המקום הזה: מספרו של גילת מתברר שהם מעט שכחו – ואולי פשוט מתכחשים – לייעוד שלמענו הם נשלחו להתגורר שם. כך גילת מספר על מפגשו עם תושב הקיבוץ מענית שולי דיכטר, לשעבר מנכ"ל עמותת השמאל "סיכוי". דיכטר התקומם באוזניו על הקמת מענית ב־1942 כ"טריז בלב ריכוז האוכלוסייה הערבית במשולש". "אין טעם בחיים של טריז", התקומם דיכטר. "התפיסה של יישובים יהודיים שחוצצים בין יישובים פלסטיניים מעוררת משקעים בכל תחומי החיים. זו לא הציונות. אנו באנו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה, לא כדי לתקוע טריז". נניח, הוא אומר, שב־1942 זה היה המעשה הנכון: "אני לא מתווכח עם זה. אתה יודע מה? אולי אפילו ב־1953 זה היה נחוץ. אבל היום? אין דבר שגוי מזה ואין דרך להצדיק את זה. זה אנטי־ציוני. במציאות שיצרנו אין דבר מפריד יותר מהתפר הזה ששם אנשים תפורים מאחורי חומות".

גילת מתייחס בספר באריכות לנפתולי בג"ץ קציר המיתולוגי, שעסק בעוד יישוב בנחל עירון. היישוב הקטן קציר עלה לכותרות בעקבות עתירה שהניעה את אמות הסיפים בארץ. תושביו היהודים התנגדו לקלוט ביישוב את עאדל קעדאן, אח מוסמך מבאקה אל־גרביה, שהועסק כראש צוות במחלקה הכירורגית בבית החולים הלל יפה בחדרה וביקש לגור במקום שבו ילדיו יזכו לחינוך טוב. "רציתי שבנותיי ילמדו בבתי ספר נורמליים", הסביר. בחורף 2000, בפסק דין תקדימי, קיבל בג"ץ את העתירה וקבע שישראל אינה רשאית להפלות בין יהודים לערבים בדרך של הקצאת קרקעות מדינה להקמת יישובים ליהודים בלבד.

גילת: "חסימת ציר ואדי עארה זה דבר אחד, ופיגועים זה דבר אחר. חסימת צירים זה דבר שאנחנו הנהגים לא תמיד אוהבים, נכון, אבל זה קורה בכל מיני צמתים ברחבי הארץ. בוואדי עארה יש לזה רגישות נוספת, כי זאת חסימת ציר מרכזי"

"מדינה יהודית זו מדינה שמחייבת שערבים לא יגורו במקומות מסוימים?", התלהם אז עו"ד חסן ג'בארין מארגון עדאלה. די לזכור כיצד הגיבו שם על יוזמתם של איתמר בן־גביר וברוך מרזל לצעוד – רק לצעוד – באום אל־פחם עם דגלי ישראל ב־2008, ולנחש מה הייתה מידת הסובלנות הערבית לגרעין תורני אילו היה מגיע להתגורר בעיר. בשורה התחתונה קעדאן עבר עם משפחתו לקציר ואפילו התקבל שם יפה, אולם עזב מזמן. "האמת היא שלא השתלבנו", הוא אמר ב־2023 על תקופת מגוריו בקציר. "הילדים שלי סיימו את לימודיהם בחיפה ובבתי ספר ביישובים אחרים. בשלב מסוים עזבנו את הבית, השכרנו אותו ועברנו לאזור אחר בגלל לימודי הילדים. קציר היה משהו כמו בית מלון, רק למגורים".

"כמה הכול יכול היה להיות פשוט ונעים אילו כל הצדדים היו מנערים מעליהם את שיירי השנאה והפחד", ציטט גילת בספר את יעל פז־מלמד ממעריב, שנזפה ביהודים על שהדירו את רגליהם ממסעדות ערביות משובחות בנחל עירון. בריאיון אני מציע לגילת שאולי היהודים שהדירו את רגליהם מוואדי עארה פשוט התרשמו יותר מהאוטובוסים המתפוצצים ומגילויי האיבה ליהודים, ופחות התפנו להתרשם מהייחודיות של המטבח הערבי. הרי יש פה אויב. "התנועה האסלאמית הוצאה מחוץ לחוק, וזו עובדה", הוא עונה לי. "חסימת ציר ואדי עארה זה דבר אחד, ופיגועים זה דבר אחר. חסימת צירים זה דבר שאנחנו הנהגים לא תמיד אוהבים, נכון, אבל זה קורה בכל מיני צמתים ברחבי הארץ. בוואדי עארה יש לזה רגישות נוספת, כי זאת חסימת ציר מרכזי".

לא דומה חסימת ציר במחאה על הרפורמה לתיקון מערכת המשפט או על ההתנתקות לחסימת כביש ואדי עארה בסתיו 2000. אז זה נעשה מצד מי שרואה בנו אויב לכל דבר והתנהל בהתאם.

"האם המפגינים בוואדי עארה זרקו אבנים על הנוסעים במטרה לרצוח אותם? במהלך ההפגנות ההן, ספציפית, לא היה מקרה כזה. ב'שומר החומות' היה לינץ' במשפחה שנקלעה לוואדי עארה, כן, ובית המשפט אמר את דברו על כך".

אתה מצטט ערבי שהקים בוואדי עארה מוזיאון לזכר השואה ואומר "אני נגד כל מה שקרה לעם היהודי באירופה, אבל לנו קרה אסון לא פחות נורא משלכם. סבלנו מאוד, כמו היהודים. רק שבשואה שלנו לא היו תאי גזים. זה כל ההבדל. גם לנו היה כאב, גם אנחנו עברנו מוות. לא השמידו אותנו כמו שהשמידו את היהודים, אבל השמידו אותנו בצורה אחרת. פוזרנו בכל העולם והפכנו לפליטים". נו באמת. הם פתחו במלחמה נגדנו והפסידו. היהודים לא עשו רע לאף אחד כשהחליטו להשמיד אותם.

"הבעתי בספר מחאה על כך שהוא השווה בין השואה לבין מה שעבר עליהם. זה צרם לי, אבל הבאתי דברים בשם אומרם, גם אם הם לא נעימים לאוזן שלי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il