אתמול התבשרנו שמלי וליאל יהלומי, האם והבת הנעדרות, אותרו בשלום בארגנטינה. לצד אנחת הקלה ודיון בשאלת הפרטיות בעידן המודרני, עלתה בכמה כלי תקשורת הטענה שמדינת ישראל משקיעה הרבה משאבים כדי למצוא נעדרים מסוימים, אבל הפקירה את הילדה היימנוט קסאו, שנעלמה ממרכז הקליטה בצפת לפני כשנתיים וחצי - ונרמז (או נאמר במפורש) שזה רק בגלל צבע עורה.
קצת קשה להתווכח עם קונספירציות, אבל ננסה להציג שתי עובדות:
הראשונה נוגעת לחיפושים אחרי היימנוט. עמיתנו יאיר קראוס פרסם ב-ynet, שנה אחרי היעלמותה של היימנוט, את המאמצים ואת היקף החיפושים: אלפי שוטרים, חיילים, אנשי חילוץ והצלה ואזרחים לקחו חלק בחיפושים. נעשה שימוש בטכנולוגיות של המשטרה ושל יחידות מיוחדות בצה"ל, לצד גששים מומחים, ארכיאולוגים, חוקרי קרקע לקפלי קרקע וכלבנים מיוחדים. נעשה גם שימוש בחברות אזרחיות שהעמידו את הציוד שלהן לרשות החיפושים, כמו מערכות צילום רנטגן לקירות בטון וחללים כלואים בבניין מגוריה של היימנוט. כוחות כיבוי שאבו בארות מים ובורות ספיגה סמוכים לבית מגוריה של היימנוט, כדי לשלול אפשרות שחלילה נפלה אליהם. רחפנים תרמיים שוטטו ברחבי העיר צפת ויערות הסביבה.
הכי מעניין
היימנוט נעלמה בצהריים, על פי דיווח בערוץ 14, כבר באותו ערב המשטרה החלה בחיפושים. עלו טענות על כך שהמשטרה לא התייחסה למקרה ברצינות בהתחלה וכך איבדה זמן יקר, ובהחלט אפשר למתוח ביקורת על מחדלים בחקירה. אבל מרגע שהובן גודל האירוע, אלפי אנשים יצאו לשטח, כל אבן באזור נהפכה. וזה לא התמצה בשבוע הראשון: בשנה שאחרי היעלמותה נערכו עשרות מבצעי חיפוש. בלהב 433 פועל גם היום צוות חקירה מיוחד לפרשה. נבדק כל קצה חוט.
איך אפשר לטעון שהמדינה או המשטרה לא לקחו את הסיפור הזה ברצינות?
בני משפחתה של היימנוט קסאו בדיון בכנסת | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הנקודה השנייה היא שהיעלמות בלי להשאיר עקבות היא מקרה נורא ונדיר יחסית בישראל הקטנה, אבל לצערנו לא חסר תקדים.
עמיתתנו אלינור פבריקר כתבה לפני כשנה וחצי שיש כיום קרוב ל-600 תיקים פתוחים של נעדרים בישראל מאז קום המדינה. חלקם מהשנים האחרונות, ואפילו מאזור צפת - כמו הנער מוישי קליינרמן.
כשחושבים על זה, אולי זה לא אמור להיות מפתיע. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בכל מקום היו אנשים שנעלמו ועקבותיהם לא נודעו. הטעות היא הנטייה לחשוב שבעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים אפשר לפתור כל בעיה. אכן, זכינו לחיות בדור עם פתרונות להמון בעיות, ועם יכולת לאתר אנשים בצד השני של העולם תוך שבוע. ובכל זאת אין מאה אחוזי הצלחה. כמו שהרפואה המודרנית מצליחה להתגבר על מחלות רבות אבל בתי החולים עדיין מלאים, כך גם עם הכלים המתקדמים ביותר יש תעלומות ופשעים שלוקח עשרות שנים לפענח, ויש כאלה שלא מצליחים לפתור.
הסיפור של היימנוט שובר לב, וכולנו עוד מתפללים שיהיה לו סוף טוב. אבל ההשוואה לזוג נשים שהשאירו עקבות דיגיטליים ברורים שאפשר להתחקות אחריהם בשדות תעופה, פשוט מופרכת.
השוואה גרועה אפילו יותר עשתה בזמנו חברת הכנסת צגה מלקו (הליכוד), כשכתבה שבוע לאחר עסקת החטופים האחרונה בסוכות האחרון "החטופים חוזרים - למה היימנוט לא?". בניגוד להיימנוט, כולנו ידענו מי אחראי לגורלם של החטופים בעזה, ואיך לנהל איתו משא ומתן. הלוואי שידענו מי אחראי להיעלמותה של היימנוט, מה המניע שלו ומה הוא רוצה.
ההשוואה הזו היא במקרה הטוב פופוליזם זול, ובמקרה החמור יותר ליבוי רגשות קיפוח והאשמה חסרת בסיס בגזענות. יש מספיק עוולות במדינה, בואו לא נמציא כאלה במקום שהן לא קיימות.