אתה עוד חושב לפעמים איך היו נראים החיים אם התאונה לא הייתה מתרחשת?
"כן", משיב איתי רימל, בן 18, "במובן של מה היה קורה אם לא הייתי מאבד כל־כך הרבה. איבדתי חצי מהגולגולת שלי, את הרגל שלי, את אימא שלי, את אחותי. בגלל התאונה אפשר לומר גם שאיבדתי את האמונה שלי. זה לא הגיוני שיום אחד אני מתפלל ומקיים מצוות, ויום אחרי זה הכול נלקח ממני", הוא אומר, ועיניו הכחולות מזכירות מאוד את אלה שנשקפות מהתמונות של אימא ציפי.
צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90
הוא היה בן 12 באותו מוצאי שבת שבו חזרו הביתה מירושלים לנווה־צוף. המכונית עמדה ברמזור אדום בצומת על כביש 443, וטארק כורד, נהג ששעט לפי דו"ח המשטרה במהירות של יותר מ־140 קמ"ש, פגע בהם בעוצמה. הפגיעה הביאה למותם של ציפי רימל, אם לחמישה, ושל בתה התינוקת נעם, ופצעה קשה מאוד את איתי ואת אביו אפרים, שמרותק מאז לכיסא גלגלים.
הכי מעניין
בשבוע שעבר, שש שנים וחצי לאחר התאונה ושנתיים מהכרעת הדין, נגזרו על הפוגע שש שנות מאסר ו־15 שנות שלילת רישיון. אנחנו יושבים השבוע מתחת לפרגולה בחצר בית משפחת רימל בנווה־צוף. בבית פנימה המולת ילדים של החופש הגדול. בחוץ – האווירה כבדה. "הפרקליטות ביקשה 15 שנות מאסר, בית המשפט פסק רק שש. זה ביזיון, אין מילה אחרת", אומר בשקט האב אפרים. הוא איש אופטימי בדרך כלל, מתמקד בשיקום ובחיים. לרוב גם מלא הומור וצחוק, למרות הכול. אבל החלטת בית המשפט בשבוע שעבר הציפה אותו באכזבה מכאיבה, בתחושת חוסר צדק צורבת שאיננה מרפה.
"מתברר שחיי אדם שווים כאן בקושי שלוש שנים", אומר אפרים. "אני חושב כמה החיים של איתי ושלי שונים לחלוטין מאלה שהיו לפני התאונה, אפילו 'רק' מבחינת הפציעה. זה מתבטא בכל דבר, מרגע הקימה בבוקר ועד ההליכה לישון בלילה. הכול אצלנו אחרת. אצלי בגלל שאני עם כיסא, אצל איתי זה גם רגל, גם הראש, הכול. כל ההתנהלות שלנו לא דומה למקום שהיינו בו לפני קצת פחות משבע שנים. יש לזה השלכות בכל דבר, אפילו בלפרוש את המפה הזו על השולחן, להניח קנקן מים וכוסות. המפה מאוחסנת בארון במקום שקצת קשה להגיע אליו, ולשלוף וגם לפרוש אותה זה מאתגר במצבי. והכוסות נמצאות בארון קצת גבוה. אפילו הדברים הכי קלים ויומיומיים, הכי לא מהותיים, מושפעים כולם מהמצב הפיזי שאנחנו נמצאים בו. וזה עוד לפני שדיברנו על האובדן, ועל הצד הנפשי".
איזה עונש ציפית שהפוגע יקבל?
"לא הייתה ציפייה ספציפית. חשבתי שזה יהיה יותר משמעותי, למרות ששום מספר לא יהיה באמת משמעותי. גם עונש של 150 שנה לא יחזיר אותנו לאיפה שאנחנו רוצים להיות. אבל היה משהו ב'רק שש שנים', כשכבר עברו מאז כמעט שבע – שהיה מעבר למה שהערכתי. אני יכול לומר שלזה לא ציפיתי".
איתי ציפה שהעונש יהיה תואם "לתוחלת החיים שנשארה לאימא. לפחות. אפילו רק חצי מזה". "זו ציפייה הגיונית ברמה האישית, בתור הנפגעים", משלים האב, "אבל בחוק זו אפילו לא אופציה. זה בוודאי לא מה שהפרקליטות ביקשה. המערכת מזלזלת בנושא תאונות הדרכים. אנחנו בימי בחירות עכשיו, וכולנו יודעים מה חושבת המפלגה הזו על גיוס חרדים, ומה התוכנית המדינית של המפלגה ההיא, אבל על תאונות הדרכים אף אחד לא מדבר בכלל. לאף אחד אין תוכנית לאירוע הזה. אנחנו מדברים על 459 הרוגים בשנת 2025. שנה לפני כן – 439. זה לא מספר שאנחנו יכולים להתחמק ממנו. 34 אלף אנשים נהרגו מאז הקמת המדינה בתאונות דרכים. זה 6,000 או 7,000 יותר מהנופלים במערכות ישראל, שהספירה שלהם החלה ב־1860. ואין אף אחד מימין או משמאל שלוקח את הנושא הזה ברצינות מספקת. לא ברמת החקיקה, לא ברמת המעקב, לא בביצוע, לא במודעות.
"אני רוצה שינוי מהותי. אם היה שר ביטחון שהיו נהרגים תחתיו 450 אזרחים כל שנה, לא רק שהוא לא היה רץ שוב, הוא לא היה מעז להראות את פרצופו במערכת הציבורית. אבל שרי תחבורה לא נמדדים על זה בכלל. יש לי בראש שמות של שרים שהחזיקו בתיק התחבורה, מהכי ימין ועד הכי שמאל, ואף אחד מהם לא לקח את זה כמשימת חייו. עסקו בסלילת כבישים והקמת רכבות ורכבת תחתית – משימות חשובות שאני לא מזלזל בהן, דברים שמסייעים לאנשים, אבל מתייחסים לתאונות דרכים כאל גזירת גורל.
"שום דבר לא נגמר אצלנו כי נגזר עונש. הנה, איתי רוצה לנסוע מחר להיפגש עם דודה שלו. אני צריך לעשות חישוב איך הוא ייסע. בתחבורה ציבורית לא קל, בגלל הנכות ובגלל שאנחנו גרים בחור, אז צריך שתהיה לו מונית. אני, כמו כל שבוע, חזרתי עכשיו מפיזיותרפיה בבית חולים. בין לבין, אחד הילדים האחרים הלך לטיפול הרגשי שלו. העונש לא נועד לסגירת מעגל לאפרים או לאיתי או לכל אחד אחר מהמשפחה. כי אין סגירת מעגל פה ואין צדק. אבל הענישה כן חייבת להיות גבוהה כדי שלכמה שפחות אנשים יקרה מה שקרה לנו".
אפרים רימל עם רעייתו ציפי ז"ל והתינוקת נועם | צילום: באדיבות המשפחה
לא זכות מולדת
איתי מקשיב בשקט, מדבר לאט. עקבות הפגיעה ניכרות בקצב המילים. "כשאבא סיפר לי על העונש הייתי עצבני, אבל אמרתי שהכי חשוב שזה לא יקרה שוב לאנשים אחרים".
"הפוגע קיבל 15 שנות שלילה", מזכיר אפרים, "שש וחצי כבר עברו. המשמעות היא שבעוד תשע שנים הוא חוזר לכביש. מתוכן הוא יהיה כמה בכלא, אבל כל אזרח בישראל צריך לרעוד מזה שבעוד שנים ספורות הוא יחזור לנהוג בכבישים שכולנו נוסעים בהם. זה פשוט מטורף. איך יכול להיות בכלל שמישהו שהרג מישהו בתאונת דרכים, וזו בבירור אשמתו – כך קבע בית המשפט – לא מקבל שלילה לכל חייו? איך זה לא אוטומטי? איך יכול להיות בכלל שהוא ינהג שוב? הוא לא יכול להיות בכלא כל ימי חייו, יש מגבלות, אני מבין – אבל שינהג שוב? האדם הזה שעבר את העבירה בגיל צעיר, יחזור לנהוג בגיל שלושים וקצת. רוב חייו הוא ינהג. זו אפילו לא מכה קלה על היד.
"נראה כאילו החיים שלנו לא חשובים; לא החיים שלי, של תושבי מדינת ישראל. איך יכול להיות שהרישיון לנהוג הוא מעין זכות מוּלדת שחייבת להיות לכל אדם? במקרה הזה הוא נהג בלי רישיון מלכתחילה, אז אני לא יודע אם הוא צריך רישיון בשביל לנהוג, אבל זה כבר משהו אחר".
העניין הלאומני משחק אצלך תפקיד?
"לא. גם יהודים עושים תאונות דרכים. נכון ששיעור הערבים שמעורבים בתאונות דרכים גבוה מהאחוז שלהם באוכלוסייה, אבל גם יהודים עושים. והפוגע הוא אזרח ישראלי. עוד הייתי אז מורדם ומונשם, אבל ממה שדיווחו לי, מדינת ישראל בדקה את העניין ולא היה כאן מניע לאומני. אני לא יודע להעריך דברים כאלה, ואני מקבל את דעתם במאה אחוז. אני חייב לציין שגם כשישבתי לא רחוק ממנו בדיון היחיד שבו הייתי בבית המשפט, זה לא היה נראה לי העניין. ואם להיות ציניים, אם זה היה לאומני הוא כנראה היה מחצין את זה, מקבל כסף ואולי אפילו משתחרר באחת העסקאות.
"אגיד יותר מזה. אני חושב שזה הפתרון הקל שלנו, לומר 'זה ערבי', זה פיגוע. לתחושתי זה לא רלוונטי לדיון כאן: לומר שזה בגלל ערבים, ישר לוקח לדיון של ימין ושמאל. ולהאשים את מערכת המשפט – נכנס לדיון של רפורמה כן או לא. ואני לא מוכן להכניס את הנושא הזה לתוך המשחק הפוליטי הקבוע, זה לא הסיפור. תאונות דרכים הן משהו שכל אחד שנוסע בכביש יותר מחצי שעה רואה וחווה. זה לא קשור לשום דבר מהמסגרות הקבועות שאנחנו רגילים להכניס אליהן את המריבות שלנו. זה נראה לי חלק מהזלזול בנושא, כמו שגם אם כבר מדווחים על תאונה בחדשות, זה נמצא בין הספורט לתחזית מזג האוויר. את האסון שלנו כבר אי אפשר למנוע, אבל ככה לא נמנע את האסון הבא. אם ניתן עונש מאסר של שש שנים, לא נמנע את האסון הבא. אם ניתן לו רישיון נהיגה בעוד כמה שנים – לא נמנע את האסון הבא", הוא שב ומדגיש.
לאיתי אין עדיין רישיון נהיגה. "אנחנו עובדים על זה, אני מאוד רוצה", הוא אומר. אפרים: "רישיון הוא עצמאות. עד שלא היה לי רכב, היה לי קשה מאוד להסתדר. גם אם אתה גר במרכז תל־אביב זה קשה, לא רק אם אתה גר בנווה־צוף".
גם העניין הזה ממחיש את הפער בין הקלות היחסית שבה מחזירים לאדם רישיון, כשהמעשים שלו השאירו אנשים שבשבילם זו התמודדות.
אפרים: "נכון. הייתי צריך ללמוד נהיגה מחדש, לגשת שוב לטסט. לנהוג רק עם הידיים זו לא נהיגה רגילה. החיים לא נעצרים בגלל מה שקרה, אבל הם בהחלט מקבלים טוויסט חזק מאוד. אני עובר באותו צומת לפחות שלוש פעמים בשבוע. עובר שם עם הנהיגה השונה שלי ועם החיים האחרים שלי ועם כל מה שעבר עליי בכמעט שבע השנים האלה, וצריך להתמודד. כולנו כביכול המשכנו הלאה, אבל הרגע האחד ההוא השאיר חותם עד מאה ועשרים. חותם פיזי אצלנו, נפשי אצל המשפחה, וגם אצל כל המעגלים שהכירו והיו שותפים. המשפחה הרחבה של ציפי, חברות, תלמידות. מעגלים של חוסר. וזו רק תאונת דרכים אחת. יש המון כאלו".
החלום הקרבי נגוז
את הרגע ההוא שבו המכונית נפגעה הם לא זוכרים. "הדבר שאני הכי מודה עליו מהתאונה הוא אובדן הזיכרון מאותם רגעים", אומר איתי. "אני לא זוכר דברים שראיתי, דברים שאנשים אחרים בשיקום זוכרים וזה 'הורג' אותם".
מהחיים שהיו, מאימא, יש לו תמונות צרובות בלב. "למשל של שלושתנו – אבא, אימא ואני – בכותל שלושה ימים לפני התאונה. או שהיא מחזיקה את נעם. אני מתגעגע, אבל זה פחות תופס אותי ביומיום. זה יותר תופס אותי למשל כשיש שירים על אימא, כשאני שומע פתאום שיר שהיא אהבה, כשעושים משהו שהיינו עושים איתה".
לפני כחודש הוא סיים שנת מכינה בחנתון. "מכינה מעורבת שמשלבת בעלי מוגבלויות, חילונים ודתיים, בנים ובנות. מאוד אהבתי את השנה במכינה. רק אתמול נסעתי למסיבת גיוס של חבר משם, אלה חברים שאקח לכל החיים. בשנה הבאה אני עומד להתגייס, אבל לפני הגיוס אטוס שוב לטרק ברכס אנאפורנה, בנפאל. אני מאוד אוהב כל מה שנחשב לספורט אתגרי. אם זה נפאל שהייתי בה לפני שנה, עם אותה עמותה, או בשבוע שעבר כשצנחתי צניחה חופשית".
אתה יודע מה תעשה בצבא?
"עוד לא, מניח שבחודש־חודשיים הקרובים אדע. אני רוצה לתת הכול לצבא. החלום שלי הוא להיות מסתערב או טייס, או משהו כזה". אפרים מחייך בעצב: "אין ספק שמסתערב עם קביים זה אחלה". איתי: "הבנתי שזה לא יקרה, מסתפקים במועט".
היה לך ברור שתרצה להתגייס?
"כן. בתור מתנחל גאה, אפשר לקרוא לזה, אני רוצה הכי קרבי שאפשר". אפרים מוסיף שהשיבוץ תלוי במערך המתנדבים. "הגשנו את כל המסמכים, ועמותת 'גוונים' מלווה את כל התהליך".
איתי, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"יש המון אנשים שאני מכיר, שאני מעריך ורוצה להיות כמוהם. מעבר לזה, זה משתנה מיום ליום".
בטיסה לנפאל בשנה שעברה, הוא מספר, "עשינו סבב שבו כל אחד סיפר את הסיפור שלו, איך הוא נפגע. וכשאני סיפרתי, שני אנשים נדהמו מזה שאני שם. אחד היה רופא משערי צדק ("הוא היה אחד מהרופאים שטיפלו בו באותו לילה", מציין אפרים. "אמר שלא רצה לדעת עליו כלום, רק לעשות את העבודה, כי הבין לאן זה הולך"). והשני סיפר שהיה אחד מהחבר'ה שחילצו אותי מהאוטו. פגשתי הרבה אנשים שאמרו לי את זה, כנראה שבאמת היה קשה להוציא אותי", הוא מחייך.
אפרים: "זו סיבה אחת. יש הרבה מתנדבים, הרבה אנשים שהיו עסוקים בזה. הרבה אנשים לא חשבו שאיתי ישרוד את אותו לילה, בטח לא שיגיע לאנאפורנה ויספר שם את הסיפור שלו".
הוא שותק רגע, ואז מוסיף: "בדרך כלל אני איש אופטימי. אוהב להתמקד בחיים, בשיקום, בבנייה, בטוב. התחתנתי בשנית, ונולדה לנו בת. אבל במקרה של גזר הדין הזה, הסיפור הוא שאיתי לא יכול להיות מסתערב או טייס למרות שהוא רוצה, וזה בגלל תאונת הדרכים הזו. היחס במערכת, משלב החקיקה ועד האכיפה והענישה, חייב להשתנות כדי שלא יהיו עוד מי שיצטרכו להתמודד עם מציאות כמו שלנו".
איתי: "אני חושב שהשאלה החשובה היא איך מונעים את התאונה הבאה. איך מלמדים מגיל צעיר שהכביש מסוכן וצריך להיזהר מאוד. כבר ברור לכולם שאם שותים לא נוהגים, אבל צריך להדגיש גם את שאר הכללים, מהדברים הכי קטנים ועד הכי גדולים. כי תאונות דרכים הן משנות חיים".