לפעמים צווי הריסה לבדואים הם כמו מעצר חרדים עריקים

היה חם מאוד ביום שני בבוקר בהר הנגב, אבל במצפור ליפא גל, בגובה 600 מטרים מעל פני הים, נשבה רוח נעימה שאפשרה לשהות שם שעה ארוכה ללא צל. המצפור היפה צופה לעבר רמת עבדת, נחל צין ורכסי הנגב הצפוני, אבל אני עליתי אליו עם יוני שריר, רכז הבדואים של המועצה האזורית רמת הנגב, כדי להשקיף על היישוב הבדואי עבדה שפרוס ממש תחתיו.

הסיפור של עבדה משקף את אחת הטעויות שעושה מדינת ישראל בסיפור הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. פזורת עבדה ממוקמת בצמוד לכביש 40, קילומטרים ספורים דרומית למדרשת בן־גוריון. מתגוררים בה כ־440 נפשות, והיא הקהילה הבדואית הגדולה בהר הנגב. ממשלת ישראל החליטה כבר בשנת 2000 להקים כאן מרכז שירותים חיוניים לבדואים בהר הנגב. בשנת 2016 כבר דובר על הקמת יישוב קבע, ובשנת 2022 אישרה הממשלה מחדש את הקמת היישוב שאמור לקלוט לתוכו את 1,500 הבדואים הפזורים ב־13 מקבצים שונים, בין שדה־בוקר למצפה־רמון. המועצה האזורית רמת־הנגב עשתה צעד נוסף והחליטה לפרוס את חסותה על עבדה ולצרף אותו בעתיד כיישוב בדואי במועצה, לצד 15 יישובים יהודיים.

במהלך השנים הוקם בעבדה מרכז שירותים זמני הכולל מרפאה, בית ספר יסודי, גנים ומעון. המועצה דחפה לכך שקו אוטובוס ייכנס ליישוב, הסדירה חיבור חוקי של התושבים למים, בנתה מערך מסודר של פינוי פסולת, הכינה תוכנית תיירותית, וכעת היא מעבירה לידיה גם את האחריות לחינוך בעבדה. עד כאן הכול נשמע טוב ויפה, ובכל זאת, המהלך העיקרי לקידום הקמתו של יישוב הקבע אינו מתרחש.

כדי להשלים את תכנון היישוב, המדינה דורשת ש־70 אחוזים מהתושבים המיועדים לגור בו יביעו נכונות לעבור אליו. מכיוון שהבדואים שמתגוררים במקבצים שמחוץ לעבדה אינם רוצים לעבור ליישוב המתרקם, המדינה עצרה את התכנון. וכאן אנו מגיעים לאיוולת העיקרית. כשאין תכנון ואין התקדמות בהקמת היישוב שאושר, גם הבדואים שכבר מתגוררים בעבדה מאבדים את האמון שלהם במדינה. בינתיים המשפחות מתרחבות ובונות תוספות לבתים, והמדינה, במיוחד בשנים האחרונות, מקפידה להרוס כל תוספת בנייה, בהתאם לחוק.

התוצאה היא שלצד המקל שמפעילה המדינה בהריסת הבתים, היא אינה מעניקה שום גזר לאוכלוסייה שכן מוכנה להסדרה, מכיוון שאחוז המסכימים להסדרה בכל הר הנגב אינו עומד ברף הנדרש. וכאן מונח האבסורד: אם מדברים על משילות, מדוע המדינה זקוקה ל־70 אחוזים של הסכמה להסדרה? ההיגיון הבריא אומר שהמדינה תמשיך לקדם את תכנון והקמת עבדה גם עם 40 אחוזי הסכמה בלבד. כשהיישוב יוקם, ניתן יהיה לכפות בכוח על כלל הבדואים בהר הנגב להתכנס לתוכו.

חמישים צווי הריסה שהוצאו לאחרונה לבדואים בהר הנגב, הביאו את ראש המועצה ערן דורון להוציא השבוע מכתב לשר עמיחי שיקלי, הממונה על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, ולשר הבינוי והשיכון חיים כץ, בדרישה לעצור את ביצוע צווי ההריסה כל עוד לא קיימת חלופה תכנונית אמיתית למשפחות.

"אני חש חובה ציבורית להתריע בפניכם כי הוצאת צווי ההריסה בעת הזו היא טעות קשה", כתב דורון. "לא רק שאין במהלך זה כדי לקדם את מטרות ההסדרה, אלא שהוא עלול להביא לתוצאה ההפוכה: לפגוע באמון שנבנה במשך שנים, להרחיק אוכלוסייה המבקשת להשתלב במדינת ישראל ולחזק דווקא את הגורמים הקיצוניים הפועלים באזור, ובראשם התנועה האסלאמית, המבקשת לנצל כל משבר ביחסי המדינה עם אזרחיה. קשה להבין את ההיגיון שבהוצאת צווי הריסה כאשר המדינה אינה מציעה כל חלופה ממשית... בהיעדר חלופה מוסדרת, צווי ההריסה אינם מקרבים את ההסדרה – הם רק מעמיקים את המשבר".

צודקים או חכמים

יוני שריר, שמלווה את האוכלוסייה של עבדה זה שמונה שנים, טוען גם הוא שצווי ההריסה הורסים את האמון שנבנה בהדרגה בין תושבי הפזורה הזו למדינה. הוא מספר על שלושה צעירים שהיו אמורים להתחיל בתהליכי גיוס לצה"ל, ובעקבות צווי ההריסה החליטו שלא להתגייס. הוא לוקח אותי לשתי משפחות שמתגוררות דרומית לעיר עבדת ומוכנות להתפנות לעבדה, אבל לא מקבלות אישור מהמדינה כי היישוב עדיין איננו חוקי.

שריר מתאר את הבדואים בהר הנגב כאוכלוסייה מיוחדת שצריכים לעבוד איתה בסבלנות ובבניית אמון. לא מספיק להפגין משילות, הוא אומר, דרוש ניהול מקצועי. הוא קורא להאיץ את תכנון היישוב ולמצוא כבר עכשיו פתרונות למשפחות הבודדות שמוכנות להתכנס לתוכו. את ההחלטה לדרוש 70 אחוזי הסכמה כדי להקים יישוב קבע, רואה שריר כלא מקצועית ולא נכונה. "מי שקיבל אותה – או שרצה להכשיל את ההסדרה, או שהוא לא מבין בבדואים".

הטענה של דורון ושריר נגד צווי ההריסה בעבדה הזכירה לי את הטענה נגד מעצר בחורי ישיבה עריקים בציבור החרדי. המדינה צודקת כשהיא עוצרת עריקים וצודקת כשהיא הורסת מבנים לא חוקיים. אבל בשני המקרים, אולי כדאי להיות לא רק צודקים אלא גם חכמים. כשהמדינה מסרבת לקדם את יישוב הקבע של עבדה שהתחייבה להקים, ובמקביל ממשיכה להרוס תוספות בנייה של תושבים, היא הורסת את שאריות האמון של הבדואים במדינה, מפחיתה את הסיכוי להסכמה על ההסדרה, וכך מעכבת עוד יותר את תהליך התכנון והבנייה שהיא מתנה בהסכמת התושבים.

יובל תורג'מן, מנכ"ל הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, מבקש להציג עמדה שונה ומורכבת יותר. מצד אחד הוא מודה שההחלטה להתנות את השלמת תכנון היישוב בתמיכת 70 אחוזים מהתושבים אינה החלטה חכמה, והוא גם פועל לשנות אותה בהחלטת ממשלה, אבל החלטה כזו תעבור, אם בכלל, רק כשתוקם ממשלה חדשה. מצד שני, תורג'מן אינו מסכים עם הבקשה של ערן דורון לעצור את צווי ההריסה. לדבריו, מדובר בסך הכול בהריסה מנהלית של תוספות בנייה חדשות, והיא משדרת מסר חשוב של משילות ושמירה על החוק ואינה פוגעת באמון. לצד האכיפה וההריסה, מספר תורג'מן שהוא מקדם תכנון של מרכז שירותים קבוע ביישוב עבדה, וגם פתרונות של מגורים זמניים למשפחות ממקבצים אחרים בהר הנגב, שמוכנות כבר עכשיו להתכנס לתוך עבדה. גם הוא מסכים שבהסדרת ההתיישבות הבדואית נדרשים גם מקלות וגם גזרים. השאלה היא אם במקרה של עבדה יש גם גזר משמעותי, או רק מקלות.