אחרי שנים של מאבק: ישראל מכירה בשפת הסימנים כשפה חיה

לשפת הסימנים הישראלית יש אוצר מילים, דקדוק, מבנה ויכולת לבטא רעיונות מורכבים, רגשות, הומור ושירה. היא אינה אוסף של מחוות שנועדו להחליף מילים מדוברות, אלא שפה חזותית מלאה, המתבססת על תנועות הידיים, הבעות הפנים והמרחב שסביב הגוף.

בעבור רבים מחברי קהילת החירשים בישראל, זו אינה רק הדרך הנוחה ביותר לתקשר. שפת הסימנים היא חלק מן הזהות האישית והקהילתית שלהם, מן הזיכרון המשותף ומן התרבות שנוצרה לאורך השנים.

אלא שההכרה הזאת לא הייתה מובנת מאליה. במשך שנים הוצגה שפת הסימנים בעיקר ככלי עזר לאנשים עם מוגבלות שמיעה. המדינה קידמה שירותי תרגום והנגשה, אך לא בהכרח הכירה בשפה עצמה כנכס תרבותי הראוי לשימור ולפיתוח.

בחודש יוני האחרון השתנתה התמונה. הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את חוק ההכרה בשפת הסימנים הישראלית, שיזמו חברי הכנסת אביחי בוארון וחילי טרופר. החוק קובע כי המדינה תפעל באמצעות האקדמיה ללשון העברית כדי לשמר, לפתח ולקדם את שפת הסימנים הישראלית, וכי שר התרבות והספורט יהיה ממונה על יישומו.

החוק נכתב וקודם על ידי החוקר מאוניברסיטת חיפה ד"ר בועז אחד העם. עבודת הדוקטורט של ד"ר אחד העם, אשר הונחתה ע"י ד"ר איילת בנאי, חקרה את ההכרה בשפות הסימנים ברחבי העולם וביססה את הרציונל להכרה תרבותית בשפת הסימנים הישראלית.

מאמצעי נגישות לנכס תרבותי

זהו הבדל שנשמע בתחילה סמנטי, אך המשמעות שלו עמוקה. גישת הנגישות שואלת כיצד לאפשר לאדם חירש לקבל שירות, להשתתף בדיון או להבין תוכן המועבר בשפה מדוברת. הגישה התרבותית מוסיפה שאלה אחרת: כיצד המדינה שומרת על שפת הסימנים עצמה, מעשירה אותה ומאפשרת ליצירה תרבותית להתפתח בתוכה.

החוק החדש אינו מבטל את הצורך בנגישות, בתרגום או בהתאמות. אדם חירש עדיין זקוק למענה נגיש במערכת הבריאות, בחינוך, בתקשורת ובשירות הציבורי. אולם לצד הצרכים האלה, החוק מכיר בכך שחירשות אינה רק מצב רפואי או מגבלה תפקודית, וכי קהילת החירשים היא גם קהילה לשונית ותרבותית.

בדברי ההסבר לחוק נכתב כי שפת הסימנים הישראלית היא השפה העיקרית ואמצעי התקשורת של חירשים וכבדי שמיעה המשתמשים בה, וכי היא חלק מזהותם, מתרבותם ומגאוותם. מטרת החוק הוגדרה כהכרה בה כ"שפתם הטבעית של החירשים בישראל".

הניסוח הזה הוא תוצאה של מאבק ממושך. לאורך השנים נתקלו חירשים בארץ ובעולם בגישות חינוכיות שביקשו להרחיק אותם משפת הסימנים ולעודד תקשורת באמצעות דיבור וקריאת שפתיים בלבד. במקרים מסוימים אף הועבר לילדים ולהוריהם המסר ששימוש בשפת הסימנים יפגע ביכולת להשתלב בחברה.

מנגד, חברי הקהילה ופעילים בתחום טענו כי שלילת השפה אינה מסייעת להשתלבות, אלא עלולה לנתק ילדים ממקור טבעי לתקשורת, ללמידה ולהשתייכות. התפיסה שהם מקדמים אינה דורשת לבחור בהכרח בין דיבור ובין סימנים: אפשר להעניק לילדים כלים מן העולם השומע, בלי לשלול מהם את שפת הקהילה שלהם.

מה החוק קובע?

לחוק יש שתי משמעויות מרכזיות. הראשונה היא הצהרתית: המדינה מכירה בשפת הסימנים הישראלית ומקבלת על עצמה אחריות לשימורה, לפיתוחה ולקידומה.

המשמעות השנייה היא מעשית. האחריות לביצוע הוטלה על האקדמיה ללשון העברית, והחוק נמצא בתחום אחריותו של משרד התרבות והספורט – ולא רק במסגרת הגופים המטפלים בזכויות לאנשים עם מוגבלות. הבחירה הזאת מחזקת את המסר ששפת הסימנים נתפסת גם כחלק מן התרבות הישראלית.

החוק גם מבהיר כי ההכרה בשפת הסימנים הישראלית אינה אמורה לפגוע בשפות סימנים אחרות המשמשות קבוצות בישראל, ובהן שפות סימנים הנהוגות בחלק מהחברה הערבית והבדואית ושפת הסימנים הרוסית.

האקדמיה כבר החלה בעבודה

הפעילות המעשית לא מתחילה מאפס. בעקבות החלטת ממשלה משנת 2020 הוקם באקדמיה ללשון העברית מדור לשפת הסימנים הישראלית. המדור עוסק בתיעוד השפה, במחקר, בפיתוח מונחים ובהפצת ידע עליה. בין המיזמים המקודמים נמצאים מילון מקוון, קביעת סימנים חדשים בתחומי ידע שונים והכשרות המשלבות לימוד מעשי עם היכרות בלשנית עם מבנה השפה.

המילון המתוכנן אינו יכול להיות מילון רגיל המורכב ממילים מודפסות בלבד. שפת הסימנים מתקיימת בתנועה, ולכן תיעוד שלה דורש סרטונים המציגים את צורת היד, כיוון התנועה, מיקומה במרחב והבעות הפנים הנלוות אליה.

גם פיתוחם של סימנים חדשים דורש שיתוף פעולה עם חברי הקהילה. כפי שהעברית נדרשת להעניק שמות למונחים חדשים במדע, בטכנולוגיה ובחברה, כך גם שפת הסימנים צריכה להתפתח ולהציע דרך מוסכמת לדבר על מציאות משתנה.

לא רק מילון

הכרה תרבותית אינה מסתכמת בתיעוד ובמינוח. היא יכולה לבוא לידי ביטוי ביצירות שנוצרות מלכתחילה בשפת הסימנים: הצגות, סרטים, מופעי שירה, פסטיבלים, ספרות חזותית ותכנים לילדים.

היא יכולה גם לאפשר קורסים מסובסדים בשפת הסימנים להורים שומעים לילדים חירשים, ולסייע למשפחות ליצור תקשורת מלאה כבר בשנים הראשונות לחיי הילד. במערכת החינוך כבר נעשה שימוש בשפת הסימנים הישראלית בגנים ובכיתות לתלמידים חירשים וכבדי שמיעה, לצד פיתוח תוכניות לימוד ומאגרי סימנים בתחומי דעת שונים.

עם זאת, החוק עצמו אינו מבטיח הקמת תיאטרון, פסטיבל או מערך קורסים, וגם אינו מפרט את התקציבים שיוקצו לכך. אלה אפשרויות הנגזרות מרוחו ומחובת המדינה לקדם את השפה – אך המבחן האמיתי יהיה בדרך שבה ההכרה תתורגם לתוכניות עבודה, לתמיכה ביוצרים ולנוכחות ציבורית.

העברת החוק היא אפוא לא סופו של המאבק, אלא נקודת פתיחה חדשה. לאחר שהמדינה קבעה ששפת הסימנים הישראלית היא שפה טבעית ונכס הראוי לשימור, נותר לוודא שההכרה לא תישאר רק בספר החוקים.

בשביל קהילת החירשים, עצם ההכרה היא צעד היסטורי. בשביל החברה הישראלית כולה, זו הזדמנות להרחיב את המושג "תרבות ישראלית" – ולהבין שגם שפה שנשמעת בדממה יכולה להיות קול ברור, עשיר וחי.