בליל תשעה באב, כשאני יוצא מבניין העירייה בכיכר ספרא והולך לכיוון הכותל, המעבר מירושלים הרועשת לשקט בעיר העתיקה בערב חורבן בית המקדש תופס אותי בכל שנה מחדש בעוצמתו. אבל השנה אולי יותר מתמיד התחושה שאנו מרגישים כשאנו מתבוננים פנימה אל תוך עצמנו, הקינה על מה שהיה ושאינו רק סיפור היסטורי ישן, היא מראה נוקבת שמוצבת ישירות מול החברה הישראלית כולה.
בפרק ד' של מגילת איכה מופיע פסוק שמגדיר בצורה כואבת את השבר החברתי שהוביל לחורבן: "בני ציון היקרים, המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר". ירמיהו הנביא אינו בוכה שם רק על האבנים שנשרפו או על המגדלים שקרסו, אלא על משהו עמוק בהרבה: אובדן הערך של האנשים בעיני עצמם ובעיני האחים שלהם.
הוא גם שואל אותנו, דורות קדימה: כיצד הפכנו מאנשים שרואים זה בזה זהב טהור ("המסולאים בפז"), לחברה שמביטה על בניה ובנותיה כאל כלי חרס זולים ונוקשים, שקל כל כך לנפץ ולשבור אותם ברגע של ויכוח?
הכי מעניין
השנה העמידה אותנו פעם אחר פעם מול המבחן הזה. חווינו שנה מורכבת, שבה שמי הארץ, וגם שמי העיר ירושלים, התמלאו שוב ביירוטים וטילים מאיראן. בזמן הלילות המתוחים של מלחמת שאגת הארי התרחש הנס השקט שלנו: נזכרנו שאנחנו זהב.
ראיתי את זה בעיניים שלי בחמ"ל העירוני של ירושלים ובשכונות. במקלטים המשותפים לא היו מפלגות, מגזרים ופערים. הרסיסים שנפלו מלמעלה לא הבחינו בין שכונה חרדית, חילונית ודתית. ברגעי האמת כולם נרתמו יחד, פתחו חמ"לים, דאגו למשפחות שפונו מביתם, התנדבו וערכו קייטנות לצוותי החירום, תמכו במי שצריך - והוכיחו שבבסיס של הבסיס, אנחנו עם אחד.
כאן בדיוק נכנס התפקיד הייחודי של ירושלים. זו אינה רק עיר היסטורית, אלא מרחב החיים המשותף והמורכב ביותר בעולם. מדי יום אני פוגש את השונות הזו ברחובות העיר, ברכבת הקלה ובשווקים. השיעור שהעיר הזו מלמדת הוא שהחיים יחד אינם דורשים למחוק את הזהות או את העקרונות שלנו. התיקון האמיתי לשנאת חינם הוא ההבנה שמחלוקת יכולה להישאר לשם שמיים כל עוד שומרים על כבודו של האחר - ובמיוחד כעת, כשאנו נכנסים לתקופת בחירות במדינה.
אהבת חינם אינה ויתור על העקרונות שלך, אלא ההפנמה העמוקה שלמרות הוויכוח, האדם שמולך הוא עדיין זהב טהור, "המסולא בפז".
בבניינה הפיזי של ירושלים אנו משקיעים ללא הפסקה, ומשלשים את היקפי הבנייה כדי שכל מי שרוצה לקשור את גורלו בעיר יוכל לעשות זאת. אבל מול כל המנופים, הבטון והתשתיות, אני מזכיר לעצמי ולצוות שלי כל יום: החזון האמיתי הוא לא האבן, אלא האנשים עצמם. כל גן ציבורי שנפתח, כל מרכז קהילתי וכל אירוע עירוני הם הזדמנות להפוך את המפגש האנושי בין המגזרים למחבר יותר.
השבוע, כשנקרא את מגילת איכה, הבחירה תהיה בידיים שלנו. דווקא בימים האלו נתחייב לשמור על שפתנו, ונזכור את הלקח הירושלמי הגדול: האויב מבחוץ מעולם לא הבחין בינינו, ורואה בנו מקשה אחת. הגיעה העת שנלמד סוף־סוף להביט כך על עצמנו.