כיום כבר די ברור ששום תהליך של גיוס חרדים המוני בכפייה לא יצלח. המעצרים הם כישלון חרוץ, וגם הענישה הכלכלית אולי תוביל חרדים לבקו"ם - אבל ספק אם תקנה להם מוטיבציה לשירות.

יש לכך סיבת עומק פשוטה שנטינו להתעלם ממנה: האתוס החרדי והאתוס הישראלי מבוססים על שתי נקודות מוצא שונות לחלוטין. האתוס הישראלי מבוסס על ראיית הזהות היהודית כבנויה קודם כול על המישור הלאומי, ואילו האתוס החרדי תופס את הזהות היהודית כמבוססת בלעדית על הממד הדתי. נכון שברבות השנים נמשכו לא מעט חרדים אל האתוס הישראלי, וביקשו להפוך לישראלים בפועל, אבל בשעת מצוקה - כאשר נדרשת הכרעה ברורה וההבדלים בין העמדות מתחדדים - הם חוזרים למקורות.

המסקנה הזו מציבה בפני החברה הישראלית דילמה. בלי השתלבות החרדים, שחלקם באוכלוסייה הולך וגדל, לא נוכל לשרוד לאורך זמן בתחומי הביטחון והכלכלה. אז מה עושים? מטילים את הבחירה בין האתוסים, הבדלני והמשתלב, לפתחה של החברה החרדית עצמה - זו שמעולם לא נדרשה להשיב על השאלה כיצד היא חושבת שתוכל לקיים את הפרה החולבת ששמה ישראל, אם תמשיך לחלוב אותה יותר ממה שמאכילים אותה.

הנוסחה המוצעת היא כדלקמן: כל ישראלי שיגיע לגיל 18 – חילוני, חרדי, דתי וערבי – יצטרך לבחור בין שני מסלולי חיים, מסלול האזרחות ומסלול התושבות. בחיי האזרחות יוכל ליהנות מכל הזכויות, אבל יצטרך גם להיות שותף בכל החובות, כולל שירות צבאי ולאומי. כתושב, לעומת זאת, הוא יוכל להיפטר מחלק מהחובות, בעיקר מהשירות בצבא, אבל יצטרך לוותר גם על חלק מהזכויות, ובראשן הצבעה בבחירות ותשלומי רווחה שמעבר להשלמת הכנסה בסיסית.

כמובן, גם התושב יוכל ליהנות מכל זכויות האדם – זכויות כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק וכדומה - שחברה דמוקרטית מעניקה לבניה, אבל לאו דווקא מכל זכויות האזרח.

הנוסחה תיתקל בוודאי בהתנגדות קשה מצד הטוענים שכל אדם בעולם זכאי לאזרחות, וכן לזכות הצבעה בבחירות במדינה שהוא חי בה. על כך יש שתי תשובות. קודם כול, ההגדרה של "תושב שאינו אזרח" מקובלת גם כיום בעולם המשפט ומדעי המדינה, ובכל מדינות העולם יש תושבים רבים כאלה. תושבים שאינם אזרחים אינם משתתפים בהליכי הבחירות בארצם. חמי ז"ל, אביה של אשתי המנוחה במבי, עלה מצ'ילה ב־1971, ובכל שנותיו בארץ בחר לחיות כתושב ולא כאזרח. כך נמנעה ממנו האפשרות להשתתף בבחירות.

זו הייתה גם האפשרות שהציעה ישראל לתושבי מזרח ירושלים אחרי החלת הריבונות שם: תושבות שתקנה להם אפשרות להשתתף בבחירות לעירייה, אך לא לכנסת.

שנית, ההצעה שמועלית כאן מגלמת תפיסה אחרת של מושג המדינה, שבעיניי נכונה יותר גם בלי קשר לסוגיה שלפנינו. מדינה איננה בית מלון, שחייב להעניק לכל אורח מזדמן את מלוא השירותים. היא מועדון חברים, שנוסד כדי לקדם מטרה מוגדרת: להוות מדינת לאום לעם שהוקמה למענו, במקרה שלנו העם היהודי.

רק מי שמוכן להשתתף בקידום מטרות המועדון, אפילו אם אינו מאמין בהן - כמו ערבי לא ציוני, אבל כזה מכיר בחובתו לשרת בצבא - ייהנה מכל שירותיו. אחרים יצטרכו להסתפק בשירותי היסוד. מי שאינו מוכן להיות שותף לדמי החברות במועדון גם לא יכול לצפות שישתתף בקביעת התקנון.

יתרה מכך, מכיוון שהבחירה בין מסלולי האזרחות והתושבות תהיה חופשית, וגם פתוחה לשינוי בכל עת, איש לא יוכל לטעון לקיפוח. החרדים והערבים, וכמוהם כל שאר הישראלים, יחליטו באיזה מסלול הם בוחרים.