עד לפני עשור, אל־סלוודור הקטנה שבמרכז אמריקה הייתה המדינה עם הכי הרבה רציחות בעולם. "בירת הרצח העולמית" כינתה אותה כתבה בגרדיאן ב־2015, שתיארה כיצד בכל שעה בממוצע מאבד שם אדם את חייו במלחמה בלתי נגמרת בין הכנופיות, ה"מאראס". מדינה עם 6 מיליון אזרחים בלבד הגיעה ליותר מ־106 נרצחים לכל מאה אלף איש, וכבשה את פסגת המדד שאיש לא רוצה לככב בו. לשם השוואה, בישראל נרצחו בשנה שעברה 3.1 תושבים לכל מאה אלף.
אבל אל־סלוודור של היום בטוחה יותר מישראל. תוך עשר שנים הם הצליחו להוריד את מספר הרציחות השנתי מ־6,656 ל־82 בלבד, וירדו במדד מ־106 ל־1.3 נרצחים לכל 100 אלף איש, נתון הנמוך יותר מהממוצע במדינות ה־OECD, שממקם אותה כמדינה הבטוחה ביותר ביבשת אמריקה אחרי קנדה.
איך הם עשו את זה? זה סיפור מאתגר לאוזניים ישראליות אך מעורר מחשבה, בייחוד לאחר שבוע של מכוניות מתפוצצות בלב ערים וחיסולים בראש חוצות. הכירו את נאיב בוקלה, נשיא המדינה מאז 2019, שמכנה את עצמו "הדיקטטור המגניב בעולם". אגב, הוא סוג של תוצרת הארץ: להורים ערבים-נוצרים מירושלים ובית לחם שהיגרו ב־1921 למרכז אמריקה, התאסלם והפך לאימאם. אשתו היא נוצרייה בעלת שורשים יהודיים; בוקלה עצמו טוען שאינו משתייך לאף דת.
הכי מעניין
זירת פיצוץ מכונית ביפו השבוע, באירוע החשוד כניסיון חיסול | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
כשנבחר ב־2019, בוקלה סגר כנראה דיל סודי עם ראשי הכנופיות שהם יפחיתו את הרציחות, ובתמורה הוא ידאג לתנאי הכליאה של אסירי הכנופיות ויצמצם פעילות משטרתית באזורים מסוימים. אבל הוא לא עמד בהבטחתו, בכוונת מכוון. ראשי הכנופיות החליטו להעביר לו מסר, ובמרץ 2022 נרצחו תוך שלושה ימים 87 אנשים באל־סלוודור, חלק מהקורבנות נורו באופן רנדומלי. בתגובה הכריז בוקלה על "מצב חירום" שלא הסתיים מאז כבר ארבע שנים; השבוע הוא הוארך בפעם ה־52.
המשטרה החלה במעצרים המוניים של כל אדם החשוד כחבר בכנופיות, גם אם הראיה היחידה היא קעקועים מסוימים על גופו. בוקלה בנה כלא עצום וידוע לשמצה למאסר המוני המכונה ""המרכז לכליאת טרוריסטים"", והגדיר את שתי הכנופיות הגדולות במדינה כארגוני טרור. ההגדרה של ארגון טרור הורחבה לכל קבוצה ש"לוקחת על עצמה סמכויות השייכות לריבון ולמדינה, המשפיעות באופן שיטתי על זכויות היסוד של האוכלוסייה או חלק ממנה". העונשים הפליליים לחברות בכנופיה הוכפלו, גיל האחריות הפלילית הורד ל־12, ובוטלה האפשרות למעצרי בית. חוקים חדשים העניקו סמכויות לעצור גם משתפי פעולה, אפשרו מעצר עד תום ההליכים ללא הגבלת זמן, ומשפטים המוניים נערכים למאות חברי כנופיות - לפעמים מאות בו־זמנית.
כ־90 אלף איש נאסרו כך בארבע השנים האחרונות, ואל־סלוודור היא כיום שיאנית הכליאה העולמית - כ־1.6% מהאוכלוסייה, למרות התנגדויות חריפות של ארגוני זכויות אדם והאופוזיציה שטענו כי מדובר בהפרת זכויות נאשמים שתוביל לפגיעה בחפים מפשע. אפילו בוקלה עצמו הודה ש־8,000 עצורים שוחררו לאחר שהתברר שהוחזקו בטעות. ישנן עדויות מסמרות שיער על המתחולל בבתי הכלא של אל־סלוודור, ועל מקרים של מוות בעקבות חקירות קשות שנערכו בעצורים.
בכך לא מסתיים המחיר הדמוקרטי. עוד קודם לכן הקים בוקלה מפלגה בראשות בן דודו, שזכתה ברוב מושבי הפרלמנט. הוא ניצל את המצב והדיח את כל חמשת שופטי בית המשפט לחוקה, ומינה במקומם שופטים אחרים. הוא גם פיטר את התובע הכללי, אילץ שופטים מעל גיל 60 להתפטר, ושרים שכיהנו בממשלה הקודמת נעצרו. בנוסף, מספר המושבים בפרלמנט הוקטן ל־60 בלבד, ושונה החוק שאסר על ריצה של הנשיא לכהונה נוספת. כל אלה לא פגעו בפופולריות המטורפת של בוקלה בציבור, לאור הצלחותיו נגד הפשיעה. הוא רץ שוב לנשיאות ב־2024, והפעם ניצח ברוב מרשים של 85%. כשהטיחו בו שהוא דיקטטור, הוא אימץ בחדווה את הכינוי ברשתות החברתיות ושינה את הביו שלו ל-"The coolest dictator in the world".
השבוע הסתיימה חצי השנה הראשונה של 2026. לפי נתוני עמותת "יוזמות אברהם", במגזר הערבי בישראל נרצחו 144 בני אדם - עלייה של 12% ביחס לשנה שעברה, שהייתה המדממת ביותר אי־פעם. נתונים רשמיים? אין. השר בן־גביר מעכב אצלו שורת בקשות לחופש מידע. לפי סקירת הכלכלן הראשי במשרד האוצר, המגזר הערבי בישראל הגיע בשנה שעברה ל־11.9 נרצחים לכל 100 אלף איש, מול 0.6 בלבד אצל היהודים. זה גבוה יותר מכל מדינות ערב, חוץ מעיראק וסודן. על פי חישובי הכלכלן הראשי, הפשיעה העודפת עולה למשק 10 מיליארד שקלים בשנה - חצי אחוז מהתוצר הלאומי. ואם מניחים שהיא משפיעה גם על מגזרים אחרים, ההפסד מגיע לסכום כפול.
האם אנחנו צריכים לאמץ את השיטות של נאיב בוקלה? לדעתי לא. הסיפור הזה בבירור ייגמר ברע. אבל כולם יודעים שהדרך לנקות את הרחובות מהרצח המשתולל עוברת בצעדים רדיקליים: פלוגות מג"ב בחיפושי נשק בלתי חוקי מבית לבית, סמכויות מעצר רחבות, יד קלה יותר על חילוט רכוש ופגיעה כלכלית, שימוש ברוגלות, גיוס מערכת המשפט לענישה ברף העליון ללא דלת מסתובבת של עבריינים, ואולי לשקול גם מעורבות שב"כ והגדרת ארגוני פשיעה כארגוני טרור. כמו עם האינפלציה בארגנטינה - כשהמצב מגיע לשיאי זעזוע, הציבור נותן הזדמנות למי שמציע מהלכים דרסטיים, וגומל לו אם זה עובד. אצלנו בישראל ברור לכול שצריך ליישם חלק מהמהלכים של המנהיגים מיבשת אמריקה, אבל כל עוד המצב יחסית בסדר (עם גרשיים גדולים על המילה "יחסית"), כולם מעדיפים לחכות.
השר לביטחון לאומי מחביא נתונים ומדגים חוסר יכולת לפעול בסנכרון עם המערכת; היועצת המשפטית לממשלה נהנית לראות אותו נכשל ומקדישה מיעוט מזמנה לניצוח על מערכת האכיפה בכיוון הנכון; הממשלה מתרצת כל כישלון באי־שיתוף הפעולה של בהרב־מיארה; והמשטרה בעיקר זורקת האשמות לכל עבר. תוכנית "מסלול בטוח", שהצליחה בממשלה הקודמת להפחית את מקרי הרצח (גם אם יש הפרזה בגודל ההצלחה), התבססה על שיתוף פעולה שבועי של כל הזרועות: המשטרה, הפרקליטות, רשות המיסים והרשויות המקומיות. מלחמת הכול־בכול בממשל הישראלי של ארבע השנים האחרונות פגעה דרמטית ביכולת להתכנס סביב שולחן אחד עם מאמץ משותף. לא צריך להגיע למצב של אל־סלוודור כדי לשים לזה קץ.