"עם כל הכבוד לתל-אביב, הנוף של קרית-שמונה גורם לי לאושר בגוף"

הצפון במלחמה. נכון שהדיווחים מדברים על הפסקת אש בלבנון, אבל לך תספר לילדים שמסתתרים מתחת לשולחנות בזמן השיעור, או נדחקים למיגונית בזמן ההסעות, שהאזעקות, היירוטים וקולות התותחים, המטוסים ורחפני הנפץ הם בעצם הפסקת אש. לך תספר לתושבים שחיים כאן, שכמה קילומטרים דרומה מהם החיים מתנהלים כרגיל ובלי מגבלות ושאפשר לבלות ולצאת לאכול או לשתות קפה גם בעשר בערב, ושזה לא נורמלי שהעסקים נסגרים בשתיים בצהריים כי אין עובדים ואין תנועת לקוחות.

אז הצפון במלחמה. לא רק צבאית וביטחונית. הצפון במלחמת קיום יומיומית. מלחמה על הבית, על העתיד ועל החיים. בקבוצות הוואטסאפ של תושבי קריית־שמונה קל למצוא את קולות הייאוש. "חכו לחודש יולי־אוגוסט, גם מי שנשאר יעזוב״. ״נישאר כאן פחות מ־5,000 תושבים. זאת כבר לא עיר, זה מושב". "האחרון שעוזב שיכבה את האור".

אבל דווקא מתוך השבר ובין קולות הייאוש, צומח בעיר גם קול של עשייה, של תקווה ושל אמונה עיקשת. חבורה של יזמים, בני העיר והגליל, שנולדו כאן, נטועים חזק באדמה ובעלי שורשים עמוקים, נלחמים על העיר בדרך הייחודית להם – דרך היזמות והיצירה. בחרנו ארבעה מהם (ויש עוד), שהקימו בחצי השנה האחרונה בעשר אצבעותיהם ובתנאים בלתי אפשריים ארבעה עסקים חדשים בלב קריית־שמונה. למרות המצב, ואולי דווקא בגללו, הם מוכיחים שהרוח הגלילית חזקה מכל איום. הם לא מתכוונים ללכת לשום מקום, והמסר שלהם ברור ומהדהד: אנחנו כאן להישאר.

"עד כמה שתל־אביב נוצצת, הנוף שאנו יושבים מולו גורם לי אושר"

אל הפודטראק של סהר מלכה בקריית־שמונה הגענו ממש במקרה. חיפשנו מקום לאכול בו אחרי משחק הכדורסל הדרמטי של הפועל גליל עליון נגד הפועל קריית־אתא (ניצחון של הגליל אחרי שתי הארכות). לא פשוט למצוא משהו פתוח בגליל בעשר בערב - רוב העסקים מיסוד־המעלה וצפונה נסגרים כבר בארבע אחר הצהריים - וחיפוש באינטרנט העלה את השם SMB, שכדי להגיע אליו צריך לנסוע בדרך עפר מעט משובשת, ללא תאורה. אבל דרך החתחתים שווה את המאמץ.

סהר מלכה, 29, בן קריית־שמונה בכל רמ"ח איבריו, נשוי ואב לשניים (בן ובת). את אשתו לירז הכיר בשירות הצבאי, למרות ששניהם גדלו במרחק של עשרה בתים זה מזו. שורשיו נטועים עמוק במרקם החיים של העיר: אמו מנהלת את המוקד העירוני, ואביו בעליה של מסעדה ותיקה. "אני מרגיש חלק בלתי נפרד מקריית־שמונה", מספר מלכה בגילוי לב. "אם אתה מוציא אותי מכאן – אני פשוט מתנוון".

במהלך המלחמה שהה בעפולה ובתל־אביב, אבל הלב נשאר בגליל העליון. "עד כמה שתל־אביב נוצצת, הנוף שאנחנו יושבים מולו עכשיו גורם לי לאושר עילאי בגוף. המטרה שלי היא לגדול ולצמוח כאן. ואני רוצה לעשות כאן משהו גדול, להחיות את הצפון שלנו, כי תכלס זה חבל הארץ הכי יפה שיש לנו".

חייו של מלכה נעו תמיד סביב המטבח – מאולמות אירועים ועד מטבחי שפים מובילים בצפון. גם בשירות המילואים הוא משמש כטבח. מתוך הניסיון העשיר הזה, הוא זיהה חוסר עצום באזור: "בצפון בכלל ובקריית־שמונה בפרט, אין המבורגרים כשרים וטובים. 'כביש 90' ומסעדת קלומפוס לא כשרות, וזה לא מדבר לחצי מתושבי העיר. רציתי להביא את הבשורה של המבורגר כשר, איכותי וטעים".

הקושי בפתיחת עסק בעיצומה של הלחימה לא היה ביטחוני בלבד. מלכה מספר באכזבה על מיזם פודטראק עירוני שלא יצא לפועל, ועל תחושה שדווקא בימים האלה של חוסר ודאות בצפון, הרשויות מערימות קשיים. "ציפיתי מהעירייה שתעוף על היוזמה, אבל הרגשתי ששמים לי מקלות בגלגלים", הוא אומר. "לא עוזר לבכות ולהתלונן על הממשלה והפוליטיקאים. הפתרון צריך לבוא מהתושבים שאכפת להם. אם אני אוותר על הבית שלי, מי יישאר לשמור עליו? מי יישאר להחיות את העיר? למה שמישהו ירים את הכפפה ויגיד 'בואו נפתח את הצפון' אם כל תושבי הצפון עוזבים? זה לוותר ברגע האמת, ועכשיו זה הרגע שלנו להילחם על הבית".

וסהר בהחלט נלחם. בזמן שהעיר רדומה ועסקים נסגרים בשעות הערב המוקדמות, מלכה פותח בשלוש אחר הצהריים ועובד עד חצות ואף מעבר לכך, כולל במוצאי שבת. הוא מעניק לנוער ולחבר'ה הצעירים מקום מפלט לשתות בו בירה, לאכול המבורגר מצוין ולבלות. למרות המורכבות בהפעלת הפודטראק צמוד לבית, מלכה לא עוצר. במקום כ־30 מקומות ישיבה תחת כיפת השמיים, ויש למלכה תוכניות להתרחב. ״אני מקווה למצוא מקום לעבור אליו, והדד־ליין שלי הוא עד החורף הבא - כי כפי שרואים, הדרך לכאן לא נגישה בחורף ובבוץ״. העסק מציע משלוחים בעיר ובסביבה, ומשרת באהבה גדולה את החיילים באזור. "חייל שיוצא מלבנון רוצה להתפרק על ארוחה טובה, לא לאכול עוד פעם סנדוויץ' עם גבינה צהובה. אז אעשה הכול להגיע לכל חייל שמתקשר".

SMB

המבורגר, קריספי צ׳יקן, שניצלים, צ׳יפס, טבעות בצל, סלטים ושתייה. כשר למהדרין בהשגחת הרבנות קריית־שמונה. שכונת הוורדים, תחילת רחוב מנחם בגין, לפנות ימינה בדרך עפר. ראשון עד חמישי 15:00־24:00. מוצ״ש: שעה אחרי צאת שבת עד 01:00. 077-6656956

"לברוח זה הכי קל, אבל לוותר על הצפון זה לוותר על המדינה"

כשחנן פרץ, רווק בן 42, דור שלישי בקריית־שמונה, החליט לפתוח עסק, החברים מחוץ לעיר ניסו להניא אותו מהצעד הקיצוני. הם הפצירו בו לבוא לטבריה, שם הרבה יותר בטוח, והזהירו שהעיר גמורה ושאין טעם להשקיע במקום שתושביו עוזבים בהמוניהם. אך לפרץ היו תוכניות אחרות. לאחר שנים של נדודים, כולל תקופת מגורים בטבריה ועבודה כשכיר במטבחים של אולמות אירועים, פרץ החליט להקים מסעדת שווארמה ועוף בגריל.

גם המקום שבחר לא היה מובן מאליו: שורת החנויות בפסאז' מלון הצפון בשדרות תל־חי שוממת רוב שעות היום. חנויות רבות ברחוב סגורות וכמעט ואין שם תנועת אנשים.

הרעיון לפתוח את המסעדה נולד מתוך שבר עמוק.  בפרוץ המלחמה הוא פונה עם משפחתו לקיבוץ חפץ־חיים. שם, הרחק מהבית, נפטרה אמו. פרץ, שהתייתם מאביו כשהיה ילד, חזר לעיר כדי לטפל בבית שנשאר. "תוך כדי שאני וחבר מסדרים את החדרים, טיל חדר ישירות לתוך הבית", הוא משחזר. "המטבח התפוצץ, הכול נחרב. מצאתי את עצמי עומד מול הטיל, ובנס גלוי יצאתי ללא שריטה". האירוע המטלטל הזה, לצד המפגשים עם רבו בכולל המקומי – צדיק שהתעקש להגיע מדי יום מצפת גם בטרמפים למרות הסכנה – היו לפרץ סימן משמיים. הוא הבין שעליו להישאר ולהילחם על העיר.

אלא שהמצב בעיר לא היה פשוט. העיר הייתה עזובה, בלי אנשים. לא היה בה כלום. ״היית מסתובב בעיר בלילה, מרגיש כמו בסרט אימה״, הוא נזכר. "זה שלב שבו או שאתה נשבר או שאתה קם יותר חזק״. פרץ היה בצד שנשבר. הייתי באפיסת כוחות, והחלטתי שכאן בעיר אני לא נשאר. ארזתי מזוודה, ונסעתי לאשקלון״.

הבריחה הזאת לא החזיקה מעמד. הגעגועים והמחויבות לקהילה ולרב היו חזקים ממנו. אחרי יומיים הוא חזר צפונה, לקריית־שמונה.  בשלב זה גמלה בליבו ההחלטה להקים את העסק, מה שהוביל לחצי השנה הקשה ביותר בחייו. הוא בנה הכול לפי התקנים המחמירים ביותר של משרד הבריאות – בורות שומן, מערכות ניקוז מתקדמות ותשתיות מורכבות – בעודו מתמודד עם קבלן שגרר רגליים ונעלם. ההתמודדות הכלכלית והבירוקרטית, לצד תשלומי השכירות והארנונה, הביאו אותו לקצה.

"זה היה סוג של גיהינום, הייתי על סף קריסה כלכלית ונפשית", הוא מודה. לפני כשבוע החליט לא לחכות עוד. אף שהשיפוצים לא הסתיימו, השולחנות שהוזמנו לא הגיעו והמקום עדיין לא היה מוכן לחלוטין, הוא החליט לפתוח. ״אמרתי לעצמי - אם אתה מוותר אתה קורס בלי דרך חזרה״. הוא שאל שולחנות מהכולל ופתח את דלתות המסעדה. נכון לעכשיו פרץ עובד במקום לבד, כי אין לו יכולת להעסיק עובדים, ומדי פעם מסתייע בתמיכה של בני משפחתו. ״אמרתי לעצמי - המלחמה נגמרה, לקום ולברוח זה הכי קל, ואם אתה מוותר על הצפון אתה מוותר על המדינה שלך. אז החלטתי שאני לא מוותר, וקם יותר חזק מההריסות".

שווארמה חנניה

שווארמה, עוף בגריל, פרגיות, שניצלים, נקניקיות, קציצות, ושפע בשרים. כשר למהדרין בהשגחת הרבנות קריית־שמונה. שדרות תל־חי, פסאז׳ מלון הצפון, ראשון עד חמישי 10:00־24:00. 052-2523104

"הצעירים שנשארים כאן חייבים להרים את המקום"

דווקא מצב החירום היה הדלק שהניע את פתיחת "פולס פיטנס", חדר כושר בוטיק באזור התעשייה הצפוני בקריית־שמונה. "לפני המלחמה העברנו אימונים אישיים, אבל זה קונספט יקר שלא מתאים למציאות הנוכחית", מספר איתי אלישע (28) מכפר־יובל, נשוי ואב לשני ילדים קטנים.

את הסטודיו הוא פתח יחד עם ליאם מלכה (21) מקריית־שמונה. "אנשים פה פונו, חלקם לא עבדו תקופות ארוכות, והיה ברור שהם לא יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים כאלה. לכן שינינו את הקונספט לסטודיו בוטיק שמתמחה באימוני קבוצות קטנות ואינטימיות. המטרה היא להעניק יחס אישי ומקצועי כמו באימון פרטי, אך במחיר נגיש ושווה לכל נפש".

הסטטיסטיקה סביבם לא מעודדת: תושבים רבים שעזבו לא ממהרים לחזור, גני ילדים ובתי ספר נסגרים מחוסר נרשמים, והעתיד נראה מעורפל מתמיד. מתוך חבורה של 17 חברים צעירים בני גילו של אלישע, הוא היחיד שבחר לשוב הביתה, לצפון.

ההחלטה לפתוח את העסק דרשה מהם להקריב לא מעט. אופיר, אשתו של אלישע, רצתה להישאר במרכז הארץ, שם החיים מתנהלים כסדרם עם גני שעשועים ומקומות בילוי שוקקים. אבל אלישע התעקש לחזור. ״אני מאוד אוהב את הצפון, ברמה מוגזמת״, הוא מודה. ״רמה כזו שאני לא יכול לחיות במרכז״.

הם חזרו, אבל חייהם מתנהלים בצל המלחמה. אופיר עדיין חוששת לצאת עם שני ילדיהם הקטנים מהבית, וכך יוצא שאחרי הגן -  אם יש גן, כי למרות הפסקת האש לא תמיד המצב הביטחוני מאפשר פתיחה - הילדים נשארים סגורים בבית.

גם המצב הכלכלי מאתגר: שלושה חודשים בלבד לאחר הפתיחה החל מבצע שאגת הארי והשבית את הפעילות כמעט לחלוטין. מתוך 150 מנויים שהספיקו לגייס, 80 מיהרו להקפיא את חברותם. המדינה, מצידה, לא ממהרת להכיר בנזקים של העסקים החדשים ופיצויים כרגע נראים כמו חלום רחוק.

"כל החיים חסכתי כסף כדי לבנות כאן בית", משתף אלישע בכאב. "היום, כל מה שחסכתי ועבדתי בשבילו מגיל 14 הולך על כיסוי ההפסדים של העסק. אבל אנחנו משרתים מטרה גדולה יותר – להרים את הצפון. התושבים מרגישים שזרקו אותם ושלא אכפת מהם, וחוסר הוודאות הוא בסופו של דבר מה שגורם להם לעזוב".

למרות תחושת הנטישה מצד הממסד ואי הוודאות המעיקה לגבי העתיד הביטחוני, הוא ושותפו מסרבים להתייאש. מבחינתם, פתיחת הסטודיו היא לא רק צעד כלכלי, אלא שליחות ציונית. "אנחנו צעירים, ובני גילנו שנשארים כאן חייבים לפעול ולהרים את המקום", מסכם אלישע בנחישות. למרות הכול הם נשארים אופטימיים: ״אנחנו לא סומכים על המערכת, אלא רק על בורא עולם ועל העבודה הקשה שלנו – ועם זה אנחנו ננצח. כי אם לא אנחנו, לא יהיה לעיר עתיד".

פולס פיטנס

סטודיו כושר שמציע אימונים בקבוצות קטנות ואינטימיות, שני מאמנים לכל קבוצה, חדר פילאטיס. אלי הורביץ 1, אזור התעשייה הצפוני בקריית־שמונה. ראשון עד חמישי: 08:00־12:00, 16:00־21:00. שישי: 08:00־12:00. 054-5244183