רצף הפסקות האש הבלתי פוסק זימן לקריית שמונה חיות בעלות ביטחון עצמי מופרז. אפילו בית הוריי קלט אוכלוסיות חדשות במרוצת החודשים שלא ביקרנו כאן. חתולה לבנה עם כתמים שחורים בגבה שכבה על הכיסא כאשר פתחנו את השער. היא לא ברחה מפנינו, וכלל לא נרתעה. אדרבה, היא שיפרה תנוחה כדי להתעלם מאיתנו טוב יותר. אימא הסבירה שהיא מאומצת למחצה. מקבלת מים, אוכל של שבת ושאריות של ימי חול, אך הביתה נאסר עליה להיכנס. לפחות בינתיים, ההורים שלי פתוחים לשינויים בתנאי ההעסקה. מהצד שלה – החתולה מתחייבת לגרש כל מיני מזיקים הנמלטים לחצרות הבתים מפני קולות הנפץ מחרישי האוזניים. בדיוק בגלל זה נרשמה בשבוע שעבר אכזבה מתפקוד שומרת הסף שלא עשתה די להגן על הממלכה.

בתור התחלה היה זה צמח האלוורה שטיפחה אימי. בבוקר יום שני הוא אותר זרוק על מרצפות האבן. אימא הביטה בעיני החתולה, וזו השיבה לה מבט שפשרו "את לא משלמת לי מספיק, גברת".

מיד נשללה האפשרות כי מדובר באיש רע שביקש להזיק, שכן שורשי האלוורה היו נגוסים. ומי הוא המוזר שיעשה כדבר הזה? בבוקר למוחרת נמצא אבטיח חצוי. הוריי יכולים להישבע שרק שעות אחדות קודם לכן הוא היה שלם. הם הניחו אותו מתחת לפרגולה כי זה הבית שלהם ומי יגיד להם לא. בזירה לא נמצאה סכין, כך שגם הפעם ברור שאין זה מעשה אדם, אך כן ניכר כי האבטיח נפל קורבן ליצור רעבתן במיוחד שמתיירא מפני הקלוריות, ולכן הוא לא אוכל, אלא רק מיישר עוד קצת ועוד קצת, ועוד קצת.

ביום רביעי התעוררו הוריי למחזה חריג. שובל ארוך ומפותל חצה את הרצפה. דבר מה חלף כאן והותיר מסלול נקי מעפר ומנשורת עלים. נחש זה לא, אלא אם כן אנקונדה מחפשת כאן חיים חדשים בחסות הכאוס. גם גנבים לא ביקרו בחצר, אלא אם אחד מהם מת באורח פלא וגופתו נגררה בחופזה. בעלת הבית אזרה עוז וגיששה אחר העקבות, מוכנה נפשית לכל תרחיש. היא צעדה באיטיות משהו כמו חמישה עשר מטרים עד שמצאה עשרות תפוחי אדמה נגוסים, מסביב לשק קרוע.

"חולדות", היא לחשה. "חולדות", היא צרחה, "יש כאן חולדות!".

החתולה שנהנית מתנאים של חצי פנסיון נעלמה פתאום, שוללת מאימי את הזכות להביט בה בעיניים רושפות. אבא, שמיהר אל הזירה, הגיב באדישות. מי ישמע, חולדות. יש כאלה שרואים בהן חיות מחמד. סבתא ניסתה להרגיע כשקראה להן  מרבונות ואמרה: "נו, גם להן יש פיות שצריך להאכיל".

אלא שמבחינת אימא, מוטב לה למסור את מפתחות ביתה לנציגת ועד החולדות ולא להתגורר בשכנות לחיות המתועבות הללו. הפאניקה הגביהה עוף. כל אותו היום הסליקה החתולה את עצמה במקום נסתר, ולא העזה להראות פניה ברבים. אימא רעדה לסירוגין. פעם מפני השרצים ופעם מפני הדי הפיצוצים.

בבוקר יום חמישי נפל דבר. ואין מדובר רק בעציץ שהתרסק על הקרקע וזיהם בבוץ כל חלקה בהירה. היו אלה שני קוצים בצבעי שחור ולבן שנמצאו על הארץ. מיד צעקה הגברת אלקיים בשמחה גדולה, כאילו גואל צדק פקד את חצרה. "אין חולדות! יש דורבנים!".