לא צריך להאמין שפגיעות טקסיות קרו, אלא שהן יכולות לקרות

אתה מתבונן בבתים הפזורים כאן ומתפעל מיופיים. אני מביט בהם, והמחשבה היחידה שחולפת בראשי היא תחושת הבידוד שלהם, והיעדרו של הפחד מעונש בעת ביצוע הפשע. אני מאמין, ווטסון, על סמך ניסיוני, שסמטאותיה החשוכות והנתעבות ביותר של לונדון אינן מציגות רשימת חטאים איומה מאזור הכפר החייכני והיפהפה הזה ("הרפתקת עצי האשור האדמדמים", כל סיפורי שרלוק הולמס, ארתור קונן דויל).

במילים הכואבות, המפחידות והמדויקות האלו, מיטיב קונן דויל לתאר את תחושותיהם של העוסקים בתחום הטראומה המינית, העובדים במרחבים הכפריים ברחבי הארץ.

אזהרת מסע: בדברים הבאים נסה לגעת באזורי הפרא והאימה שהם מהקיצוניים ביותר בקיום האנושי. הבחירה לקרוא צריכה להיעשות מתוך נכונות להכיר אזורים אפלים אלו ולהיכנס אליהם.

בתקופה האחרונה אנו נחשפים לעדויות בלתי נסבלות על מעשי אלימות מינית קיצוניים ביותר, שקשה לתארם במילים. המונח שניתן להם, "פגיעות טקסיות", מתייחס לאירועי התעללות פיזית, מינית, רגשית ורוחנית המתרחשים על ידי קבוצה מאורגנת של פוגעים ופוגעות, בתוך מסגרת של טקס רוחני־דתי.

עצם קריאת ההגדרה הזו היא חוויה בלתי נסבלת ובלתי נתפסת. כדי שנוכל להבין ואולי להכיל קצת יותר את ההכרה בהתרחשותם האפשרית של אירועים אלו, ראוי שנפרק את ההגדרה לחלקים שונים, המתקיימים גם בנפרד. כלומר, פגיעה טקסית היא פרקטיקה אכזרית המשלבת בתוכה כמה סוגי פגיעות המתקיימות גם בנפרד, והינן נפוצות ורחבות הרבה יותר. היכולת להכיר בקיומן של פגיעות טקסיות עוברת דרך הכרה מוקדמת בסוגי הפגיעות האחרות, שגם הן קשות לעיכול ולהכרה.

שומרי הסוד

תחילה נדבר על פגיעות קבוצתיות. כאשר אנו מדברים או חושבים על אלימות מינית, לרוב המחשבה הראשונית היא על אירוע המתרחש בין שני אנשים, פוגע ונפגע/ת. עם זאת, במהלך השנים אנו נחשפים, פעם אחר פעם, לאירועים שונים של פגיעות קבוצתיות. כך למשל, באחד האירועים הקשים ששינו את התודעה הציבורית בישראל ביחס לאלימות מינית, האונס בקיבוץ שמרת בשנת 1988, קבוצת נערים פגעו ביעל גרינברג ז"ל. בשנים האחרונות נחשפנו לאירועי פגיעה דומים באילת, בקפריסין ועוד. חשוב לדעת שלצד אירועים אלו, שנחשפו והגיעו לתודעה הציבורית, מתרחשים בכל שנה לא מעט אירועי פגיעה קבוצתית, חלקם יגיעו למרכזי הסיוע או הטיפול וחלקם יישארו לא ידועים לעולם.

מחשבה אוטומטית ורווחת היא שפגיעה מינית נשמרת בסוד כאשר מדובר באירוע הכולל שני אנשים אך לא בקבוצה, ואולם זוהי מחשבה מוטעית. סודות יכולים להישמר גם כאשר מדובר באירועים שמעורבים בהם משתתפים רבים, במיוחד באירועי פגיעה, שבהם לפוגעים יש אינטרס קיומי להסתיר את האירועים. הנפגעים לרוב הם בגילאים צעירים ונטולי משאבים חברתיים, ולנפש עצמה יש צורך למחוק את התרחשות הזוועה.

סוג נוסף של פגיעות שחשוב להכיר הוא הפגיעות הרוחניות שאינן קבוצתיות. חלק מרכזי בהבנת הדינימיקה של אלימות מינית ודרכי הפעולה של הפוגע, קשור בהבנה שהיא מתקיימת בתוך הקשר חברתי־תרבותי. גם כאשר מדובר בפגיעה פרטנית, היא מתקיימת בתוך הקשר ושיח הכפופים לנורמות ולערכים חברתיים מסוימים. "שערי הפגיעה", מונח שטבעה יונינה פלנברג, הם המאפיינים התרבותיים והחברתיים שמאפשרים לפוגע לבצע את מעשיו ומונעים מהנפגעים לדבר עליהם.

שערי פגיעה קיימים בכל קהילה ובכל חברה. הפוגע מזהה את הערכים, הנורמות והפרקטיקות המקובלות בחברה שהוא חי בה, ורותם אותם כדי להביא את הנפגע/ת למצב פגיע שיאפשר לבצע את המעשים, ולאחר מכן להשתיק את הנפגע. בחברה שבה הקיום הדתי והרוחני הוא מרכיב מרכזי, הפוגע ישתמש בערכים, אמונות ופרקטיקות אלו כדי לפגוע ולהשתיק. כך למשל, פוגעים רבים מנצלים את חוסר הידע של נפגעים דתיים בנוגע לגוף ולמיניות שלהם עצמם, ואת ההסתרה והבושה שקיימות אצל רבים מהילדים והילדות, הנערים והנערות הדתיים.

בחברה ליברלית, הפוגע ירתום את הערכים הקיימים בה כחלק מהמניפולציה הפוגענית. כך למשל, מורה לאמנות נהג לומר לתלמידים שכדי להיות אמן מצליח ונחשב יש להפגין אומץ, לחשוף את עצמך ולהיות אוונגרדי ונועז. הוא גם אמר לנפגעים שעליהם להסתכל על הגוף כדבר טבעי שאין מה להתבייש בו, כפי שהדת מנסה לגרום לנו לחוש. הנה כי כן, תפיסות ערכיות הפוכות לחלוטין משמשות את הפוגעים בחברות שונות.

אחת מדינמיקות הפגיעה הנפוצות שאני פוגש בעבודתי עם נערים דתיים, היא כזו: אדם בעל סמכות רוחנית – מחנך, מדריך, רב – פונה לנער דתי, יוצר איתו קשר קרוב ומציע לו להתייעץ על ההתמודדות שלו. הנער, שפעמים רבות נושא עימו אשמה ובושה עקב המחשבות וההתנסויות המיניות שלו (לרוב רק עם עצמו, אוננות למשל) כמֵה למקום שבו יוכל לפרוק את המצוקה שהוא חש, ודאי מול מי שיכול לרפא את הרוחניות הפגועה או הפגומה שלו. כך נוצר שיח קרוב ואינטימי על המצוקה של הנער. לאחר שהקשר נוצר, הפוגע יציע לנער מזור למצוקותיו: "אני יודע איך לעזור, לרפא, לתקן או לטהר את החטא הזה".

בנקודה זו, שבה הנער תלוי ביכולתו של הפוגע להושיע אותו ובקשר הסודי שביניהם, הפוגע יחצה את הגבול בין הפיתוי הרגשי־מילולי לעבר הניצול המיני הפיזי, תוך הבהרה שמדובר במעשים שמטהרים ומתקנים את הברית.

קוראים רבים שואלים אולי כעת את עצמם: כיצד מעשה מיני פוגעני יכול להיתפס אצל הנפגע/ת כמעשה מטהר או מתקן? הרי זה הדבר הכי מחלל ומתועב! פה אנו חוזרים לצורך הנפשי של הנפגע לשרוד את אימת הפגיעה. חשוב להבין שבמקרי פגיעה רבים, ההבנה שאני עובר פגיעה, מסוכנת לנפש לא פחות מהפגיעה הפיזית עצמה. הפנמת הידיעה שאותו אדם גדול ומעורר השראה ותקווה הוא אדם נצלני, פוגעני ומושחת, היא הרסנית. הנפש מתגייסת לחסום את ההבנה הזאת כדי לשרוד, וכך מתרחשים אירועי מחיקה שונים ומגוונים בנפשו של הנפגע. זו יכולה להיות מחיקה מוחלטת מהזיכרון, או מסגור של המעשים ככאלה שאינם פוגעניים.

רותמים את השפה הדתית

נמשיך לגעת בעדינות ובזהירות בחלקים מצומצמים מתוך מערכת מורכבת ורבת שכבות ומאפיינים, המתרחשים בזמן פגיעה רוחנית. הפגיעה הרוחנית, שאנו מכירים מקרים רבים שלה, עלולה לערב מנהגים ואובייקטים דתיים כמו ספרי תפילה ויהדות, לימוד או תפילה משותפת, טבילה במקווה, חפצי קדושה ועוד. גם כאן, עד כמה שקשה לתפוס זאת, השימוש הזה נעשה דווקא בשל המטען הרגשי והרוחני העמוק שהמוטיבים הללו נושאים עבור הנפגע. כך למשל, שימוש בטלית לכיסוי הנפגע משמש דרך לטהר את הפוגענות, וכן מסמל את הרצון להמית את היצר הרע ולקבור אותו.

שערי הפגיעה, כפי שכינינו זאת, משמשים גם כדי להשתיק את הנפגע ולהסתיר את הפגיעה. כאן הפוגע ירתום את ההזדהות השבטית של הנפגע ואת החרדה מפני נטישה, בידוד והדרה, כדי למנוע ממנו לדבר על מה שקרה לו. הפוגע משתמש בצורך ההישרדותי להיות חלק מהקהילה ולהמשיך להשתייך אליה, כדי לערער את הנפגע ולאיים עליו. הפחד מהפיכה ל"מצורע" או ל"חייזר", בשפה של נפגעים רבים, משמש את הפוגע להשתיק את הנפגע. גם כאן, האיום יקבל צורה בהתאם לאמונות ומרכיבי הליבה הקיימים באותה חברה.

כדי להכיר בהיתכנותן של פגיעות קשות אלו, חשוב להבין כי החיבור בין גוף ומיניות, קדושה ושייכות, קיים בכל חברה דתית או רוחנית, גם בטקסים נורמטיביים. המיניות היא בעת ובעונה אחת הדבר הכי אישי ופרטי, אך מתקיימת גם בתוך הקשר רוחני־דתי וקהילתי. כך למשל, נישואין הם אירוע שמתקיים בין בני זוג אך גם כחלק ממרחב דתי, רוחני וציבורי. דוגמה מורכבת יותר היא טקס ברית המילה. לאדם זר היא עשויה להיתפס כטקס פגאני ואף פוגעני, בעוד עבור מרבית החברה הישראלית, דתית וחילונית כאחד, זהו טקס השתייכות דתי־תרבותי שנתפס כמובן מאליו. פוגעים עשויים להשתמש בתודעה זו; כך למשל, נפגע סיפר לי על פוגע שדיבר על הפגיעה כברית מחודשת.

אם נחבר את כל החלקים הללו יחד, פגיעות טקסיות מהוות ביטוי קיצוני ומחריד לדינמיקות רחבות יותר של פגיעות קבוצתיות, שבהן הפוגעים משתמשים בכוח של הממד הרוחני בחיי הנפגע והקהילה. הפוגעים רותמים את השפה והתרבות הדתית כדי להשיג שיתוף פעולה של הנפגעים ולמנוע מהם לחשוף את הפגיעות, ויוצרים חיבור מעוות בין פרקטיקות דתיות למעשי אלימות מינית.

תופעה זו קיימת כבר אלפי שנים, כחלק מפולחנים של דתות פגאניות. היא מופיעה במקומות רבים לאורך ההיסטוריה ויש לה מופעים גם בהיסטוריה היהודית, למשל במעשיהם של שבתי צבי ויעקב פרנק שביצעו טקסים ששילבו מעשים מיניים, תשמישי קדושה ופרקטיקות דתיות. היא יכולה להתרחש בקהילות דתיות וחרדיות ואף במרחבים של מיניות מקודשת, בקהילות אלטרנטיביות שעולמן רחוק שנות אור מהדתיות ההלכתית השמרנית. הן עלולות להתרחש אף במסגרות טיפוליות כביכול, כמו במקרה של דוד רודי, מטפל שהקים מכון טיפולי וקיים במסגרתו מפגשים מיניים רבי משתתפים כחלק מהטיפול.

לרוב, כאשר מעשים כאלו נחשפו, הם התרחשו במסגרת של כתות קיצוניות. ואולם במשך השנים מצטברים דיווחים של נפגעות ונפגעים המדברים על פוגעים הנתפסים כנורמטיביים ואפילו משמשים כדמויות ציבוריות בקהילות שונות.

מרחב ביניים

אז מה עושים? מפאת קוצר היריעה, אוכל להציע רק התחלה. פעמים רבות, הדיון סביב תגובת הקהילה לאירועי פגיעה מתמקד בשאלת המאמינ/ה לך או לא מאמינה לך. מציאות זו נובעת מחוסר ההתאמה של מערכות החוק והמשפט למיצוי הדין במקרי אלימות מינית. כפי שאנו יודעים, יותר מ־80 אחוזים מהתלונות על אלימות מינית נסגרות ללא הגשת כתב אישום. ברוב מקרי הפגיעה, המשטרה ובית המשפט אינם מצליחים להגיע להכרעה ולהרשיע את התוקף. אחת התגובות החשובות אך השנויות במחלוקת לוואקום זה, היא הדרישה לתת אמון מלא בנפגע/ת החושפת אלימות מינית.

המחלוקת סביב שאלת האמון לנפגעות מגיעה לשיאה סביב חשיפת הפגיעות הטקסיות. יותר מתמיד, אנשים מתקשים לקבל ולהאמין לדיווחים אלו. כאן אני רוצה להציע אפשרות להגדיר מחדש את הציפייה מהציבור. במקום הדרישה שלנו להאמין לנפגע שהדבר קרה, דרישה שאיננה אפשרית עבור רבים ורבות שחשים הלם נוכח התיאורים הללו, אני מציע להגיע להסכמה להאמין שהפגיעות יכולות להתרחש. זהו מרחב ביניים, בין הציפייה להאמין שהדברים התרחשו ובין ההכחשה הטוטלית והטענה שאלה המצאות חסרות שחר שאינן יכולות להתרחש.

מדוע אפשרות זו חשובה כל־כך? כאשר אנו פועלים סביב אירוע פגיעה בקהילה, קשה ומורכב ככל שיהיה, עלינו להציב לנגד עינינו כל העת את ההבנה שהשיח שלנו על האירוע משמעותי לא רק ביחס לאירועים אלה עצמם, אלא גם עבור מקרים רבים אחרים שאנו עדיין לא יודעים עליהם. נפגעות ונפגעים רבים נמצאים עדיין תחת מעטה הסוד וההסתרה, ומקשיבים קשב רב לאופן שבו אנו מדברים על האירוע ועל הנפגעות.

אם אנו קורסים לקצה של חוסר אמון בכך שהדברים יכולים בכלל להתרחש, ומתייחסים לנפגעת כמשוגעת וחסרת קשר עם המציאות, או בצורות גרועות יותר, הנפגעות והנפגעים שעוד לא חשפו את סיפורם מקבלים מסר ברור: לא כדאי לכם לדבר. לא יאמינו לכם, יהפכו אתכם למשוגעים, יאשימו אתכם בהרס המשפחה והקהילה ועוד. כך אנו מעצימים את שערי הפגיעה במקום לצמצם אותם, וכך נוצר מרחב אידיאלי לפגיעות נוספות. לכן, המינימום הנדרש הוא להאמין שהדברים יכולים לקרות, להתייחס בכבוד ובהקשבה ולתמוך בנפגעות.

אני מקווה שהדברים שנכתבו כאן פותחים לפחות צוהר קטן של הבנה והכרה בקיומן האפשרי של פגיעות קשות אלו, ואולי אף של התמודדות עם האחריות החברתית המוטלת עלינו.

עו"ס אורי שרמן־קנוהל הוא מטפל בטראומה מינית, מנהל מרכז טיפולי בעמותת "בית לכל ילד"