שמו של רואי כחלון עלה לכותרות בעקבות הסכסוך המתוקשר בין היועמ"שית לראש הממשלה סביב מינויו לתפקיד נציב שירות המדינה. בהרב־מיארה טענה שאין לו הניסיון הדרוש לתפקיד הבכיר, ובהמשך הורתה על פתיחה בחקירה בטענה שהוא זייף את קורות החיים שלו. כדרכה, היועצת משכה את החקירה עד אין קץ, הפריץ והכלב אולי לא מתו אך בוודאי התייבשו כהוגן. נתניהו נואש לבסוף, ומינה לתפקיד את דורון כהן. מה שפחות זוכרים הוא שכחלון ביקש להתקדם לתפקיד הנציב זמן לא רב לאחר שמונה לתפקיד בכיר אחר: ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית. מסיבות שאת חלקן ננסה להבין בהמשך, המטה הזה לא קצר הצלחות משמעותיות. ואולם הדיאגונזה שנתן העומד בראשו, ושהוצגה בכנס לשכת עורכי הדין באילת השבוע, מטרידה ועוכרת שלווה.
האמת צריכה להיאמר: ישראלים רבים מתייחסים באדישות להיקף הבלתי נתפס של רציחות בחברה הערבית, ורואים בה בעיה פנימית של מגזר הסובל מחינוך קלוקל ותרבות שבטית אלימה. בשולי הרשת נשמעים גם קולות ה"מאחלים הצלחה לשני הצדדים", וזה גם הרושם העולה ממה שנתפס כרפיון ידיים מצד המשטרה.
בעת נאומו של כחלון, החלה לחלחל בי ההבנה שאנו מצויים בכשל תפיסתי המזכיר את הקונספציה שקדמה לשבעה באוקטובר. עבור רוב הישראלים הבעיה נמצאת "שם", רחוקה וזרה. הדיווחים על מעשי הרצח נדחקים לשולי העיתונים והאתרים, מעניינים כמו סופות טרופיות באוקיינוס השקט.
הכי מעניין
רואי כחלון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אז זהו, שלא. ארגוני הפשיעה בחברה הערבית מאיימים לא רק על האזרחים הערבים אלא על מדינת ישראל כולה. זה מתחיל בהיקף הבלתי נתפס של אמצעי לחימה: מדובר במאות אלפי כלי נשק, המצויים "בכל בית שני", כולל משפחות נורמטיביות של רופאים ועורכי דין המחזיקות בנשק כדי להגן על עצמן. סכסוכים הופכים לאירועי ירי בקלות. על פי המשטרה כבר אין "קטטות רגילות" במגזר; כמעט כל אירוע גולש לירי. הארסנל כולל נשקים ארוכים, מקלעים כבדים, רימוני רסס, מטעני חבלה, כלימגורים, טילי לאו.
האמל"ח העצום נגנב מצה"ל או מגיע באוטוסטרדות של הברחות באמצעות רחפנים כבדים מהגבולות. בסכסוך ברמלה לפני כשנה, ארגון פשיעה אחד ירה במאג לעבר בית השייך לארגון השני, הנקמה הוגשה בטיל לאו, והנקמה לנקמה ברחפני נפץ. המיליציות שמחזיקות את האמל"ח מאורגנות במבנים היררכיים סמי־צבאיים, והן שולחות איומים מפורשים לכל הגורמים בשטח: מעדים ומתלוננים, דרך ראשי רשויות, ועד עורכי דין ופרקליטים. משפחתו של פרקליט מחוז תל־אביב, למשל, מאובטחת כבר שנים ברמה הגבוהה ביותר.
בפרשת עד המדינה שכונה "הנסיך", מטעני חבלה פוצצו ארבעה בתים של משפחת העד כדי להעביר מסר מרתיע לעדים. כשהמשטרה מבקשת לשלוף הקלטות של מצלמות אבטחה, בעלי העסקים מזדרזים למחוק את התמונות מחשש שיבולע להם. עובדי הוצאה לפועל וחוקרי רשות המיסים אינם נכנסים לשכונות הפשע. בשורה התחתונה אין עדים ואין ראיות, ורק עשירית ממקרי הרצח מפוענחים.
איך נראית מדינה בתוך מדינה? ארגוני הפשע משתלטים על מכרזים ממשלתיים. ראשי עיריות שנלחמו במהלך, כמו בעראבה ובג'דיידה־מכר – נורו ונפצעו באורח קשה. ה"בוררים" המכריעים בסכסוכים בין החמולות הם עבריינים בעצמם, וההכרעות נמסרות ל"מוציאים לפועל". לאחרונה חדרו הארגונים אפילו לתקציבי תוכנית גפן בבתי הספר. הם דואגים שעמותה מסוימת תיגש כספק יחיד למכרז, וגוזרים 20 אחוזים מהתקציבים שהיא מקבלת ממשרד החינוך.
את עבירות הפרוטקשן קשה מאוד להוכיח. הארגונים שולחים ילד שמבקש כסף ו"לא זוכר" מי שלח אותו. לפעמים הנסחט פונה מעצמו לארגון השולט על טריטוריה מסוימת, מתוך הבנה שאם הוא לא יעשה זאת – העסק שלו יעלה באש. בחקירה טוען העבריין: מה אתם רוצים ממני? האיש פנה אליי וביקש שירותי שמירה.
לדברי כחלון, ארגוני פשיעה משיגים מידע אישי על חשבונות בנק של אזרחים. כשהם מגלים שפלוני מחזיק בחשבונו סכום נאה, הם מייצרים מולו סכסוך מדומה וסוחטים אותו. ההרתעה המרכזית אינה של רשויות האכיפה כלפי העבריינים אלא של העבריינים כלפי האזרחים, כאשר העבריינים אינם בוחלים ברצח נשים וילדים. האכיפה כמעט לא קיימת, ואדם שנתפס עם אמל"ח בביתו משוחרר למחרת ממעצר.
כאשר מתחת לאף מתפתחת מפלצת כה גדולה, זה עניין של זמן עד שהעסק יתפוצץ בפניהם של אזרחי ישראל היהודים. כבר עכשיו קבלנים של משרד הביטחון משלמים מיליונים לארגוני פשיעה, ויזמים הבונים מגדלים בתל־אביב משלמים דמי פרוטקשן. אם ישראל לא תתעשת, זה לא יסתיים בכסף ויגבה מחיר בחיי אדם.
ומה קורה בצד של המדינה? לדברי כחלון, אין סנכרון ושיתוף פעולה יעיל בין המשטרה, הפרקליטות, רשות המיסים, בתי המשפט וההוצאה לפועל. אין גוף כולל, מעין מפקדה אוגדתית או פיקודית שתנהל את האירוע, אין תוכנית אסטרטגית אחודה, ואין תקציבים ייעודיים מספקים. צוות־העל שהוקם ב־2006 תחת היועץ המשפטי לממשלה לא מצליח להביא הישגים, בין השאר משום שהמסגרת החוקית של סדר המשפט הפלילי הרגיל איננה מתאימה למלחמה מהסוג הזה.
בשעת חירום כזו אין מנוס מהפעלת כלים מנהליים, ממעצרים ועד קנסות וחילוטים. עצם החיים קודם לאיכות החיים. הזכות לפרטיות וזכויות חשודים הן זכויות יסודיות ויקרות בדמוקרטיה, אבל כשאזרחים נרצחים ברחובות אין מנוס מלצמצם אותן בהוראת שעה, כדי לרסק את ארגוני הפשע ולהציל חיי אדם.
ומה עושה הממשלה? איתמר בן־גביר אינו מתעדף את הנושא, וכשהשר לא מתעדף גבוה – למשטרה אין מוטיבציה להתאמץ. שר המשפטים יריב לוין, שמעדיף להתקוטט עם נשיא בית המשפט העליון ולא לבחור שופטים, משפיע במישרין על איכות האכיפה. נשיא המחוזי בחיפה השופט אבי לוי הסביר זאת בכנס במילים פשוטות: אין לי מספיק שופטי פשיעה חמורה כדי לשמוע תיקים ולהגיע להרשעות, אמר, ואני נאלץ להסיט גם תיקי רצח למסלול של הסדרי טיעון. אם אנהל אפילו שליש מהתיקים הללו, בית המשפט יקרוס. שופטי בג"ץ קבעו השבוע שעל לוין לכנס את הוועדה. עד שזה יקרה, את הנזק שכבר נעשה אין להשיב.