מיזם התנדבותי אזרחי מספק אוזן קשבת ברגעים קשים ללוחמים שסובלים מפוסט־טראומה

בראשית השבוע נוספה ידיעה מדאיגה לרצף החדשות מהמלחמה: אלכס מילר, לוחם משוחרר מצה"ל וחברו של נעם המבורגר שנהרג בסוף השבוע מפגיעת רחפן נפץ, שלח יד בנפשו. כמה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים שמו קץ לחייהם מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ולמעלה מעשרה מתחילת 2026. מאחור נותרו קהילות, משפחות וחברים שניצבים מול שבר עצום ושאלה גדולה: האם היה אפשר לזהות, להתערב ולהושיט יד בזמן?

הכאב הזה נבלע לא פעם בשטף הידיעות הביטחוניות, אולם יש מי שמבקשים להפוך את הזעזוע לפעולה. ינון שרייבר החליט לפעול לצמצום התופעה וגייס עשרות מתנדבים במטרה לשמש אוזן קשבת ללוחמים המתמודדים עם פוסט־טראומה, ולתת להם מענה בזמן שהם נמצאים לבד, בין הטיפולים.

"היוזמה התחילה כששמעתי על התאבדות אחרי התאבדות", מספר שרייבר. "שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות, ופשוט השקתי קמפיין בפייסבוק שבו גייסתי מתנדבים".

ליוזמה הצטרפו יותר משבעים מתנדבים מכל רחבי הארץ. האתגר הגדול, לפי שרייבר, לא היה גיוס המתנדבים, אלא דווקא איתור הלוחמים שסובלים מהטראומה. "אין לי רשימות, האוכלוסייה לא נגישה לציבור, ואין לי קשר עם משרד הביטחון", הוא אומר, "מפה לאוזן הגיעו אלינו כמה פוסט־טראומטיים, ובהמשך נעזרתי גם בקבוצות אחרות שהפנו אלינו אנשים. במקביל אלינו קיימות קבוצות נוספות שפועלות למען פוסט־טראומטיים ומספקות להם הפוגה והעשרה, אבל המטרה שלנו הייתה להיות כתובת, כמו חבר".

לפי שרייבר, גם מי שמקבל ליווי וטיפול דרך המערכות הרשמיות עלול להישאר לבד ברגעים הקשים ביותר. "יש המון פוסט־טראומטיים שלא מקבלים זכויות מלאות, כי הם לא זוכים להכרה או שהיא חלקית", הוא אומר, "גם מי שמקבל את כל הזכויות, כשהוא יוצא מהפסיכולוג שלו יש לו כמה שעות או לילה כשהוא נמצא לבדו. שם, כשהוא מסתגר בתוך המחשבות שלו, עלולים לקרות הדברים הטרגיים".

אל החלל הזה מבקשת היוזמה להיכנס. "אנחנו לא מטפלים ולא מתיימרים לכך", מסביר שרייבר, "אם מישהו לא מרגיש טוב ביום או בלילה, הוא יודע שיש אדם שהוא יכול להתקשר אליו, לדבר איתו, לפגוש אותו. בעיניי זה התפקיד של החברה. הצבא לא יכול לספק את הצורך הזה".

בדומה ליוזמות נוספות, גם שרייבר מבקש לתת מענה לפער שבין המענה הרשמי ההכרחי אך המוגבל, ובין הצורך של פוסט־טראומטיים בנוכחות אנושית זמינה, שמוסיפה לטיפול הרשמי שכבה אזרחית של קשר, תשומת לב וערבות הדדית.

היוזמה פועלת ללא מימון, ללא עמותה מלווה וללא שיתוף פעולה רשמי עם גופים ממסדיים. שרייבר מספר כי בתחילת הדרך ניסה לגייס אנשי מקצוע שייתנו הכשרה בסיסית למתנדבים, אך לא נענה. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא הסכימו להצטרף אליו, אולי כי לא רצו לקחת אחריות מקצועית. אולם שרייבר ארגן למתנדבים הרצאת הכנה של שני מתמודדים, כולל אחת בעלת רקע טיפולי. "צריך להבין בעיקר מה לא לעשות", הוא אומר, "אבל לא צריך להיות איש טיפול כדי להיות חבר".

לשרייבר, בן 50 מחדרה, עבר עשיר של התנדבות בעמותות ובארגונים. כיום פועלים ביוזמה שהקים כמה עשרות מתנדבים, אך לא כולם שובצו לליווי קבוע, משום שקשה להגיע ללוחמים הזקוקים למענה. "אם אצא בקמפיין נוסף יהיו עוד מתנדבים", הוא אומר. "אבל כל עוד אין מספיק פניות, אני לא רוצה שאנשים יישארו בלי תפקיד. המטרה העיקרית עכשיו היא שיגיעו אלינו עוד פוסט־טראומטיים"".

מה אזרח מן השורה יכול לעשות לטובת העניין?

"אפשר לפתוח עוד קבוצות של מתנדבים, אבל בעיקר חשוב לחפש את מי שמתמודד, ולא לתת לו להישאר לבד עם עצמו ועם המחשבות שלו. אם בן של שכן משתחרר מהצבא, צריך להתעניין, לשאול מה שלומו. משפחה לא תמיד יכולה להיות עם אצבע על הדופק. לפעמים היא רואה את הבן חוזר מהצבא, ומסתפקת בתשובה שהכול בסדר. צריך תשומת לב לחברים, למדיה החברתית, לשכן שעושה סיבוב עם הכלב. יש קבוצה ענקית של אנשים שצריך לחבק אותם".

השבוע דן בג"ץ לראשונה בשאלה אם חיילים ששמו קץ לחייהם לאחר השירות הצבאי ובעקבותיו יוכרו כחללי צה"ל. בזמן שהשאלה המשפטית והציבורית עוד מתבררת, שרייבר מבקש להזכיר את מה שלדבריו אפשר לעשות כבר עכשיו: לא לחכות למערכת, אלא להרים טלפון, להתעניין, ולהיות שם לפני שהבדידות הופכת לאסון.