השעון הדמוגרפי מתקתק: אתגר הלא יהודים בישראל

ערב חג השבועות הוא זמן טוב לחשבון נפש בדבר האתגר של מי שאינם יהודים וחיים בתוכנו. מתוך כ־7.9 מיליון תושבי ישראל שאינם ערבים, יותר מ־750 אלף אינם יהודים, ומדי שנה מצטרפים אליהם עוד אלפים. תאמרו: יש בעיות חשובות יותר - מלחמה, קרע חברתי ופוליטיקה מסובכת. אבל לדמוגרפיה יש תכונה שחשוב להכיר. היא משתנה לאט, לא מרגישים בה, אך כשמגיעים למסה הקריטית כבר קשה מאוד לשנות כיוון.

אז הנה חשבון נפש קצר על המצב - הצלחות, כישלונות ומה יש לעשות.

ראשית, יש סיבה לחגוג. מדינת ישראל קלטה בשלושים השנים האחרונות את שארית יהודי ברית המועצות לשעבר באחד הניסים הגדולים בתולדותינו. העלייה הזו כללה גם מאות אלפים שאינם יהודים לפי ההלכה, אך חלקם מזרע ישראל, כך שהצלחנו להחזיר גם אותם הביתה.

הישג דרמטי נוסף הוא מערך הגיור הממלכתי. מדינת ישראל יצרה מערך גיור שאין דומה לו בהיסטוריה היהודית. המערך כולל גיור אורתודוקסי ממלכתי ומאות מתגיירים בכל שנה בצבא ובאזרחות. לעזרתם התגייס ציבור גדול של מורים ומשפחות מלוות שנרתמו לתהליך.

מניסיון, העמידה המשותפת בבית הדין בעת אמירת "שמע ישראל" לאחר ליווי המתגייר היא חוויה בלתי נשכחת. 60 אלף איש התגיירו בישראל ב־25 השנים האחרונות, לא כולל העולים מאתיופיה, שמרביתם עוברים גיור כחלק מתהליך ההתאזרחות. בשום מקום בעולם לא מצטרפים לעם היהודי כל כך הרבה אנשים.

אולם לצד ההצלחות, הדלת לישראל נשארה פתוחה, ובינינו יש רבים־רבים, בני זוג של ישראלים וילדים שאינם יהודים שנולדו כאן ואינם מכירים זהות אחרת. חלקם רוצים להתגייר, אבל מערך הגיור הנוכחי לא מאיר פנים לכולם. יותר ממחצית מהמצטרפים לתהליך אינם מסיימים אותו.

הממשלה הקודמת ניסתה לתקן את המצב והכינה הצעת חוק גיור מקיפה, אך נפלה לפני שהצליחה להעבירה (גילוי נאות: הייתי בין כותבי הצעת החוק). והממשלה הנוכחית לא עשתה דבר כדי לקדם את הגיור. הגידול שרואים בשנים האחרונות במספר המתגיירים נובע, ככל הנראה, מההתחזקות היהודית בעקבות המלחמה - בעיקר בצבא - ולא משינוי מדיניות כולל.

בסופו של דבר, כדי לתת מענה ממשי למאות אלפים יש צורך להכפיל את היקף הגיור. במדיניות הגיור הנוכחית זה בלתי אפשרי.

בצד הגיור, יש כישלון בהגבלת העלייה של מי שאינם יהודים. הקואליציה דווקא הכניסה את הנושא להסכמים הקואליציוניים, אך העניין נזנח במהירות. הממשלה הנוכחית הצליחה להגדיל מעט את העלייה היהודית ממדינות המערב, ועל כך מגיע לה קרדיט, אבל היא נכשלה באופן חרוץ בצמצום העלייה הלא יהודית משאר המדינות. מספר העולים שאינם יהודים שהגיעו לישראל בכהונה הנוכחית הוא מהגבוהים בהיסטוריה.

יש עוד נדבך שלא מדברים עליו: הדרמה של הקפיצה במספר העובדים הזרים בישראל. הללו מונים כיום יותר מרבע מיליון איש, ובדיוני הכנסת מעריכים שנגיע בשנים הקרובות ל־400 אלף.

אחת הסיבות לכך היא כמובן סגירת השערים לעבודה פלסטינית, אבל זו ממש לא הסיבה היחידה. מדינת ישראל המשגשגת הופכת בהדרגה למדינה מערבית טיפוסית: אנשים לא רוצים לעבוד בסופרמרקט או בתחנות הדלק. לאחרונה אף הוצע להביא גננות ומורים מחו"ל כי ישראלים לא רוצים לעבוד בחינוך. כמו בכל מדינה מערבית, שגשוג מביא להגירה, ומהגרים רבים רוצים ומצליחים להישאר. ראו מה קורה עם המהגרים באירופה ובארצות הברית. בקרוב כנראה גם אצלנו.

המסקנה ברורה: האוכלוסייה שאינה יהודית בישראל הפכה לתופעה קבועה וגדולה. אי אז בשנות התשעים מנו היהודים כ־80 אחוז מתושבי המדינה, וכיום אנחנו קרובים ל־70 אחוז בלבד. המשך המגמה יסכן באופן דרמטי את אופייה היהודי של מדינתנו.

זה לא רק אתגר מדינתי, אלא גם אישי ומשפחתי. כולנו מכירים כבר ילדים ממשפחות "טובות", כולל ממשפחות דתיות למהדרין, שיש להם בני זוג שאינם יהודים, וממש לא כולם מתגיירים. כשבתוכנו מאות אלפי לא יהודים שגדלים, לומדים, משרתים ומתחתנים כאן - הגבולות מיטשטשים באופן טבעי. אם פעם חשבנו שלפחות בישראל אין התבוללות, אז לצערי יש לי בשורות לא משמחות: אין שום ערובה שהנכדים שלכם יהיו יהודים. אני לא אומר את זה כדי להפחיד. אני אומר את זה כי זו המציאות.

אז מה עושים? צריך לקדם עסקת חבילה שעיקרה לסגור (חלקית) את הדלת לנכנסים, ומצד שני לפתוח אותה (חלקית) למי שכבר פה. קודם כול סוגרים: חייבים לתקן ולצמצם את חוק השבות שהפך לחוק לעליית מי שאינם יהודים לישראל. יש דרכים חכמות לעשות את זה גם ללא פתיחת חזית מול יהדות התפוצות. יש לכנס את טובי המוחות כדי לראות כיצד ליצור תמריצים לעבודה ישראלית כחול־לבן ולהורדת התלות בעובדים זרים.

במקביל גם פותחים - מחוקקים חוק גיור חדש שיפתח את השערים בנדיבות למי שרוצה באמת להצטרף לעם היהודי. אפשר לעשות את זה לפי ההלכה, כמובן: קראו את הספר המופלא "מסורת הגיור" של הרב אליעזר מלמד.

האם זה אפשרי? בהחלט. האם זה יקרה מעצמו? לא. לצערי הנושא לא נמצא כלל על סדר היום שלנו, והוא גם לא יעלה לשם אם לא נדרוש זאת. במערכת הבחירות המתקרבת עלינו לתבוע מנבחרינו להתייחס ברצינות לאתגר הלא יהודי, ולהציג מתווים, הצעות והסכמות. אסור לטמון את הראש בחול. הדמוגרפיה לא ממתינה למשא ומתן קואליציוני.

מי שיקרא את סיפור מגילת רות לעומק, יגלה שגם בעבר היו נישואין מעורבים. גם אז הצטרפותם של לא יהודים לעם ישראל לא הייתה פשוטה. היו ויכוחים, ועדיין ישנם כאלה. אז כמו גם היום, רות המואבייה, הרוסית, הפיליפינית, האמריקנית ולא יהודים אחרים יוצרים מציאות בשטח, ואסור לנו להתעלם ממנה. ההחלטה הגרועה ביותר תהיה להמשיך לא לעשות כלום.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ומומחה להגירה ולעלייה