חג השבועות, שנחגג בהתיישבות החקלאית עם ערימות חציר וסלים גדושים בכל טוב, פוגש השנה את חקלאי קו העימות כשהם במציאות משונה: למרות "הפסקת האש" הם נמצאים תחת אש האויב, מנווטים בין שירות מילואים לטיפול בכוורות ובמטעים, וגם צופים בתקיפות צה"ל מעבר לגבול בשידור ישיר. המלחמה קשה לחקלאים, אך זה לא סיפור של חורבן או נטישה אלא של התמודדות אמיצה, ושל חקלאים־לוחמים שהפכו את עבודת האדמה לחלק מתוכנית הגנה אופרטיבית במערכה על הצפון והריבונות על כל חלקת אדמה בארץ ישראל. הם מסרבים להרפות מהרגבים ומזכירים לכולנו, רגע לפני חג הקציר, מי באמת משרטט את גבולות המדינה.
סא"ל במיל' ל', בן 44 ממטולה, נשוי ואב לשלושה, מפקד על גדוד המילואים 1851 של חטיבת תל־חי שאותו הקים מאפס. למעשה, בהתחלה היו רק שני אנשים בגדוד: ל' ששימש כמג"ד, והשלישה. הוא החל את דרכו הצבאית כלוחם בחטיבת הנח"ל, במלחמת לבנון השנייה חזר לשירות מילואים בחטמ"ר 769, ומאז שירת בחטיבת אלכסנדרוני ובאוגדה 91. כבר בתחילת המלחמה, אף שהגדוד טרם הופעל רשמית, חייליו התייצבו בחטיבה והתנדבו למשימות הגנה. היום, כוחות רבים מהגדוד – המורכב כולו מתושבי הצפון המגינים על ביתם – פרוסים בתעסוקה מבצעית לאורך הגבול וגם מעבר לו. אבל מעבר ללחימה, ל' הוא גם חקלאי ויו"ר אגודת החקלאים של המושבה הצפונית.
"יש לנו משק משפחתי שאני מעבד יחד עם בן דודי", הוא מספר. "האבות שלנו הקימו את המשק ואנחנו ממשיכים אותם. יש לנו 1,300 דונם של אבוקדו ופירות נשירים – תפוחים, אפרסקים, נקטרינות ומשמשים. רובם יושבים ממש על הגבול. כ־90־80 אחוז מהחלקות שלי הן בטווח של עד שני קילומטרים מהגדר, כך שאני כל היום נע על הגבול כדי לעבד את החלקות האלה". במלחמה, שותפו למשק חטף טיל נ"ט לרכבו ונפצע קשה, והוא עצמו נשאר לבד כשמשפחתו פונתה, וכמובן גויס גם למילואים.
"היה מאתגר ומסוכן מאוד לעבד את המטעים", הוא משתף. "המשפחה הייתה בראש־פינה ואני הייתי מגיע למטולה מדי יום, אפילו תוך כדי ירי, ועושה את המקסימום עם מעט העובדים שנשארו. לא הצלחנו לקטוף הכול ולטפח כמו שצריך, אבל הצלחנו לשמור על הכול בחיים. היינו קבוצה של חקלאים בודדים, 'משוגעים', עקשנים וציונים, שנשארו לעבד את המטעים תחת אש ונלחמו כדי שעצים ישרדו".
בשטחים שעבדו בהם חקלאי מטולה נפלו רקטות ורחפנים, והיה אפילו ירי מנשק קל. "עבדנו בשעות לא שגרתיות כדי לשמור על המטעים ירוקים ועל אדמת הארץ שופעת. היו חקלאים שנהרגו, כמו עומר ויינשטיין ז"ל, ועובדים שנפצעו. אנחנו עוסקים עכשיו בשיקום המטעים, בנטיעה חדשה, בהכשרת חלקות ובתיקון דרכים. מתחילים לראות את הסוף, ואני רוצה להאמין שבתוך שנה־שנתיים כבר לא יהיה זכר לכל מה שהחקלאות עברה פה. לשמחתי, העונה הקרובה נראית טובה ונראה שיהיו יבולים יפים".
זכרונות הילדות המוקדמים של ל' הם מהשדות. "כל החיים שלי הם סביב החקלאות. התחלתי לנסוע על טרקטור בגיל חמש. מגיל מאוד צעיר הייתי חוזר מבית הספר, הולך עם אבא למטעים ונשאר איתו שם עד הלילה. ככה גדלתי. כשהשתחררתי מהצבא אחרי תפקיד מ"פ בנח"ל, נכנסתי כשותף מלא במטעים. לצערי, היום אני החקלאי הצעיר ביותר במטולה, ואני כבר לא כל־כך צעיר".
ביתו של ל' נמצא 170 מטר מהגבול ונפגע במלחמה. "עד 6 באוקטובר היה אפשר לראות מהחלון שלנו את העמדות של חיזבאללה, שהיו עם דגלים ולוחמים שמתצפתים עלינו כל הזמן. היום המצב הביטחוני במטולה טוב מאוד, מהטובים שהיו אי־פעם. הלחימה יצרה רצועת ביטחון שמפרידה בין יישובי הגבול ללבנון, וזה יאפשר לנו בהמשך לנהל חיים נורמטיביים".
צילום: דובר צה"ל
לאחרונה חזרה המשפחה למטולה, אך ברגשות מעורבים. "חזרנו לתקופות ניסיון, ויש תהייה האם זה הדבר הנכון לעשות. מעט מאוד משפחות עם ילדים חזרו למטולה. לפני 7 באוקטובר אמרתי לאשתי, שהגיעה במקור מחיפה, 'מטולה זה הבית, את מטולה לעולם לא עוזבים'. אבל אחרי 7 באוקטובר גיליתי שאפשר לעבד את האדמה גם כשהבית רחוק. זה לא אידיאלי, אבל אפשרי. אני יודע שאת המטעים לעולם לא אעזוב ואת האדמה לא אפסיק לעבד, אבל אם הקהילה במטולה לא תשתקם, יכול להיות שאת ביתנו הפיזי נעביר לאחד היישובים הסמוכים שיש בו יותר ילדים".
ל' מספר על הקשיים בשילוב שירות המילואים והחקלאות. "זה מאתגר, אבל אפשרי. לאחרונה, למשל, קבעו לגדוד שלנו תעסוקה מבצעית למועד מסוים, שהוא גם עונת השיא של החקלאות. ביקשנו ממפקד האוגדה לשנות את המועד, כי רוב חיילי הגדוד הם מקומיים ורובם המוחלט עוסקים בחקלאות. קיבלו את הבקשה שלנו ודחו את התעסוקה למועד שמתאים לדנ"א של הגדוד. זו המחשה לחיבור הטוב שקיים בין הצבא לחקלאות. ובכלל, גם כחקלאי אני יודע שיש מערכת יחסים טובה מאוד בין הצבא לחקלאים. הקשר בין החטיבה המרחבית לחקלאים הוא קשר ארוך טווח, וכל מח"ט חדש שנכנס לומד את השטח. ביום שהחיבור הזה ייעלם, אני אתחיל לדאוג.
"יכול להיות שלאזרח בתל־אביב שקונה תפוח בסופר לא אכפת מאיפה הפרי", אומר ל', "אבל האמת היא שגם אם הוא היה רוצה הוא לא היה יכול לדעת. ניסינו ללא הצלחה להעביר חוק שיחייב לסמן איפה הפירות והירקות גדלו, כדי שאנשים ידעו שהפרי שהם קונים הוא פרי ישראלי. אם זה יקרה, אפשר יהיה לבקש מתושבי המרכז לרכוש דווקא פרי ישראלי. אבל היום אין להם דרך לדעת, לצערי".
על הדבש ועל העוקץ
את המטעים הפוריים של סא"ל ל' מאביקות הדבורים של סא"ל ש', תושב שדה־אליעזר בן 50. ל' מגדל דבורים לפרנסתו, וגם משמש כקצין אג"ם במילואים בחטיבה המרחבית 769. "אנחנו גרים שבעה קילומטרים מהגבול. זה לא קו ראשון ללבנון אלא קו שני, אבל רוב הכוורות שלי נמצאות בקרבת הגבול. בשטחים שאני עובד בהם, ביער ביריה וברמת הגולן, היו המון נפילות ויירוטים, והיינו צריכים לעקוב אחרי הנחיות פיקוד העורף כדי לדעת מתי מותר לצאת לכוורות ומתי אסור.
"בסתיו אני בדרך כלל מקרב את הכוורות לאזור שלי, ליד הבית, אבל באביב אני מכניס כוורות להאבקה במקומות כמו דוב"ב, כרם בן־זמרה, כפר־גלעדי וברעם – מקומות שעוד יותר קרובים לגבול וחשופים לאויב. בתחילת המלחמה לא עליתי למקומות האלו, מתוך הבנה שזה מסוכן".
הדבורים של ש' עובדות קשה לא פחות ממנו. בישראל מיוצרים מדי שנה בין 2,900 ל־4,400 טון דבש, כאשר כמות הייצור משתנה בהתאם לתנאי האקלים והמשקעים. 2022 נחשבה לשנת שיא בתפוקה, עם ייצור של כ־4,400 טונות דבש איכותי. בשנת 2023 עמדה התפוקה על כ־3,500 טונות. כ־80 אלף כוורות מוצבות מדי שנה לצורכי האבקה בגידולי חקלאות.
"הדבר העיקרי שהדבורה עושה זה האבקה של עצי פרי וגידולים חקלאיים", מסביר ש', "וזו התרומה העיקרית שלה למשק. הדבש הוא רק תוצר לוואי. אמנם כשאני לא מאביק בגלל המלחמה אני נפגע כלכלית, אבל זה גם יוצר אפקט פרפר. אם הדבורה לא מאביקה את האבוקדו אז אין פרי, ואם היא לא מאביקה את התפוח, הפירות יוצאים קטנים ומעוותים".
כמו חקלאים־לוחמים אחרים, גם ש' ספג נזק רב בגלל המלחמה ושירות המילואים הארוך שלו: "כבר בשעות הצהריים של 7 באוקטובר קפצתי למילואים, וחזרתי הביתה רק אחרי שלושה חודשים. לא הספקתי להכין את המכוורת לחורף, והייתה לי פגיעה רצינית. לצערי מתו לי מאות כוורות. רק באפריל הצלחתי להגיע אליהן. גם אז היה מסוכן. עליתי עם הבן שלי לעבוד ברמת הגולן, וכשחזרנו מצאנו טיל שנפל ונתקע באותה דרך שבה נכנסנו לשטח. בנוסף, נשרפו לנו שטחי מרעה בגולן וביער ביריה, ונפלו רקטות על כוורות ולא נותר מהן כלום. אבא שלי, שהוא כבר בן 83, החזיק את הכוורות כשאני לא הייתי. הוא עבד עם הדבורים גם כשהיו יירוטים מעליו, והוא ראה את הפיצוצים".
כקצין אג"ם במילואים, תפקידו של ש' הוא לסייע למפקדת השליטה של החטיבה בניהול התהליכים השונים ובניהול היומיומי של הלחימה. "זה מאוד מספק לדעת שאתה שם ונותן מענה", הוא משתף. "יש לזה כמובן מחיר אישי. כשאני על מדים אני לא בעסק העצמאי שלי, אבל הייתי עושה את זה עוד פעם בלי לחשוב פעמיים. מבחינתי זו זכות".
הכוורות נפגעו במלחמה, אבל ש' בוחר להסתכל על הדבש ולא על העוקץ: "אין מה להשוות את הביטחון האישי כעת למצב בתחילת המלחמה. אני מתחלחל מהמחשבה שהלכתי אז לישון כל לילה עם אקדח טעון ליד הרקה. היום צה"ל ערוך בהגנה ועושה פעולות בתוך לבנון כדי למנוע מהמצב ההוא לחזור. אני מרגיש שאין לי בעיה היום לעשות ג'וגינג על הגדר, ואני נוסע עם האוטו בכביש הצפון ובאביבים, מקומות שלפני שנתיים לא העזתי לנסוע בהם".
ובכל זאת, מצב המלחמה המתמשך, חרף הפסקת האש, מקשה על ההתאוששות: "מבחינת העבודה, החקלאות בצפון די מתה וזה קשה. פחות אנשים באים למשק לקנות וקשה למצוא עובדים".
הפיצוצים שנשמעים במרחבי הגבול לאורך שעות היממה מכבידים אף הם. "בשבוע האחרון ישנתי אולי לילה אחד ברצף", מספר ש'. "כל הזמן הבית רועד מפיצוצים שמעירים את כולנו. אנשים לא יודעים איך זה לחיות עם פיצוצים ומטוסים לאורך כל היממה. אנחנו חיים כאן במלחמה. מרוב שהתרגלנו, הילדים שלי כבר יודעים להבדיל בין רעש של יציאה לרעש של נפילה, דברים שאני למדתי רק כשהגעתי לצבא. ובכל זאת, ברור לי שהאנשים מהמרכז לא מנותקים. אנחנו מרגישים את החיבוק שלהם ויודעים שאכפת להם מאיתנו. כל היישוב שלי זה בקושי בניין וחצי בתל־אביב, אבל אנשי המרכז זוכרים אותנו ושמים לב אלינו. היו הרבה שהתקשרו ואמרו 'אנחנו רוצים לקנות מכם דבש, לא כי אנחנו צריכים אלא כי אנחנו רוצים לתמוך בכם'. הביחד הזה הוא המהות שלנו, שם עם ישראל מתגלה בגדולתו".
למרות הקושי, אומר ש', "לרגע לא עלתה לי בראש מחשבה רצינית לעזוב. זה האזור הכי יפה ומדהים בארץ. זו הארץ שלנו ופה הבית שלי, ואף אחד לא יזיז אותנו מפה. להפך, אני רק מחפש איך לגדול ולצמוח פה. אם היה איזה רגע שחשבתי לשנייה להתקפל, החיבוק של עם ישראל נתן לי את הכוח להמשיך. בסוף, הדבורים לא יודעות שיש פיצוצים ויש מטוסים שעפים מעליהן. מבחינתן הן חיות בטוב ועושות את שלהן, כך שהדבש השנה יהיה מתוק כמו בכל שנה, כאילו אין מלחמה".
ארץ זבת חלב
"יש לנו רפת חלב סטנדרטית של 350 פרות שמייצרת כארבעה מיליון ליטר בשנה", מספר רס"ל במיל' ר', בן 55, סגן מנהל הרפת של קיבוץ עמיר, ולוחם מילואים במחלקת ההגנה היישובית, "ולמרות המלחמה, לא עצרנו או עיכבנו חליבה אפילו פעם אחת. אין דבר כזה. אי אפשר לשנות את סדר היום של הפרה; יש לה את השעות הקבועות שלה לחליבה ולחלוקת האוכל, וככל שמציקים לה פחות – זה הכי טוב. אז אנחנו חולבים, ואם יש התרעה, אזעקה או פיצוץ, אנחנו מתמגנים בחדר הביטחון לעשר דקות ואז יורדים חזרה להמשך החליבה". מתברר שגם הפרות לא מתרגשות. למרות המלחמה, הפרות של הקיבוץ לא ירדו בתנובת החלב שלהן. "כנראה שהן התרגלו למצב בדיוק כמונו", אומר ר'.
הוא הגיע לקיבוץ שבאצבע הגליל בשנת 1987, דרך גרעין נח"ל. "התחלתי כמסגר בקיבוץ, ואחר כך, כשהיה מחסור בעובדים, עברתי לרפת. מאז אני שם, שלושים שנה ברצף. למדתי שכיף גדול לעבוד עם בעלי החיים בחוץ, ושלמרות הדימוי שלה, פרה היא חיה מדהימה". במהלך השנים השתנו דברים רבים ברפת של הקיבוץ – טכניקת החליבה, שיטות ההאכלה, אפילו המבנים ותנאי המחיה של הפרות שזכו לרפת גדולה יותר ומאווררי תקרה – אבל באלות החציר הקלאסיות עוד שם, בדיוק כמו פעם, מזכירות את הקשר לאדמה. וכמובן געיית הפרות, שנשמעת למרחקים.
כמו ל' וש', גם ר' גויס בפתיחת מלחמת חרבות ברזל, והוא עדיין בכוננות מלאה, זמין לכל הקפצה כשהנשק וציוד הלחימה תמיד לידו. "אנחנו צריכים לשלב בין צבא לחקלאות", אומר ר', "ולפעמים זה לא פשוט".
לילה אחד, כששמר בעמדה, הסתבכה ההמלטה של אחת הפרות ברפת. ר' נאלץ להשאיר את העמדה לשומר אחר ולרוץ עם מדי הצבא, האפוד, הקסדה והנשק, כדי להציל את העגל והפרה. "אתה מסיים המלטה עם דם על המדים", נזכר ר', "אבל זה לא דם של חבר שנפצע חלילה, אלא דם של אהבה, של רגע שבו עזרת להביא חיים לעולם. אחרי שסיימתי התקלחתי וחזרתי ישר למשמרת".
את אשתו, מתנדבת משוודיה, הכיר ר' ברפת. היא עובדת איתו שם עד היום, והם גם מיילדים את הפרות יחד כשצריך.מלבד שירות ארוך במחלקת ההגנה, ר' שימש בעבר גם כסגן הרבש"ץ. "ברור לי שההיכרות האינטימית של חברי מחלקת ההגנה עם כל שביל ונקודת תורפה בקיבוץ נותנת לנו יתרון עצום. אנחנו מכירים את הקיבוץ כמו את כף היד, ואם בית נפגע או שיש חשש לחדירה, אנחנו יכולים להגיע לנקודה במהירות לפני כולם.
"לא נעים בכלל לחיות תחת יירוטים ואזעקות. יש לי ארבעה ילדים שכבר שכחו מה זה חיים רגילים, אבל אני לא מקנא בתושבי המרכז על השקט שיש אצלם, אלא רק רוצה שיהיה שקט גם בפינת גן העדן הקטנה שלי בצפון", מסכם ר' ומצהיר אף הוא: "מעולם לא חשבתי לעזוב לאזור שקט יותר. באנו לפה מתוך אידיאולוגיה ואנחנו נשארים מתוך אידיאולוגיה. אנחנו אוהבים את האדמה ואת המקום. ובכל זאת, כדאי שיותר אנשים יעלו לצפון כדי לראות ולספר את מה שאנחנו עוברים, וכדי שגם מי שיושב רחוק מפה ידע מה עובר עלינו. נכון שזה מסוכן ודורש קצת אומץ, אבל אם אתם אוהבים את הארץ, בואו אלינו".
עוד כתבות בנושא
