ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. כל ארבעת השבטים העיקריים בישראל – חילונים, חרדים, ערבים והציונות הדתית – מיוצגים בה במידה ניכרת. לכן התהליכים שעוברים על ירושלים יכולים לרמז על התהליכים הצפויים לחברה כולה ואף לחזות אותם.
ירושלים כיום היא מיקרוקוסמוס שלילי. הציבור החילוני עוזב את בירת ישראל, ומעמדה החברתי־כלכלי צונח בהתאם. זו גם הסכנה הצפויה לישראל כולה אם קואליציית הימין-חרדים תמשיך לעוד כהונה נוספת. יתרה מכך, המגוון האנושי המצוי בעיר נמצא בעיקר במגמת קיטוב: חרדים נגד חילונים, יהודים נגד ערבים. כך המצב גם במדינה. בין הקבוצות בחברה הישראלית הולך ומתגבר מתח מתמיד.
אבל מתחת לפני השטח ירושלים מספקת גם חדשות טובות, סמלים של תקווה. השנים האחרונות בירושלים ראו שיתוף פעולה הולך וגובר בין חילונים לדתיים מתונים. הם נותנים יד למאבק בקיצונים מכל המחנות, כולל כאלה ממחנות המוצא שלהם עצמם, מתוך הבנה שאם לא נשתף פעולה זה עם זה - נמצא כולנו את חורבננו המשותף. בשנים האחרונות גברה גם ההכרה בצורך להפוך את המגוון הירושלמי ממוקד של עימות על שליטה למוקד של הפריה הדדית במודל של פסיפס.
הכי מעניין
זה בא לידי ביטוי בעיקר בתחום התרבות, מתוך ההבנה שבתחום הפוליטי אנחנו עדיין מדברים בשפה של משחק סכום אפס. לכן תחום התרבות יכול לשמש מודל לתפיסה הפוכה, שלם הנבנה מסך חלקיו, ואולי אף גדול ממנו. ברוח זו נוצרו בירושלים פסטיבלים רב־תרבותיים ואירועים בין־דתיים, חלקם מתקיימים סביב יום ירושלים, כחלופה למאבק השליטה הפוליטי המתקיים בה ביום זה.
הרב מנחם פרומן היה כועס מאוד על הביטוי שנולד בחוגי גוש אמונים, שהוא היה בין ראשוניו: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". במקומו דרש את הביטוי ההפוך: "עם ישראל שייך לארץ ישראל". בצדק זעם הרב פרומן. הביטוי הראשון מבטא שאיפה לאדנות ובעלות, בעוד שהשני מבטא אהבה, שיכולה להיות משותפת גם ליהודים וגם לערבים. איזה ביטוי נראה בעינינו ראוי יותר - זה המבטא בעלות, או זה המבטא אהבה?
ברוח זו, את יום ירושלים היה ראוי לחגוג לא במצעד המבטא בעלות על העיר - ובעצם מוכיח את היפוכה, כי מי שבטוח באחיזתו לא צריך לחגוג זאת מדי שנה - אלא במצעד משותף לכל אוהבי העיר, יהודים כערבים. חילונים, דתיים וחרדים יהיו שם ודגל אחד בידם, דגלה של ירושלים.
אני לא תמים. צעדים סמליים כאלה לא יבטלו את המאבק המתקיים על האחיזה בירושלים ועל הארץ כולה. מול אלה יש לנו מספיק גופי ביטחון שאמורים להתמקד באכיפת החוק והסדר. אבל דווקא במישור התרבותי־ציבורי כדאי ליזום צעדים בוני אמון שלאורך זמן יוכלו לשמש סמל לשיתוף פעולה אפשרי בין הקבוצות בעיר.
העניין החשוב ביותר הוא שליבו של המאבק על האחיזה בירושלים אינו הסכסוך הלאומי בין היהודים לערבים, אלא העימות הדתי בין שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. העימות הזה מבטא את הפרדוקס שהרעיון המונותאיסטי הגיע אליו. במקור היה המונותאיזם ביטוי של קדמה רעיונית בתולדות האנושות - מאמונה בריבוי אלים, המתנהלים בכל החולשות המאפיינות את המין האנושי, לאמונה בא־ל מופשט אחד, שדמותו מקיפה את כל התכונות והתופעות הקיימות בעולם.
הרעיון המונותאיסטי נהיה להיפוכה של הקדמה. הנצרות והאסלאם הביאו לעולם פי כמה וכמה מעשי רצח מהדתות רבות־האלילים שקדמו להן. הסיבה פשוטה: דת שממילא מרובת אלילים יכולה להיות סובלנית גם כלפי דת מרובת אלילים אחרת. אבל במקום שהרעיון המונותאיסטי יפורש באופן מכיל, "האחד המשותף לכולנו", הוא פורש באופן מדיר: "האחד שלי נגד האחד שלך".
בנקודה זו ממש טמון גם המפתח לריפוי: שלוש הדתות המונותאיסטיות חייבות לטפח - כל אחת בתוכה וכולן במשותף - את הפרשנות המכילה שהא־ל האחד משותף לכולנו, גם אם יש לנו דרכים שונות לתאר אותו ולעבוד אותו. זה כמובן תהליך ארוך טווח, אבל הוא חיוני כדי שירושלים תהפוך גם לסמל השלום והאחווה בעולם.